האמנם צמיחה מרשימה ומכלילה?

תגובה לטענות לפיהן האי שוויון בישראל נמצא במגמת ירידה

ישראל תופסת את המקום ה-25 מתוך 29 מדינות בכל הקשור לסעיף של צמיחה "מכלילה" / צילום: שאטרסטוק
ישראל תופסת את המקום ה-25 מתוך 29 מדינות בכל הקשור לסעיף של צמיחה "מכלילה" / צילום: שאטרסטוק

במדור הדעות של "גלובס" פורסם לא מזמן מאמרו של ד"ר אורי כץ, חוקר בכיר בפורום קהלת (31.1.2018 "כשהעובדות סותרות את האידיאולוגיה"), ובו ביקורת נוקבת על הדוח השנתי של מכון אדוה, אשר, לדבריו מטעה את הקורא והינו "רצוף בהטעיות". השאלה היא האם יש באופן הצגת הטענה ביסוס על מספרים, או שמא מדובר במה שפרופ' מיכאל ברונו ז"ל, מורה לדורות רבים של כלכלנים, היה מכנה "טיעונים של נפנוף ידיים".

ד"ר כץ טוען שבמשק ישנה "צמיחה כלכלית מרשימה" ושבמקביל אי השוויון, לפי מדד ג'יני, נמצא בירידה. לדבריו הדבר סותר את הטענה ששלטון הימין מגדיל את הפערים בחברה ופירות הצמיחה מחלחלים בעיקר לעשירים. ראשית לעניין "שלטון הימין". במינוח המקובל (והשגוי) של הפוליטיקה הישראלית "ימין" ו"שמאל" לא מתייחסים למצעים חברתיים - כלכליים, אלא לעמדות ביחס לנוכחות הישראלית בשטחי הגדה המערבית. במונחים של מדיניות כלכלית היו בישראל שני סוגים של ממשלות, ימניות וימניות יותר.

שנית, מה המשמעות של המונח "צמיחה מרשימה"? אם לא מתייחסים לשנים של משבר, אלא רק לשנים בהן המשק צמח, הרי שהצמיחה הכלכלית בעשור הראשון של המאה הייתה בין 5% ל-6% על פי נתוני הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה. לעומת שיעור של 2%-4% מאז 2012 ועד השנה. יש צורות שונות לתאר את הצמיחה בשנים האחרונות, "מרשימה" אינה אחת מהן.

טענה נוספת של ד"ר כץ היא שיש ירידה באי שוויון, ושהמדיניות הממשלתית אינה תורמת לחלחול פירות הצמיחה לעשירים. הוא מתבסס על הירידה במדד ג'יני בשנים האחרונות. הוא מסכים שהמדד בישראל גבוה מאוד, בהשוואה לממוצע של ה-OECD, אך משום מה חושב שאנו אמורים להתנחם בעובדה שזהו המצב ב"עשרות שנים". גם את הירידה שנרשמת בשנים האחרונות במדד ג'יני צריך להסביר במונחי מדיניות. חלקה מבטאת הצטרפות של אוכלוסיות עניות לשוק העבודה, אמנם ברמת שכר נמוכה. אבל חלקה מבטאת מהלכים פוליטיים כמו החזרת חלק גדול מהקצבאות שקוצצו החל משנת 2009, ולאחר בשנת 2015.

אם יועיל ד"ר כץ לפתוח את השנתון הסטטיסטי של ישראל בעמוד 165 הוא ימצא את הנתון הבא: חלקה של התמורה לעבודה בתוצר ירד בין 2005 ל-2016 מ-60.8% ל-57%, גם חלקם של המסים שגובה הממשלה, ואיתם ממנת את ההוצאה הציבורית, כולל שירותים חברתיים, ירד מ-17.4% ל-15.8%, לעומת זאת ה"עודף התפעולי", הכולל את התמורה להון ותשלומים זקופים עבור שירותי דיור עלה מ-21.8% ל-27.4%. האם לדעת ד"ר כץ יש בכך סימן להגדלת הפערים בחברה הישראלית?

לפי ה-OECD, ישראל תופסת את המקום ה-25 מתוך 29 מדינות בכל הקשור לסעיף של צמיחה "מכלילה". לפני 5 שנים פרסם ה-OECD דוח על המדיניות החברתית בישראל בו נקבע כי במשק המקומי יש שיעור גבוה מאוד של העסקה לא תקנית, הוצאה נמוכה מדי להכשרה ופערים גדולים חברתיים גדולים מאוד. והנה מה שהדוח המליץ לממשלה: השקעה בחינוך, הכשרה מקצועית ופיתוח אזורי, עידוד תעסוקה של קבוצות מיעוט, שיפור נוסף באכיפת חוקי עבודה ושכר מינימום, חיזוק של ההטבות המוענקות לעובדים בעלי הכנסה נמוכה, הקטנת המכסות ליבוא עובדים זרים ופיתוח של אסטרטגיה לאומית של תעסוקה.

ד"ר כץ מוזמן לבדוק מה נעשה מאז פרסום אותו דוח בשנת 2013 ועד היום, מלבד העלאת שכר המינימום. חוסר המעש של הממשלה בתחומים השונים גם הוא מדיניות, ותוצאותיה חמורות דווקא על רקע ההצטרפות הגדולה של "ערבים וחרדים" לשוק העבודה. אכן צודק ד"ר כץ שהם נכנסו לשוק ברמות שכר נמוכות, אך המדיניות הממשלתית תורמת להנצחת המצב לאורך זמן.