ניצחון לעיתונאים? לציבור?
"ניצחון לרביב דרוקר וערוץ 10", כך הכותרות. ניצחון? לעיתונאים? לעיתונות? לציבור? בית המשפט העליון החליט אתמול (ב') כי ראש הממשלה מחויב למסור מועדי השיחות, (מפגשים פיזיים או גם שיחות טלפון? התכתבות במייל?) שקיים עם בעלי עיתון "ישראל היום", שלדון אדלסון, והעורך דאז, עמוס רגב.
עורכים, עיתונאים ופרשנים נהגו ונוהגים דרך קבע להיפגש ל"שיחות רקע", או "רקע עמוק", ולקיים שיחות לתוך הלילה עם ראשי ממשלה, רמטכ"לים, שרים, קצינים בכירים בכל מערכות הביטחון, פקידים בכירים ומקורות "יודעי דבר". אלה שיחות עבודה - ואת התוצאות וההדים של תוכנן השיחות רואים ושומעים כולם. איכשהו. מתישהו. במישרין או בעקיפין, אחרי יום, אחרי שבוע, או אחרי חודש.
במציאות, קובעת החלטת העליון, שתמיד יש אפשרות שכל עמישראל, כלומר כל התקשורת שלו, תדע עם איזה עיתונאי נפגש הבכיר הפוליטי, הביטחוני, הכלכלי - והעיקר באיזה יום זה קרה. טיפה של מאמץ - ואפשר יהיה לקשור חוטים, בין בכיר-תוכן-עיתונאי, ולזהות כמעט בוודאות מי מסר מידע זה ואחר, מי "יצא" נגד מי, מי לא שמר על חיסיון, מי העדיף את העיתונאי, או העיתון הזה על פני המתחרים (הנקמה בוא תבוא...) ועוד ועוד...
אז איזה בכיר יעז לקבוע פגישות ולפגוש עיתונאי לשיחה אם הוא יודע, ומאתמול הוא כבר בטוח, שמועד הפגישה הזה מחויב פרסום גלוי? ועוד תמיהה: מה שווה עכשיו "חובת חיסיון המקורות" המוטלת על עיתונאים, אם העיתונות במו ידיה הפכה את המקורות הסמויים לגלויים וקיבלה את תמיכת בג"ץ?
המפגינים יגיעו לסיפוקם?
2,000 איש הפגינו מול ביתו של היועמ"ש אביחי מנדלבליט בדרישה "להאיץ את חקירות ראש הממשלה". במוצ"ש האחרון עמדו מולם 500 מפגינים בטענה שמדובר בפעילות "אנטי-דמוקרטית". תמיהה: אם מנדלבליט יחליט שלא להגיש כתב אישום נגד נתניהו, אבל יעשה את זה מהר-מהר, השבוע, היום או מחר - האם המפגינים יגיעו לסיפוקם, או שההפגנות מטרתן אחת: ללחוץ ולאיים על מנדלבליט רק כדי שיגיש כתבי אישום, וכמה שיותר גדולים, נגד נתניהו? ואם יחליט מנדלבליט, אחרי חקירה, כן להגיש כתב אישום - האם אז יקבלו מפגיני הנגד את ממצאי הדמוקרטיה?
ככה לא נראה צדק
משה קצב פנה לנשיא ראובן ריבלין וביקש במכתב מנומס מעו"ד ציון אמיר, להתחשב בו ובסבלו כפי שהתחשב באהוד אולמרט ובסבלו, כך פורסם אמש בערוץ 2. התמיהה: אם קצב לא היה קצב, מין טיפוס שהפך עצמו לבלתי נסבל, ואם אולמרט לא היה אולמרט - איש מטופח, מקושר ואהוב על ידי חלק מבעלי העניין והכוח בישראל (ולא חשוב למה) - לא היינו רוצים שוויון לצדיקים וגם לפושעים?
קצב צודק. לאורך כל הדרך הוא, נשיא לשעבר, נשפט בקוצים (בצדק), ואולמרט, ראש ממשלה, שר וראש עירייה לשעבר, קיבל (לא בצדק) שפיטה של חברים רחמנים בני רחמנים. קצב מכונה עד היום "האנס המורשע", שזה מה שהוא, אבל אולמרט לא מכונה "המושחת המורשע" או "לוקח השוחד".
קצב נדרש, שוב ושוב ושוב, לחרטה פומבית, אולמרט לא. קצב לא קיבל הטבות חנינה מהנשיא - אולמרט, כן, כן ועוד כן. וגם מהר מאוד, אפילו מלכתחילה, סוג של הבטחה לחנינה עוד לפני שוועדת השחרורים קיצרה את זמן המאסר שלו. בגלל הסבל, איש מורם בבית האסורים. וקצב? הוא שוחרר לפני 8 חודשים ועדיין תחת מגבלות כבדות. למה? לא חשוב למה. מה שחשוב זה שככה לא נראה צדק. כי צדק חייב להראות ולהיעשות גם כלפי מי שהוא לא חבר, שאין אליו אמפתיה או סימפתיה.
