צפו: מי צריך את חוק הג'ובים, ומה חושבים בבנקים על פולקמן

1. לאורי יוגב כבר אין הרבה מה להפסיד. בעוד כמה חודשים הוא מסיים את תפקידו כמנהל רשות החברות הממשלתיות, אחרי סדרה של פיצוצים מול שר האוצר משה כחלון. השיא הגיע כשכחלון החליט להדיח אותו באופן פומבי תוך כדי נפנוף מרשים בסעיף 48 לחוק המשמעת, רק כדי לגלות שעם כל הכבוד להפגנת המשילות של המיניסטר, הרשות בכלל לא כפופה אליו.

יוגב מוביל בשנים האחרונות את "נבחרת הדירקטורים", מאגר מנהלים שמתבקשים לעמוד בתנאים נוקשים בשביל הזכות לכהן בבורד של חברה ממשלתית. הבייבי של יוגב, שנולד בתקופתו של השר הקודם יאיר לפיד, לא תמיד מצא חן בעיניי כחלון. כלפי חוץ הוא הביע תמיכה בלתי מסויגת במודל, אבל מאחורי הקלעים הלין על "פקקים בצנרת" ואותת כי יש מקום להגמיש את הקריטריונים כשצריך.

למה להגמיש? "סידור עבודה", קורא לזה יוגב. השבוע הסידור הזה עבר בקריאה טרומית בכנסת ובוועדת שרים לענייני חקיקה, במה שנודע גם כ"חוק הג'ובים". השרים שתמכו: איילת שקד, זאב אלקין, יריב לוין וסופה לנדבר. מתנגד יחיד בקרב האבוד: אורי אריאל. על פי ההצעה המקורית שקידם יו"ר הקואליציה דוד ביטן, איש עקרונות באופן כללי, מי שכיהנו בעבר כחברי כנסת, שרים וראשי רשויות, יוכלו להיבחר באופן אוטומטי לדירקטורים בחברות הממשלתיות - זאת בלי להציג כישורים מיוחדים הגוברים במבחן השיקולים על הזיקה הפוליטית.

כחלון התנגד, אבל הוביל בסוף לפשרה שלא שינתה הרבה מהמהות: חברי הכנסת יצאו אמנם מהמשוואה, אבל נותרו השרים וכל ראשי הרשויות בהן מתגוררים לפחות 50 אלף תושבים. למה דווקא 50 אלף? יש מי שטוען כי המספר הזה לא בדיוק מקרי, ונועד להתאים למידותיו של אחד: קוראים לו חיים אביטן.

אביטן, לשעבר ראש עיריית חדרה ופעיל ליכוד ותיק, מכיר את כחלון כבר שנים. זכורה במיוחד התמונה הלבבית של השניים על אסדת הקידוח של חבר יקר נוסף, קובי מימון. לפני שנה וחצי ביקש שר התחבורה ישראל כ"ץ למנות את אביטן לדירקטור בנמל אשדוד כדי שבמוקדם או במאוחר (ורצוי מה שיותר מוקדם) יתמנה ליו"ר הדירקטוריון.

זה קרה 3 חודשים בסך-הכול אחרי שתיק החקירה שייחס לאביטן חשד לעבירות מרמה בהתנהלות מול קבלנים, נסגר בשל חוסר ראיות מספיקות. גם כחלון חתם על המינוי, אבל ועדת המינויים בראשות השופטת (בדימוס) בלהה גילאור, פסלה אותו.

גילאור קבעה כי לא רק שזיקתו הפוליטית של אביטן מחייבת כישורים מיוחדים כדי להצדיק את המינוי, אלא שגם ללא הזיקה הזאת פשוט אין לו את מה שצריך. כ"ץ הגיש ערעור, אבל כחלון עשה אפילו יותר וצלצל אל השופטת כדי שתאיץ את הליכי המינויים בנמל - זאת מבלי לנקוב חלילה בשמו המפורש של אביטן.

"אתה נודניק", אני אומר ליוגב, למה שר בממשלה שהוביל משרד עם תקציבי עתק, לא יכל להיות דירקטור בנמל או בעמידר?

