פרסי נובל למדעים / איור: תמיר שפר
א. סוכות זה חג על הכיפאק, וגם שמחת תורה לא רע, אבל החג האמיתי שלי בשבוע האחרון היה ההכרזה על הזוכים בפרסי נובל בפיזיקה, בכימיה וברפואה - חג לאנושות, או לכל הפחות לצדדים היותר יפים שלה. ואין צד יותר יפה לאנושות מהצד של הסקרנות. מלכת התכונות השכליות.
יוהכים פרנק, ריצ'רד הנדרסון וז'אק דובושה זכו בפרס נובל לכימיה על פיתוח מיקרוסקופ משוגע לגמרי (cryo-EM שמו) שמאפשר לראות ברזולוציה אטומית את המבנים ואת התהליכים המתרחשים בתוך המולקולות. הם פשוט פתחו לנו עולם חדש לגמרי. עולם חדש קטן וקרוב. אנחנו מבינים טוב יותר מה קורה בפנים.
ריינר וייס, בארי באריש וקיפ ת'ורן זכו בפרס נובל לפיזיקה על זה שאיששו את תורת היחסות הכללית של איינשטיין כשגילו את גלי הכבידה; תנודות זעירות וחלשות עד לאבסורד במרחב-זמן שנוצרו כתוצאה של התנגשות בין שני חורים שחורים לפני מיליארד ושלוש מאות מיליון שנה אי שם בעומק היקום. הם פתחו לנו עולם חדש לגמרי. עולם ישן, עצום ורחוק. אנחנו מבינים טוב יותר מה קרה בחוץ.
אני מתענג על הדמיון ועל השוני בין שתי הזכיות. האדם מסתכל החוצה ופנימה, אחורה וקדימה; בונה מכונות שיעזרו לו להבין את היקום ואת עצמו; תערובת של אירועי ענק אלימים ביקום (שני חורים שחורים מתנגשים זה חתיכת פיצוץ) ותהליכים זעירים מן הזעיר בתוך החלבון. בין מה שקרה למה שקורה. כי הכול קשור - החלבון הוא היקום - והסקרנות מתפשטת במידה שווה בכל הממדים.
ב. אם לא האמנתם עד עכשיו שהכול קשור, מגיעה ההכרזה על הזוכים בפרס נובל לרפואה - הזכייה היפה ביותר של השנה בעיניי - וסוגרת את הסיפור. ג'פרי הול, מייקל רוסבך ומייקל יאנג זכו בפרס על מחקריהם ותגליותיהם בתחום השעון הביולוגי.
כל תא, בכל מקום, בצומח ובחי - מהעשב עד הפיל, מהזבוב עד האדם - נמצא, כל הזמן ובכל מקום, בתהליך בלתי פוסק של התאמה (או מאבק) עם הזמן החולף ועם סיבוב כדור הארץ. אור וחושך, חום וקור, גאות ושפל; אנחנו העולם במובן הכי בסיסי של הקיום שלנו. זה הרבה מעבר לתחושה, הרבה מעבר לידיעה - אנחנו העולם ברמת התא. סיבוב כדור הארץ נמצא בכל אחד מאיתנו. אני עוצם עיניים ומנסה להרגיש את זה. לפעמים אני מצליח.
אני בסנכרון עם כדור הארץ, שעובד בסנכרון עם מערכת השמש, שמסונכרנת עם הגלקסיה שלנו שביל החלב, שנעה במרחבים האינסופיים של היקום בתיאום מושלם עם כל מיליארדי הגלקסיות האחרות - הקיום שלי ביקום הוא דבר שאי אפשר להתכחש אליו. אני שייך. ככל שהמדע מתקדם הוא נהיה יותר ויותר יפה.
אני שייך. השמש זורחת ושוקעת בתוך התאים שלי, אדוות שנוצרו מהתנגשות של שני חורים שחורים לפני מיליארד ושלוש מאות מיליוני שנים מהדהדות בי, הים עולה ויורד יחד עם הנשימות שלי.
השילוב בין היכולת שלנו לראות אותנו עמוק עד לרמת האטום, ההבנה עד כמה אנחנו, גוף ונפש, מחווטים לכל מה שקורה מסביב והאישוש להנחה שהאור, כמו הזמן, מושפעים מכוח הכבידה (כלומר שיכול להיות משהו גדול מספיק כדי לעקם אותם) נשגב פשוט. זו כמעט התיאוריה של הכול, התובנה הזו.
עם כאלה פרסי נובל למדעים, היה אפשר לוותר השנה על פרס נובל לספרות. עם כל הכבוד, הספרות רק מעבירה את הזמן בין ההתקדמויות המדעיות. טוב, נו, האמת שהיא גם לוקחת אותנו למקומות שלא היינו בהם, עוזרת לנו לראות טוב יותר את הדברים שעוד לא נצפו בשום מיקרוסקופ ושום טלסקופ ומצליחה, בשיאה, לשקף את רוח האדם.
