הבוז הוא מוזיקה לאוזניה

על "המופעים" של שרת התרבות מירי רגב

מירי רגב
מירי רגב

"אני לא מבין את מירי רגב, היא הייתה משיגה הרבה יותר אילו הייתה מנהלת דיאלוג עם האמנים, במקום להתעמת איתם". את המשפט הזה אמר השחקן נתן דטנר לפני מספר חודשים בתוכנית הרדיו המשותפת לו ולאודיה קורן בגלי צה"ל. אני נזכר בו בכל פעם שמתעוררת שערורייה חדשה סביב שרת התרבות  - וזה קורה בערך פעם ביומיים.

דטנר צודק. אל"ף - כי שרת התרבות והספורט הייתה באמת משיגה יותר בשינוי פני התרבות בישראל אילו הייתה בוחרת בדרך הדיאלוג על פני דרך העימות; ובי"ת - כי דטנר אינו מבין באמת את רגב.

הדברים יישמעו אולי מובנים מאליהם לרבים, אבל למען דטנר וכנראה לא מעט אחרים - מן הראוי לכתוב אותם ברחל בתך הקטנה.

ראשית, רגב אינה מעוניינת לקיים דיאלוג אמיתי עם אמני ישראל. עתיד התרבות בישראל ממש לא מעניין אותה. כך נראה. משרת שרת התרבות והספורט היא בעבורה תחנה זמנית בדרך אל המטרה הסופית והאולטימטיבית, הלוא היא ראשות הממשלה. שהרי היא העידה על עצמה פעם: "קורצתי מהחומר של ראשי הממשלה". בתחנה הנוכחית, כמו בשאר התחנות בדרך, רגב מנסה לצבור את מרב הנקודות שיסייעו לה להתקדם הלאה בקריירה הפוליטית שלה.

שנית, רגב אינה שונה משרי ליכוד אחרים, אלא אולי רק ממוקדת יותר ומיומנת יותר בהפעלת התקשורת. האם שאלתם פעם את עצמכם למשל, מדוע המהלך הגדול הראשון שביצע שר התחבורה ישראל כ"ץ לאחר כניסתו לתפקיד, היה להקים קווי רכבת למעוזי הליכוד בעפולה ובבית שאן? מדוע הוא חוזר בכל פעם על רצונו בהקמת רכבת לקריית שמונה ולאילת - למרות התנגדותם העזה של משרד האוצר ושאר הכלכלנים בממשלה? המשותף לכל הפרויקטים האלה, שאין להם אולי הצדקה כלכלית, אבל יש להם היתכנות פוליטית מאוד ברורה.

כל שרי הליכוד עסוקים בשכנוע מתפקדי הליכוד כי הם מקדמים את האג'נדה שלהם וקשובים לצרכיהם. לחלק מהשרים יש גם אג'נדה ממלכתית - המקרה הקיצוני ביותר הוא שר האנרגיה יובל שטייניץ, שמדבר כמעט אך ורק על האינטרס הממלכתי ושוכח שיש לו גם מתפקדים לרצות. לעומת זאת, אצל מירי רגב הערוץ הממלכתי כמעט אינו קיים. הדיאלוג שהיא מנהלת הוא מול מתפקדי הליכוד. לאמנים יש במחזה הזה תפקיד של ניצבים. הם אפילו לא שחקני-משנה - התפקיד הזה שמור לכל מי שתוקף את רגב, משמיץ אותה וקורא קריאות בוז לעברה.

ההתקפות האלה הן מוזיקה לאוזניה של שרת התרבות והספורט, משום שהיא יודעת היטב שאין חומר טוב מזה לעורר את הזדהותם של מתפקדי הליכוד איתה, ולהמריץ אותם להתגייס לטובתה. זוהי השיטה רבותיי, וככל שהיא גרועה ולא הוגנת, עד היום לא נמצאה שיטה אחרת, גרועה ולא הוגנת פחות ממנה.

אז מה יכולים אמני ישראל לעשות עם שרה שאינה רוצה כלל לשמוע אותם, ושעתיד התרבות, כך נראה, מעניין אותה כשלג דאשתקד? הדבר הנכון ביותר היה לנהל דיאלוג עם מתפקדי הליכוד. תהיו בטוחים שביום שמתפקדי הליכוד ירוצו לרכוש כרטיסים לפסטיבל ישראל - רגב תהיה שם, להלל ולשבח את התכנים ואת המארגנים כאחד.

ביום שרגב תחשוב שמתפקדי הליכוד אוהבים תאטרון משובח, היא תהפוך לתומכת הגדולה ביותר של התאטראות בישראל, ולאוהדת מספר אחת של השחקנים. ואם הרעיון הזה מזעזע ונשמע כמו התרפסות של התרבות בפני הפוליטיקה, אפשר פשוט לשתוק, ולתת למופע של מירי רגב להסתדר לבד, ללא עזרתם של קוראי הבוז מהקהל.