מטען חריג / איור: תמיר שפר
א. "הניסוח שהוגש לבג"ץ נגד אימוץ בידי להט"בים", אמר השבוע שר הרווחה חיים כץ, "היה כושל וראוי היה שלא ייאמר". קצת מצחיק, לא? כי מאיפה שאני יושב, הניסוח של תשובת המדינה היה מדויק כמו חיתוך לייזר והצליח להביע את צורת המחשבה של ישראל 2017 בצורה כמעט מושלמת. בואו נבחן יחד את תשובת המדינה: "הילד הנמסר לאימוץ נושא תחושת חריגות ורצוי להימנע מהעמסת מטען נוסף בדמות השמתו בתא משפחתי שנתפס בחברה הישראלית עדיין כתופעה חדשה ושונה" (כמה מילים בשביל להגיד הומופוביה, הא?).
מה היה לנו: חריגות זה רע; מטען זה מיותר; חדש זה חשוד, ושונה - הו, זה כבר ממש נורא ואיום, שלא נדע מצרות; וכמובן, "החברה הישראלית": קולקטיב כל-יודע ורגיש עד מאוד, שחושיו המחודדים יכולים לקלוט במהירות כל סטייה מהנורמה ולכן לא טוב לאתגר אותו, שלא יתפוצץ לו הראש חלילה. כי הכול צריך להיות רגיל ומוכר וישן ופשוט וקל לתפיסה. כל מה שלא עומד בתו התקן, הרי ש"רצוי להימנע" ממנו. וזה בכלל לא קשור רק לאימוץ, האימוץ הוא רק הביטוי האחרון לשמרנות הישראלית החדשה שלפיה שונות היא סכנה, גיוון הוא סטייה, מיעוט הוא הפרעה וביקורת היא בגידה.
הרי ממה נפשך, יכולה הייתה המדינה להמשיך עם תהליכי האימוץ כמות שהם, קשים וארוכים, שבמסגרתם גם ככה מעטים ונדירים מאוד הם הזוגות החד-מיניים שמקבלים ילד לאימוץ, אבל לא - היה להם חשוב לנסח את ההצהרה הכי מעליבה ואז להתנער ממנה בחצי קריצה, שהרי הבעיה היא אך ורק בניסוח שהיה "כושל" ו"ראוי היה שלא ייאמר" - ותו לא. זה כמו האלה שההתנצלות שלהם היא "לא הבנתם אותי נכון".
הניסוח הוא הש"ג החדש. פוליטיקאים אומרים מה שבא להם ואז מאשימים את הניסוח.
ב. כדאי לשים לב לעוד דעה קדומה הנחבאת בהודעת המדינה. כולנו שמנו לב לחלק האומר שהמשפחה החד-מינית נתפסת כתופעה חדשה ושונה - ואגב, היא אכן כזאת, אבל העניין הוא שזה ממש על הכיפק.
אבל, כבר בראשית ההודעה, עוד לפני שהגיעו למנה העיקרית, נאמר ש"ילד הנמסר לאימוץ נושא תחושת חריגות". אתה לא צריך להיות חלק ממשפחת הומואים או לסביות, עצם העובדה שאיתרע מזלך (או התמזל מזלך, תלוי מאיזה צד מסתכלים) להיות מאומץ, אתה כבר חריג מדי בשבילנו, מדינת האחדות המזויפת ואלופת ההפריות, שבה ילד נולד באושר לאמא אישה ואבא גבר שנישאו לפי דת משה וישראל - כאן, אגב, חרגה המדינה והכירה בתופעת הידועים בציבור כשהתירה גם להם לאמץ. מי זוכר שגם התופעה של ידועים בציבור נתפסה עד לפני רגע כ"חריגה, חדשה ושונה"? חיים בחטא, ככה קראו לאנשים האלה.
ידוע בציבור, יש לומר, זו ההגדרה החברתית שלי ואני עוד לא יודע מה בדיוק אני מרגיש בנוגע למעבר מאחד כזה שחי בחטא לאחד כזה שידוע בציבור. חי בחטא זה מיק ג'אגר, ידוע בציבור זה אבי טולדנו.
אבל בואו נחזור לנושא: תחושת החריגות. מאיפה למדינה לדעת שילד מאומץ "נושא תחושת חריגות"? הרי אתם לא נכנסים לעמקי נפשו של הילד המאומץ, נכון? וגם אם זה נכון, זה הרי לא באמת מעניין אתכם, נכון? כל מה שאתם עושים זה להצביע עליו ולומר: הוא חריג. כי ככה, כשמישהו חריג, כולנו הופכים באחת להיות קצת יותר רגילים. אנחת רווחה נפלטת. אנחנו בסדר. אפשר להירגע.