הדלת המסתובבת ממערכת הביטחון לביזנס
עד המדינה מיקי גנור. לפני שבוע הוצא צו איסור פרסום על חקירות גנור, עד המדינה בפרשת הצוללות. כך מעמיקה עוד יותר השאלה הקשה: האם מרוב התלהבות ונחישות "לתפוס", "לנעול", את מעורבות נתניהו בפרשה, את הכן/לא שוחד מצד עו"ד דוד שמרון וכן/לא למי שהיה מפקד חיל הים, אליעזר (צ'ייני) מרום - תאבד החקירה הדרמטית הזו את המטרה הכי חשובה שלה לעתיד: לחשוף (כדי לעשות סדר חדש) בניגודי העניינים העמוקים וכבדי ההון בקרב בכירי מערכת הביטחון של ישראל.
איך נראית הדלת המסתובבת מהביטחון לביזנס? למה צריך מאכערים גבוהי דרגה ונגישות בעסקאות בין מדינות? האם התקבלו החלטות על ציוד לחימה או הגנה לא על פי הצרכים ולא על פי מיטב המוצר - אלא רק כי מישהו, בכיר לשעבר, משך בחוטי החברים שלו, הבכירים שעדיין יושבים במשרדי הצבא והביטחון.
עוד מטרה חשובה ביותר שאיכשהו נמרחת וספק אם השוטרים מעיזים לקיים: איך קרה שבכירי משרד הביטחון החליטו לבטל את המכרז על הצוללות? הם הרי סיביל סרוונט'ס. הם משרתי ציבור עצמאיים. הם "אנשי מקצוע" המכונים עצמאיים, שתפקידם לדאוג לציבור, לכן המדינה הסדירה להם שכר מובטח, עם קביעות, עם הבטחה שרק בית הדין הגבוה לצדק יכול להזיז אותם מתפקידם. הרי מעצם מהותם ותנאי העסקתם הם לא אמורים לשמוע לא לשר שמעליהם, לא לראש ממשלה, לא לחבר או למי שקרוב לראש הממשלה או לשר. השיקול שלהם חייב להיות מקצועי. ציבורי. לא? הרי בדיוק בגלל זה אנחנו לא רוצים שהשירות הציבורי יתמלא באנשים פוליטיים, נכון?
המטרה מקדשת את האמצעים?
עד המדינה ארי הרו. כמעט ואין ספק, לכאורה, שהרו פעל בניגוד עניינים בהקשר לחברה שהייתה בבעלותו. כמעט ואין ספק, לכאורה, שהרו ניצל לרעה ולטובתו את העובדה ששימש בתפקיד בכיר במשרד ראש הממשלה.
למרות שהשם הרו הפך שגור בכל פה ובית, כמה מילים על האיש (ויקיפדיה): יליד 1973, לוס אנג'לס. ילדם השני של זוג אמריקאים דתיים, לאחותו הגדולה תסמונת דאון. יש לו עוד שני אחים ביולוגיים ועוד שלושה אחים שאומצו על ידי ההורים. עלה ארצה כשהיה בן 12. ב-2002 החל לשמש יועצו של נתניהו וממונה לגיוס תרומות בחו"ל. ב-2000 עזב בגלל מחלת לב. זמן מה אחרי הקים חברה פרטית לייעוץ ופיתוח עסקי. ב-2013, לקראת מינויו לראש הסגל של נתניהו, חתם על הסכם ניגוד עניינים והתחייב להתנתק מהחברה. בינואר 2015 עזב את הלשכה ועבר לעבוד במטה הבחירות של הליכוד. בדצמבר 2015 נחקר בחשד שפעל בניגוד עניינים בזמן עבודתו בלשכת הראש, וששמר על קשר עם החברה שהיה אמור להתנתק ממנה. חקירה אחר חקירה, חודש אחר חודש, וסעיפי החשדות הלכו והחריפו והשמועות מכיוון המשטרה היו שהחשד כבד ביותר.
הנה הנוסח ה"כמו רשמי": התגבשה תשתית ראייתית לשוחד, קבלת דבר במרמה בנסיבות מחמירות, קשירת קשר לפשע והלבנת הון. עכשיו, ניקח את ההאשמות הכבדות הללו - מקומיות ובינלאומיות - וננסה להתאים אותן להרו ולחברה הפרטית שבבעלותו, שהוא בטוח לא ענק עסקי או לוביסט רב-זרועות (ואנחנו הרי מכירים כמה וכמה כאלה במקומותינו), ונתהה האם כצעקתה?
נמשיך לתמוה: האם הרו סומן זה מכבר כחוליה החלשה? אחרי הכול הוא בעל תודעה אמריקאית (שם פוחדים מאוד מהמשטרה) עם בעיות בריאות בלב. האם המטרה תמיד מקדשת את האמצעים? האם נכון להקריב אחד חלש בעבור החזק? האם זו דמוקרטיה? האם אתם לא מפחדים - כי אני כן.