אחת התמורות הבולטות שעבר עולם העבודה בשנים האחרונות נוגעת ליציבות התעסוקתית: עובדים מחליפים יותר עבודות, והביטחון התעסוקתי פחת. אם בעבר עובדים היו נכנסים בשערי מקום העבודה בתחילת שנות ה-20 לחייהם, מקבלים קביעות ומסיימים את עבודתם רק בגיל פרישה - כיום במגזר הפרטי המצב שונה בתכלית, והעובדים מחליפים מקום עבודה אחת לכמה שנים.
בשירות המדינה, לעומת זאת, קביעות היא עדיין דרך המלך, אבל גם שם מתחילים לראות סדקים במודל התעסוקה הזה, ומערכת המשפט נאלצת להתמודד עם השאלות שהוא מציב.
"יותר ויותר עובדים בשירות המדינה מועסקים לתקופות זמן קצובות (הניתנות לעתים להארכה), ולא בדרך של קבלת מינוי קבוע, מכוח הוראות שנקבעו בחוק ובתקנות, המאפשרות למדינה להעסיק עובדים מסוימים גם בדרך של חתימה על 'חוזה מיוחד'", אומרים עורכי הדין שושנה גביש ועופר קובץ ממשרד ש. הורוביץ.
המקרה של העוזרים המשפטיים
אחת המשרות בשירות המדינה המאוישות בחוזה מיוחד היא של עוזר משפטי לשופט, ובית המשפט העליון נדרש לאחרונה לשאלה אם אכן נכון לקצוב את תקופת המשרה הזאת באופן גורף.
"במערכת בתי המשפט, על ערכאותיה השונות, מועסקים כ-660 עורכי דין בתפקיד עוזרים משפטיים, רובם נשים בעשור הראשון לקריירה המשפטית שלהן", אומרים גביש וקובץ. "תפקיד העוזר המשפטי הוא לסייע לשופט, והמשימות המוטלות עליו הן משימות משפטיות מקצועיות, כגון כתיבת טיוטות של פסקי דין, עריכת מחקר משפטי והכנת תיקים לפני דיונים".
במסגרת החוזה המיוחד, נקצבת תקופת ההעסקה של עוזר משפטי לשנה, אך בתום כל שנה ניתן להאריך את תוקף החוזה לשנה נוספת, אם השופט מעוניין בכך. תקופת ההעסקה המרבית היא 4 שנים, אך במקרים חריגים ניתן להאריך את התקופה בשנתיים נוספות, עד ל-6 שנות עבודה במצטבר לכל היותר. בנוסף, בחוזה יש סעיף המתיר למדינה לסיים את העסקתו של העוזר המשפטי לאלתר בכל רגע, גם בתוך תקופת החוזה.
כאמור, בג"ץ דן לאחרונה, בעקבות עתירה שהגישו העוזרים המשפטיים, בחוקיות העסקתם במסגרת חוזה מיוחד הכולל מגבלה קשיחה על תקופת ההעסקה. העוזרים המשפטיים לא חלקו על סמכות נציב שירות המדינה לקבוע תקופת העסקה קצובה ולהאריך את העסקתם לתקופות קצובות, אך טענו כי ההחלטה על הגבלת תקופת ההעסקה של העוזרים המשפטיים מראש ובאופן גורף כובלת את שיקול-הדעת המינהלי ומונעת את הפעלתו במקרים קונקרטיים שבהם העוזר המשפטי מבקש להמשיך בתפקידו, ולכן אינה חוקית.
עוד טענו העוזרים המשפטיים כי המגבלה פגומה גם במישור החוקתי, שכן היא פוגעת בזכויותיהם לחופש העיסוק ולכבוד האדם.
המדינה, מצדה, הצדיקה את הגבלת תקופת ההעסקה באופי המיוחד של תפקיד העוזר המשפטי, המתאים לעורכי דין בתחילת הקריירה המקצועית; ברצון "לרענן את השורות" של מי שממלאים את התפקיד; ברצון לאפשר לעורכי דין רבים להתנסות בעבודה כעוזר משפטי; ברצון למנוע צבירת כוח בקרב עוזרים משפטיים ובכך לשמור על אי-התלות של השופטים; וברצון למנוע מצב שבו שופטים יהססו לסיים העסקה של עוזרים משפטיים אף שאינם מרוצים מתפקודם.
בית המשפט העליון, בדעת רוב של השופטים דנציגר ושהם, ובניגוד לדעתו החולקת של השופט נעם סולברג, מתח ביקורת על האופן שבו התקבלה ההחלטה על קציבה קשיחה וגורפת מראש של תקופת העסקתם של העוזרים המשפטיים.