"אף אחד לא אמר שהוא לא יכל, זה בדיוק העניין", מסביר יוגב. "אנחנו לא מונעים משום שר או ראש עיר להתמודד, אבל דורשים שיעמדו במבחנים מסוימים כולל הצגת כישורים מיוחדים. עובדה שראש עיריית רמלה לשעבר יואל לביא התמנה לאחרונה ליו"ר דירקטוריון אשרא ויצחק אהרונוביץ' שהיה השר לביטחון פנים מונה ליו"ר דירקטוריון תע"ש. מי שמתאים נבחר, אבל כנראה שהחוק הזה נועד לדאוג לאלה שפחות מתאימים. כל התפיסה שלנו בשנים האחרונות הייתה לקחת את האנשים המקצועיים ביותר לתפקיד, ולכן אנחנו בהחלט מבקשים להיזהר מהזיקה הפוליטית בגלל התלות שנגזרת ממנה ומהלחצים הפוליטיים שעשויים להיות מופעלים על מי שהם בעצמם אנשים פוליטיים", הוא אומר.

מי שחושב שזה נגמר בדירקטור או ביו"ר דירקטוריון, טוען יוגב, פשוט טועה. "הדירקטוריון בוחר את המנכ"ל והמנכ"ל בוחר הרבה אחרים. עד לפני ארבע שנים החברות הממשלתיות אופיינו בדירקטוריונים חלשים, כאלה שלא באמת מחויבים לחברה. זה יצר ג'ובים גם ברמות היותר נמוכות. דירקטור, שמאוד משפיע על חייו של המנכ"ל, יכל להרים טלפון ולהתעניין בשלומו של עובד כזה או מועמד אחר. אני לא רוצה דירקטוריון שמחכים בו לטלפון מחברי כנסת ושרים. החברות הממשלתיות נרקבו בדיוק בגלל זה, בגלל מעגל של רקב שמתחיל למעלה עם מינוי דירקטור וממשיך למטה עד לנהג ולסוור. מלוות אח"מים? כן, גם זה היה".

למרות השימוש החוזר בשורש ר.ק.ב, יוגב מנסה לשמור על אופטימיות. "קשה לי להאמין שמישהו ינסה לחזור אחורה ולשנות את הכיוון של השנים האחרונות. תחשוב שרק לפני ארבע שנים החברות הממשלתיות עמדו על הפסד מצטבר של כמעט 700 מיליון שקל, והיום אנחנו עומדים על רווח של 3 מיליארד. הסיבה המרכזית לזה, ואין על כך כמעט מחלוקת, זה שהפסקנו את הפוליטיזציה". אתה מיתמם, אני אומר לו. בממשלת "מה שווה התאגיד אם אנחנו לא שולטים בו", אתה לא באמת חושב שמישהו מתרשם מהמספרים.

"הניסיון העשיר שלי עם רפורמות במגזר הציבורי מלמד שדברים נכונים בסופו של דבר קורים, גם אם יש כל מיני אינטרסים בדרך. הציבור לא מוכן לקבל שהחברות הממשלתיות מנוהלות לאורך זמן שלא לטובת הציבור. זה חייב להסתדר בסוף".

2. מליאת הכנסת אישרה שלשום (ד') בקריאה טרומית את הצעת החוק של ח"כ רועי פולקמן ("כולנו"), שלפיה הבנקים יחויבו לאפשר לבעלי משכנתאות דחייה של עד שלושה חודשים ברצף בתשלומי ההחזר החודשיים, בתקופה של אבטלה. פולקמן מתאר מהומת אלוהים שקמה מהרגע שבו החל לגלגל את הרעיון, כולל טלפונים ולחצים על שר האוצר משה כחלון מצד ראשי המערכת הבנקאית ובנק ישראל. מנכ"ל הפועלים אריק פינטו ומנכ"לית לאומי רקפת רוסק-עמינח מכחישים על הסף כל שיחה כזאת עם כחלון, אבל בבנק ישראל מאשרים שהנגידה ד"ר קרנית פלוג דיברה גם דיברה. אין בזה שום לחץ, אומרים שם, זה חלק מהשיח השוטף על ענייני היום.