ג. אני שותף מלא לזעם של הקהילה הלהט"בית: המדינה משפילה אותם, וביד אחרת משווקת את ישראל כיעד מוביל לתיירות גאה. איזו צביעות. אני לא טוען שהם בהכרח הורים טובים יותר מאחרים, אבל הם לבטח לא יותר גרועים. מההיכרות שלי עם לא מעט משפחות כאלה אני יכול לומר שהם הורים כמו כל הורים, כולנו נעים על אותו הספקטרום.
אבל כבנאדם, עליי להודות שקצת נתקעתי במשפט הראשון. בואו נלמד אותו. הוא מתחיל כך: "ילד הנמסר לאימוץ נושא תחושת חריגות". ישר נזכרתי בילדות.
תגידו ת'אמת, נכון שגם אתם שאלתם את עצמכם מתישהו בילדות אולי אתם מאומצים? נכון שגם הרגשתם שאתם נושאים תחושת חריגות? מה אני עושה פה? מי האנשים האלה?
וזה בדיוק העניין: כולנו חריגים, אלא שאנחנו לא "נושאים תחושת חריגות", כמו שכתבה המדינה - לפעמים זו תחושת החריגות שנושאת אותנו. היא אולי החוויה האנושית הכי בסיסית. מאומץ או לא מאומץ, במשפחה כזו או במשפחה אחרת, בסוף זה אתה, ואתה שונה מכולם.
כבד הוא משא החריגות. יצרנו מבנים חברתיים מסובכים ורחוקים משלמות רק בשביל להיות חלק ממשהו. ועדיין, זה לא מספיק, אנחנו פורקים אותו איפה ואיך שאנחנו יכולים, בעיקר על אנשים אחרים. מפחיד להיות חריג, הפחד מוביל לשנאה והשנאה, כידוע, מובילה אל הצד האפל. אל הדארק סייד.
ד. המשך המשפט בתגובת המדינה הותיר אותי נפעם, כמעט חסר נשימה: "רצוי להימנע מהעמסת מטען נוסף (של חריגות על הילד)". העמסת מטען נוסף - אני חושב שזו ההגדרה הקולעת ביותר לחיים שאי פעם נתקלתי בה. זה הרי בדיוק, אבל בדיוק, מה שאנחנו עושים, בעיקר בילדות: מעמיסים צלקות וליטופים על המשאית של האני.
הדרך היחידה להימנע מהעמסת מטען על ילד היא אמצעי מניעה, אבל מהרגע שנולדנו, אנחנו מעמיסים. עוד, אנחנו מסמנים לעצמנו, יש לך עוד, תעמיס! אנחנו משתדלים לקחת את הסיבובים של החיים בזווית רחבה (לא תמיד זה מצליח, לפעמים הם חדים) ומצפצפים בקול גדול כשאנחנו מעבירים להילוך אחורי. יש לנו מטען חריג, המטען החריג הוא אנחנו. אלה, חברות וחברים, הם החיים - וממש לא רצוי להימנע מהם.
ולא סתם נמשלו החיים למשאית, שהרי החיים הם נסיעה. להיות במקום שלך, להרגיש בבית בעולם - זה הדבר החריג. בשביל ההארה הזו ישב הבודהא מתחת לעץ, בשביל התחושה הזו אנחנו עושים את כל מה שאנחנו עושים, התחושה של לרדת כבה מהקבינה של המשאית ולמתוח את האיברים מול נוף מדברי.
ה. אז אם החלק הראשון של תגובת המדינה זרק אותי לילדות והחלק השני של תגובתה הותיר אותי נפעם, הרי שהחלק האחרון עשה אותי עצוב. את ההתנגדות שלה היא מנמקת בכך שהתא המשפחתי החד-מיני "נתפס בחברה הישראלית עדיין כתופעה חדשה ושונה". מה עצוב בו? שרואים שהוא נכתב בידי אנשים שאין להם טיפה חזון ואומץ. יש בו פחד מהחדש ומהשונה ואף שהוא עוסק בתפיסה, הרי שלו עצמו אין אחת כזאת. משפט שמשקף ותו לא.
הרי ההוויה אמורה ליצור את ההכרה, לא להיפך - הדבר היחיד שישנה את התפיסה של החברה הישראלית בנוגע לאימוץ זה פשוט לא לשלול אימוץ מסוג אחד של משפחות. המדינה לא רוצה לשנות את התפיסה הזו? המדינה חושבת שזוגות חד מיניים שווים פחות, אז לפחות שתגיד את זה בבירור ולא תתחבא מאחורי תיאור מעורפל של החברה הישראלית.