דגל ישראל / צילום: טינקסטוק
א. "הלילה הזה, שום סימן הוא לא נותן", שר פעם שלום חנוך, אבל הלילה - כל לילה, לא רק זה - נותן סימנים ועוד איך: בשבוע שעבר פרסמה נאס"א צילום של כדור הארץ בלילה. לא סתם צילום: אלפי תמונות לוויין שצולמו במשך שנה שלמה אוחדו למראה עוצר נשימה שזכה לשם "הגולה השחורה" - מחווה מקסימה ל"גולה הכחולה", (The Blue Marble) הצילום הכי מפורסם של כדור הארץ שצולם ב-1972 על-ידי הצוות של אפולו 17. אין על נאס"א האלה, הם יודעים לפנק.
מלבד שירים, הלילה יודע לתת פרספקטיבה נהדרת על האנושות. כשהאנשים מדליקים את האורות (אלה שיש להם אורות להדליק) אפשר ללמוד עליהם המון, בטח כשמשווים לצילום הלילי האחרון מהחלל, שנעשה לפני חמש שנים: לראות איך התפזרנו על הכדור, לבחון דפוסי פעילות, התיישבות והתפתחות של ערים, הגירה, מסחר ועוד.
יש תופעה ידועה אצל אסטרונאוטים: כשהם חוזרים מהחלל, משתנה להם הפילוסופיה ומושגים שהיו קבועים מיטשטשים; גבולות נעלמים, תחושת הבית משתנה. מאמריקאים, רוסים או סינים הם הופכים לאזרחי התבל ולבם מתמלא באהבה לכל דרי עולם. אף על פי שעוד לא הייתי בחלל, לדעתי אני סובל מחלק מהסימפטומים האלה בעצימות בינונית. צילומים כאלה מרגשים אותי עד עמקי נשמתי וגורמים לי לחוש כפטריוט של כדור הארץ וחבר מן המניין במין האנושי.
מספרים אצלנו על רבי ישראל מסלנט, מייסד תנועת המוסר, שהלך לילה אחד ברחובות החשוכים של העיירה ולפתע ראה אור דולק באחד הבתים. הציץ פנימה, והנה בעל מלאכה, סנדלר שוקד על תיקוניו. למה אתה עובד כל-כך מאוחר, שאל הרב. "כל עוד הנר דולק", השיב הסנדלר, "אפשר לתקן".
אז זהו: כל עוד דולקים אורות בעולם, אפשר לתקן אותו. אני מסתכל על הצילום של נאס"א: כל אחד הוא אור קטן.
ב. לא בכל העולם דולקים האורות, כמובן. בעוד אירופה זוהרת באור יקרות, חופי ארצות הברית נוצצים כיהלומים וחלקים נרחבים באסיה בוהקים כחדר ניתוח, הרי שאפריקה חשוכה ברובה המוחלט, כמו גם חלקים נרחבים מהשכונה שלנו, המזרח התיכון - שהאמת, נראה מקום ממש מתוק מהחלל. הלילה הזה, הוא יודע לשקר.
אני אמנם פטריוט של כל כדור הארץ, אבל הדבר הראשון שאני עושה בתמונות החלל האלה זה לחפש את הבית, איפה שהלב נמצא. אני עושה זום אין כמה שאני יכול, אבל את הבית שלי אי אפשר לראות. לא נורא, מספיק לי לדעת שאחד מהאורות האלה הוא אני ואת. והילדים. והכלבה.
אני עושה זום אאוט: האזור שלנו חשוך למדי, תרתי משמע. למעט קו החוף המואר יפה עד לבנון וסוריה, ואזור הנילוס במצרים, שהתיישבות על נתיבו גורמת לשכנתנו להיראות בלילה כצמח עם שורשים עמוקים במיוחד, הרי שבמזרח התיכון הלילה באמת יורד. עצוב לי על האזור שלנו. קונפוציוס צדק: "הבערות היא לילה של המחשבה, לילה ללא כוכבים ולבנה". החושך מחשיך מבפנים.
ואז עוד זום אין: ישראל הקטנטונת, כמה שמחתי לראות, מאירה בעוז את שמי הליל. למעט המדבר, כולה זורחת באלומות של אנרגיה. בשמלת לד ופלורסנט הלבשנוה, אם תורשה לי פרפרזה על אלתרמן. בימים האלה, שבין יום השואה ליום העצמאות, התמונה הזו נותנת סיבה לגאווה. בניתם פה משהו, חבר'ה.
