במקום הכי רחוק מהאינסטגרם

1. כמה חיים אנחנו סופגים באינסטגרם. רגעים שקפאו, שבוימו, שתוסרטו, שנחוו, סצנות שמתחזות לחיים. מואבסים בדימויים גרגרניים, אנחנו בקושי עומדים בקצב המסחרר, בעוד הרשת מפוטמת עד זרא באינספור ייצוגים שחשבנו שמוציאים אותנו טוב, בעיני אחרים, בעיני עצמנו.

אז ככה הם צריכים להצטלם, החיים?

איפה נגמר הייצוג ומתחילה המציאות?

2. במקום הכי רחוק מהאינסטגרם הפסקול היחיד, כמעט, הוא צפצופי המוניטור והסטורציה. כן, ולפעמים גם בכי של תינוק וגניחות כאב. ללא צליל. כי קנה הנשימה מחובר לצינור, והצינור - למכונת הנשמה. ברוכים הבאים למחלקה לטיפול נמרץ ילדים.

במקום הזה, אחרי שהחיים ניצלו, חיוך שמתפשט על פניו של התינוק שחזר לעצמו, הוא הדבר הכי זך ונקי ומחיה. כי כשהכאב מרפה, מזדקפים שמחה והתרגשות בעוצמה שלא ידעתי. עיניו קורנות, והלב יוצא אליו. והנה הוא טובל בקערית הקטנה ורוחצים אותו, אפילו שכולו מנוקד באלקטרודות וכבלים שמחוברים למכשירים. הוא צוחק ללא קול, אבל מכל הלב, מכל אותן הנאות קטנות שזוכה להן הגוף. והצהלה שניתזת בכל החדר היא-היא החיים. מרוכזים, מזוככים, מזוקקים. תמצית שבשבילה רוצים להפוך את העולם. ולא בא לי להיות עכשיו בשום מקום אחר. אני רוצה להיות בדיוק פה. כי כל מה שהוא לא הוא, הופך דהוי פתאום.

3. במקום הזה, הכי רחוק מהאינסטגרם, אין תנוחות מפתות במבטים מזוגגים, אין נופים מפוסלים, אין מנות גורמה שמתחנפות למצלמה. אבל יש את החומר הזה החמקמק שממנו עשויה אהבה, וגם נתינה. איך מצטלמת נתינה? והתרגשות, איך?

עכשיו זה זמן אחר.

זמן רטוב שנמהל בדמעות. טיפות בשרניות שנוטפות את הכאב והדאגה, אבל גם את ההתעלות מעצם החיים שניצלו. ההתעוררות הזו נארגת לתוך רגעים בלתי נשכחים, נאחזת בקיום שהתקלף מכל מה שבחוץ, ונשאר רק התוך. חלקיקי זמן של אמת וקרבה שאין כמותן. הוויה שאין מוחלט ממנה.

4. במקום הכי רחוק מהאינסטגרם השיתוף הוא בין יחידים, אלה שמבינים בלי הרבה מילים. הם לא מדברים, הם לא מצלמים, הם פשוט שם, עושים כדי להציל, חולקים את הנגה הנדיר הזה, שמפעפע אצל אלה שצריכים להילחם על החיים. אלה ששגרה היא לא אויב עבורם, היא רק הדבר שמשוועים לו, שאליו כמהים, רק קצת שלווה. כי כל מה שאנחנו מכירים כתפקודים הכי פשוטים קורס לרגלי עריצות החולשה. כל מה שהיה שקוף בעינינו, כי הוא פשוט היה תמיד מונח שם - מצהיר עתה על קיומו במלוא גווניו, בצבעים רוויים ועזים, לא מפולטרים.

5. במקום הכי רחוק מהאינסטגרם מוצקות הרגע נובעת דווקא מפחד ההתנדפות, מהבנה עמוקה של האיום שאורב. שום דבר לא בטוח, שום דבר לא ברור כפי שחשבנו.

במקום הזה כל רגע מקבל מכפיל כוח, כי מה שמובן כל כך לאחרים, פה פחות מובן. ומהמקום הזה נובעת צלילות חדה וברורה של החיים: הם לא חייבים לנו כלום.

במקום הכי רחוק מהאינסטגרם החיים לא נוצצים, אבל העיניים כן. לא צריך שום אאוטפיט אופנתי, כי כולנו עוטים את החלוקים הצהובים ומפשילים שרוולים.

אין פה לייקים ולא ליקוקים, לא קומנטים ולא לבבות מאוירים. והעוקבים היחידים הם המוניטורים שעוקבים אחרי רמת החמצן והדופק וקצב הנשימה. אבל אתה יודע שמי שנמצא איתך עכשיו במחלקה עושה את כל מה שהוא יכול כדי להקל על הסבל, לשכך את המצב הנרעד, לשחרר מעט מהמועקה והפחד והלחצים שסוגרים, כשהחיים של האדם האהוב עליך מתעקלים לסימן שאלה.

והביחד הזה הוא המנשם של החיים. אתה לא לבד, אנחנו פה איתך.

איך אפשר למדוד אהבה כזו ליצור רך שרק הגיח לעולם? הוא לא הילד שלך, אבל אתה מרגיש אותו הכי קרוב שאפשר. אתה שם איתו, שעות ארוכות של חיבור תלת פאזי. ומאז שהתברר מצבו, כל נשימה שלו היא העסק שלך.

6. כל הלייקים שבעולם מתאדים מול הרגעים האלה בעולם האמיתי. כשמתוך סבך החושך מזדהר החיוך הזה של תינוק חסר אונים שרק רוצה לנשום. אבל לא יכול.

כי המוח שלו שוכח לנשום כשהוא ישן, ובכך הוא דן אותו לחיים מחוברים. מחוברים למכונה. הוא רק נולד, וכבר נדחק לגלות איך החיים נפרמים כשאתה הופך כחול מחוסר חמצן. קוראים לזה CCHS, תופעה קשה של דום נשימה בשינה. כל הירדמות היא סכנת חיים מוחלטת. במקום הכי רחוק מהאינסטגרם.

7. 'איך זה להיות ימים שלמים, יום אחרי יום, במקום האקסטרימי הזה, שבו נלחמים על החיים של תינוקות וילדים כל יום, כל היום', אני שואלת את הרופאה האחראית.

לה זה ברור: לומדים להעריך שגרה. הפרופורציות משתנות מקצה לקצה. כבר לא באמת מתייחסים ברצינות לתלונות, גם לא לאלה של הילדים שלך. הם מקטרים שהם לא מרגישים טוב? אז מה. יש להם דופק? הכול בסדר.

ובתוך כל הייאוש, והכאב, והדאגה, נקווים רגעי שיא של התעלות וחיות, והכרת תודה גדולה מציפה. כי הדברים הכי פרוזאיים, שחשבנו שהם בסיסיים, מקבלים פתאום תוקף אחר. והחיים הופכים חיים יותר.

היה מי שאמר 'זה שאתה נושם לא אומר שאתה חי'. היום אני יודעת שאין לו מושג מהחיים שלו. זה שאתה נושם בכוחות עצמך? ונושם כמו שצריך? בלי מנשם? בלי השגחה של 42 שעות ביממה?

אתה חי, בנאדם, ועוד איך.

vered-r@globes.co.il