השופטים טענו כי עולות שאלות ממשיות בעניין הסמכות להטיל מגבלה גורפת כזו וההחלטה לא הועלתה בזמן אמת על הכתב ולא נומקה כראוי. לדברי השופטים, רק כאשר העוזרים המשפטיים תקפו את ההחלטה בהליכים משפטיים, המדינה הציגה לראשונה את כלל השיקולים שעומדים ביסודה, והמשקל שנתנה לחלקם היה לא ראוי.
מנגד, הם קבעו, המדינה לא שקלה שיקולים שחובה היה עליה לשקול או שלא נתנה להם משקל מספיק, כגון העובדה שהחוזים המיוחדים ממילא מאפשרים למדינה לסיים בכל רגע את העסקתו של העוזר המשפטי; חומרת הפגיעה האישית בעובד שהעסקתו מסתיימת באופן שרירותי; והפגיעה בעבודת השופטים, שלא מאפשרים להם להמשיך להעסיק עוזרים משפטיים שמועילים להם.
עוד קבעו השופטים כי המדינה לא הוכיחה ששקלה פתרונות פוגעניים פחות מאשר הטלת מגבלה גורפת על תקופת העסקה של כל העוזרים המשפטיים.
לאור קביעות אלה הגיע בית המשפט העליון למסקנה כי ההחלטה על מגבלת השנים לוקה באי-סבירות מהותית, באופן שמחייב התערבות שיפוטית, והוציא צו מוחלט, שבו הורה למדינה לקיים משא-ומתן קיבוצי עם נציגות העובדים במטרה למצוא חלופה מוסכמת.
עוד קבע בית המשפט העליון כי במקום הקמת ועדת חריגים שתוכל להאריך את משך ההעסקה של עוזר משפטי רק במקרים מסוימים, תוקם ועדת חריגים שבה יידון באופן אינדיבידואלי עניינו של כל עוזר משפטי המבקש להאריך את העסקתו, תוך התחשבות, בין היתר, בשיקולים תפקודיים-מקצועיים, בתקופות העסקה קודמות של העוזר המשפטי ובחוות-דעתו של השופט. נוהל ועדת החריגים יגובש וינוסח במסגרת המשא-המתן הקיבוצי שיתנהל בין המדינה לבין נציגות העובדים.
עמדה נוקשה שחייבה התערבות
לדברי גביש וקובץ, פסק הדין הזה משתלב עם פסקי דין נוספים שבהם בתי המשפט ובתי הדין לעבודה יוצרים מודלים חדשים להעסקה בעלת מאפיינים ייחודיים. "הנחת המוצא שהצדדים הסכימו עליה הייתה שהעסקתם של עוזרים משפטיים בחוזים מיוחדים לתקופות קצובות היא כדין, בהכירם בכך שהאופי המיוחד של תפקיד העוזר המשפטי, כמעין משרת אמון שכוללת 'הצמדה' לשופט מסוים, אינו הולם את מודל ההעסקה הרגיל בשירות המדינה שהוא העסקה בתקן לפי כתב מינוי שיש עמה קביעות", הם מסבירים. "ואולם, הפתרון שאימצה המדינה של קציבה גורפת של משך ההעסקה אף הוא אינו הולם, והאתגר הוא למצוא מודל חדש שיאפשר העסקה לתקופה ממושכת שאין עמה קביעות, כשיש בעניין זה מפגש רצונות בין העוזר המשפטי לבין השופט שהוא מסייע לו".
גביש וקובץ מציינים את הדינמיקה שנוצרה בעקבות עמדה נוקשה מדי של נציבות שירות המדינה ודבקותה במודלים קיימים: "עמדה זו הביאה בסופו של דבר להתערבות של ארגון העובדים ולצורך בהכרעה שיפוטית שתחייב את המדינה להגמיש את עמדתה הן לגבי מודל ההעסקה, הן לגבי הגורם המוסמך לקבל את ההחלטה (לא סמכות בלעדית של נציבות שירות המדינה, כי אם ועדת חריגים שארגון העובדים שותף בקביעת נוהלי עבודתה) והן לגבי תוכן ההחלטה (הפחתת החשיבות של שיקולים ביורוקרטיים ומתן דגש לשיקולים תפקודיים-מקצועיים)".
- באילו מקרים נוספים הביא בית הדין לשינוי מודל ההעסקה?
"הדוגמה המובהקת היא הקביעה בפסיקה כי העסקת מטפלים עובדים זרים באנשים סיעודיים היא מודל העסקה מיוחד שחוק שעות עבודה ומנוחה אינו חל עליו. דוגמה נוספת היא הקביעה כי שעות נסיעה מסוימות שעושה העובד בשירות מעסיקו, הגם שעשויות לא להיחשב כשעות עבודה מובהקות, מזכות בתשלום שניתן להסכים עליו. אם ההסכמה סבירה ואינה מקפחת - בית הדין יאשר אותה".