לשאלתכם: לא, אין שום בעיה בפטריוטיות כפולה. כל עוד הבנאדם פטריוט של כדור הארץ, מותר לו להחזיק באחת נוספת על-פי בחירתו.
ג. 69 למדינה. כשאומרים 69, כולם חושבים על אותו דבר וזה בסדר גמור. אנחנו אנשים מבוגרים פה ואין מה להתבייש. להיפך, זה ממש נחמד שלפחות על דבר אחד כולם יכולים להסכים.
גיל קצת מצחיק, 69. דווקא מתאים לישראל כמו שהיא היום, לא? אני זוכר את עצמי - והרי המדינה זה אני: בכל פעם שהתקרבתי לסגירת עשור בחיים, נכנסתי לסוג של ג'ננה. את כל משברי העשור שלי קיבלתי תמיד בסוף העשור. את משבר גיל הארבעים בסוף שנות השלושים, את משבר סוף הצעירות בסוף שנות העשרים וכך הלאה. אין לי זיכרון חד של עצמי בגיל 9, אבל אני בטוח שגם אז היה משהו.
סופים של עשורים נוטים לבלבל אנשים. אתה מסתכל אחורה, אבל ענן האבק של העשור עוד לא שקע, כל מה שאתה רואה זה את מה שלא הספקת. זה בכלל לא כמו התחלות. ככל שהספרה השנייה במניין שנותיך קטנה יותר, אתה שמח יותר. זה די פשוט. בגיל 20 הייתי בעננים, עשור חדש נפרס בפניי כמניפה - רק לנענע אותו. בגיל שלושים הייתי מאושר, העשור ניחש אותי ונפתח לי מעצמו - רק תיכנס. גם גיל ארבעים היה בסדר. בטח גיל חמישים יהיה ככה ככה, אבל דבר אחד בטוח - הוא יהיה הרבה יותר טוב מגיל 49. ככה זה עם מספרים.
כשיש לך יום הולדת עם מספר שמסתיים בתשע, אין לך ממש חשק לחגוג, לא ככה? אתה אומר, עזבו שטויות, בואו נחגוג כבר בשנה הבאה, לעשור חדש. אז ככה גם המדינה. שמתם לב שאפילו המדינה עצמה לא חוגגת את המספר 69? היא מחביאה את הגיל המבאס מאחורי המספר העגול והיפה "חמישים": חמישים שנה למלחמת ששת הימים, לאיחוד ירושלים, לכיבוש, לשחרור, שכל אחד יבחר לעצמו. אני הולך על כולם ביחד.
ד. "מה שטוב בשבילנו", שר יגאל בשן, "טוב בשביל המדינה". אני חושב שיגאל בשן צודק, ולא רק במקרה הזה - בכל שיריו יש אמת גדולה. ואם לנו טוב התחלת עשור, גם למדינה, כי המדינה היא אנחנו וגם היא מרגישה את סופו של העשור כמשא כבד על כתפיה. נכון שזה נשמע שכולם רוטנים כל הזמן? זה מפני שהמדינה עצמה רוטנת מתחת בחוסר נחת.
אני זוכר את יום העצמאות השלושים: הייתה חגיגה, אפילו קנו לי חולצת טריקו עם לוגו מיוחד לתחילת העשור, בטח עוד יש לי אותה איפשהו. זה בטח היה הרבה יותר כיף מיום העצמאות ה-29, או ה-27. וזה למרות הפיתוי לשים את מספר 69 על חולצה ולעצב לוגו מגניב, כמו שתמיר שפר עשה פה באיור. יום עצמאות 70 יהיה ודאי הרבה יותר חגיגי, מקווה שיהיו חולצות והכול.
ובכל זאת, מה נאחל למדינת ישראל ביום העצמאות ה-69? בסך-הכול המצב טוב, מוכרחים להודות, גם מהחלל וגם מהאדמה. לא מושלם, אבל א) שום דבר בעולם לא מושלם ו-ב) מושלם זה משעמם. ואם תשאלו איך אפשר לדעת שמושלם זה משעמם אם שום דבר בעולם לא מושלם, אענה לכם שזו שאלה מושלמת. איך אני יודע? כי היא נורא משעממת.
אז בואו נלך על האיחולים הכי בסיסיים: שיירד מפלס הטירלול בשיח הציבורי, שיהיה שלום עם שכנינו, שיוסר (איכשהו) עול הכיבוש מעל הפלסטינים ומעלינו והכי חשוב - שנגיע ליום העצמאות שבעים בחתיכה אחת. אני חושב שנסתפק בזה, לא? את כל שאר הדברים נסדר אחר כך.