ועדיין, להדיוט גמור כמוני, המדעים יפים יותר. אני לא זוכר מתי קראתי רומן לאחרונה, אבל אני מתמסר בחדווה לכל ספר מדע פופולרי העובר תחת ידי. אני מעדיף להבין רבע (טוב, עשירית) ממה שאני קורא בביולוגיה, פיזיקה או מתמטיקה מאשר להבין מאה אחוז ממה שאני קורא ברומן על אחד שחי את חייו עד שקורה לו איזה משהו שמשנה את הכול ומכריח אותו לצאת למסע או משהו.
לפני כמה ימים מצאתי על ספסל ברחוב את הספר "אינסוף - המסע שאינו נגמר" מאת חיים שפירא ולא עזבתי אותו עד שסיימתי. זה, חברות וחברים, מסע אמיתי: המסע שלעולם לא יגיע לשום מקום. למדתי שם שיש המון אינסופים, ויש אינסופים שקטנים או גדולים מאינסופים אחרים. איך זה יכול להיות?
ג. אז נכון, אני קורא על הזוכים בפרסי הנובל ולא יכול שלא לשאול את עצמי בעצב רב מה עשיתי בשביל האנושות. אתם לא צריכים לענות לי, אני יודע שלא הרבה. נראה שעל אף שכולנו אותו דבר ברמת התא והשעון והציות לחוקי הטבע, לא כולנו אותו דבר; יש אנשים שמקדישים את חייהם למען ההתקדמות הקולקטיבית, ויש כאלה שפחות.
ובכל זאת, נהניתי השנה מהגשם הראשון שירד השבוע כמו שלא נהניתי שנים. גם אם זה לא היה ממש גשם, יותר טפטוף מקרי, קצר מועד ומלא אבק, עדיין מצאתי את עצמי קם ממקומי, יוצא החוצה, פורש ידיים, עוצם עיניים, פותח פה בחיוך רחב ומתמסר. מתמסר ברמה הכי בסיסית, רמת התא, מנסה להרגיש את הטיפות נספגות. הסטתי מבט אל העץ שעמד לידי ואני מוכן להישבע שגם הוא היה נראה מבסוט. אולי לא גילינו שום דבר חשוב, הוא ואני, אבל חיינו את החיים ולו לרגע.
הפעם האחרונה שדבר כזה, או קרוב לדבר כזה, קרה לי היה לפני המון שנים אחרי שיצאתי ממדיטציה של עשרה ימים. אותה התובנה שהכול ביחד, אותה שמחת גילוי, אותה ענווה שאין לך ברירה אלא לחוש אל מול המורכבות הפשוטה של החיים.
נכון שלפעמים עובר לכם בגב מין רעד קל, חצי מורגש? רעד כזה שלא ברור מאיפה הוא בא ולמה? הרעד הזה הוא תוצאה של אותם גלי כבידה; דמיינו את עצמכם שוכבים על מזרן ים שצף על היקום. דמיינו שעצמתם עיניים ונרדמתם. והנה גל שנוצר ממדחפי סירה ששטה במרחק של 250 מיליון שנות אור מרעיד את המזרן מעט ואתם נעורים בתחושת בלבול קלה ואז נרגעים: הכול בסדר, זה רק האינסוף.
ד. הרבה אנשים נוטים להתגונן. כשאתה בא לחפור להם על תגלית מדעית שחושפת עוד חלק מתמונת הפסיפס, הם פוטרים אותך במשהו כמו: יש שאלות שתמיד יישארו פתוחות, יש שאלות שעליהן לעולם לא תהיה תשובה. אומרים את זה כאילו זה דבר רע שאמור להוציא את האוויר מהגלגלים, הם אומרים את זה כאילו הגילוי התמידי וההתקדמות שלא עוצרת מפחידים אותם. כאילו זה שיש לנו שעון ביולוגי, לדוגמה, מוריד מערכנו. כאילו הם לא רוצים לראות את התמונה האמיתית. כאילו הם מפחדים ממה שיש בה.
צריך להרגיע אותם: חברים, אין תמונה אמיתית. הפסיפס לעולם לא יושלם. עם כל חתיכה שנחשפת נחשפות עוד ועוד ועוד שאלות. הסקרנות לעולם לא תבוא על סיפוקה כי לעולם לא ייוולד הילד שיהפוך להיות המדען שיגיד יום אחד: טוב, אין לי יותר שאלות, תודה רבה. הבנתי הכול.
זה לא יקרה, כי רק אנשים שלא רוצים להבין יכולים לומר שהם מבינים הכול.