"עד שלא מניחים אקדח על השולחן של בנק ישראל, הוא לא עושה כלום מול הבנקים", אומר לי פולקמן. "אני מתנהל מול הפיקוח על הבנקים כבר חצי שנה, לא מיהרתי לחוקק, אבל כשאתה שומע את הטיעונים שלהם אתה מבין שהם לא רוצים לקדם שום דבר. 'תוכיח לנו שאין לזה עלויות גבוהות' הם אמרו לי, ואני אומר: תוכיחו לי אתם". פולקמן טוען שזה לא רק הסיפור של המשכנתאות, אלא כרוניקה שלמה.

"קח דוח סטטוס של משכנתא כדי לבחון אפשרות של מחזור ותנסה להבין ממנו משהו - אני אומר לך שגם מומחים גדולים לא יכולים להבין, כי הבנקים פשוט מעלימים משם מידע חיוני. עכשיו תגיד לי למה אני צריך להתעסק בזה בכלל? למה הפיקוח על הבנקים לא בודק את זה בעצמו? אחר כך אומרים לחברי הכנסת שהם פופוליסטיים ומוסיפים עוד רגולציה".

כן, זה בדיוק מה שאומרים עליהם, או לפחות על פולקמן אם לדייק. "פולקמן מנסה להפוך את המערכת הבנקאית למקפצה האישית שלו, כדי לייצר לעצמו עוד כמה כותרות", אומר בכיר מאוד במערכת. "אם המדינה רוצה לעזור למובטלים, שתעשה את זה בתעסוקה או בדמי האבטלה. ולמה לא דוחים את התשלומים על הארנונה? למה רק הבנקים? כי שוב נוח לעשות שיימינג למערכת הבנקאית על עניין שאנחנו ממילא מציעים בו פתרונות בלי חקיקה ובלי בטיח". ובכל זאת, וייסלחו לנו על עוד שיימינג, קשה שלא לשים לב שאותו בכיר אומר בדיוק, אבל ממש בדיוק, את מה שאמרו לנו גם בבנק ישראל. או שהם מאוד צודקים, או שהם (חס ושלום) מתואמים.

מי פה המשוגעת

מיכל עבאדי בויאנג'ו, עד לאחרונה החשבת הכללית במשרד האוצר, היא נודניקית לא פחות מאורי יוגב. תנו לה זיק של חשד לאי-מנהל תקין, והיא אוכלת לכם את הראש. עוד אחת שמסרבת להכיר בעידן החדש, בו האדם שבמקפצה ינצח.

"אתם רוצים להנציח את שלטון הפקידים", אמר השבוע דוד ביטן למתנגדי חוק הג'ובים מהסעיף הראשון, שלטון בו לבויאנג'ו יש כמה מנדטים טובים. שר האוצר משה כחלון הקפיד לשבח אותה בתום הקדנציה, אבל לפחות בכל מה שקשור למאבק שלה בהתנהלות הקלוקלת של הנהלת בית החולים הדסה, כחלון פחות או יותר זרק אותה לכלבים. עשרות מכתבים היא שלחה בשנה וחצי האחרונות לשורה של גורמים, בהם גם יו"ר דירקטוריון הדסה ארז מלצר, כדי להתריע על הפרות בוטות ומהותיות בהסכם ההבראה מצד ההנהלה.

המנכ"ל, פרופ' זאב רוטשטיין, החליט שהוא לא רוצה שם את החשב המלווה מטעם המדינה, אז מאז הוא הפך לאוויר עד שקם והתפטר. כחלון, שלא משתגע על רוטשטיין בלשון המעטה, העדיף להימנע מעימותים עם שר הבריאות יעקב ליצמן, שמינה אותו לתפקיד. מילא חוסר הגיבוי, הבעיה היא שהפכו את בויאנג'ו למשוגעת - למי שפיתחה אובססיה מוגזמת ולא מוכנה לשחרר. מי שיחקור את מה שקורה בהדסה ויקבל לידו את מכלול המכתבים והאזהרות שיצאו מידיה של בויאנג'ו, במיוחד על רקע המשבר הנוכחי בבית החולים - לא יוכל לנקות את מלצר, ליצמן וגם כחלון.