לאורך ההיסטוריה ישראל הייתה בית יוצר לרעיונות וחידושים ערכיים, מדעיים וטכנולוגיים, שקידמו לא במעט את המין האנושי. אבל למרבה הצער מעולם לא היינו חזקים במיוחד באימוץ ובהטמעת אותם חידושים בחצר הפרטית שלנו ותחום הרכב אינו שונה מבחינה זו.

■ לכל הכתבות בפרויקט ישראל 2048

כך, למשל, רעיון "חישמול הרכב" של חברת בטר פלייס התניע בסוף העשור הקודם את מהפכת הרכב החשמלי המודרני, שכיום כובשת כל פינה בתעשיית הרכב הגלובלית. אבל בטר-פלייס עצמה התנפצה בתחילת העשור על חומות השמרנות של שוק הרכב הישראלי. כיום, כאשר עולים על כבישי העולם עשרות אלפי כלי רכב חשמליים מדי חודש, החדירה שלהם בישראל היא פחות מ-1%.

 עמדת טעינה של בטר פלייס / צילום: תמר-מצפי

חברות ישראליות גם מפתחות טכנולוגיות פורצות דרך בתחום התחבורה השיתופית, שמקדמות כיום מהפכה תחבורתית במדינות רבות בעולם ומביאות להפחתה ברכישה ובשימוש בכלי רכב פרטיים בערים. בישראל, לעומת זאת, הטכנולוגיות הללו נרדפות על ידי הרגולטור בשם ההגנה על המוניות המזהמות, היקרות והמקושרות פוליטית.

מהפכת הרכב האוטונומי אמנם לא החלה בישראל והקרדיט עליה מגיע לפרויקטים אזרחיים-צבאיים אותם השיקה הרשות האמריקנית לפיתוח אמצעי לחימה, DARPA, בתחילת שנות ה-2000.

אבל בעוד שאבות הטיפוס שבחנה דארפה עלו מיליונים ולא היו ריאליים לייצור המוני, חברה ישראלית מירושלים, מובילאיי, הראתה לתעשיית הרכב כי ניתן לצייד כל רכב בהתקן ראייה ממוחשבת "חכם", ולהגיע למידה לא מבוטלת של אוטונומיה בעלות של עשרות עד מאות בודדות של דולרים.

כיום מובילאיי, כחלק מאינטל, מרושתת לאורכה ולרוחבה של תעשיית הרכב וממשיכה להמציא בישראל טכנולוגיות, שיאפשרו להעלות בתוך שלוש-ארבע שנים על הכביש כלי רכב שימושיים ונגישים, שלא יצטרכו התערבות של נהג אנושי.

אלא שלמרות כל הידע המקומי הזה ולמרות הצרכים התחבורתיים הבוערים של ישראל, ישראל לא נמצאת בראש הרשימה של אימוץ והעלאה של רכב אוטונומי סדרתי על כבישים ציבוריים, או אפילו קרוב לראש הרשימה. הסיבה פשוטה וכואבת: המציאות התחבורתית העגומה בכבישי ישראל היא אחת הסביבות העוינות ביותר לאימוץ רכב אוטונומי, שניתן למצוא כיום במדינות מפותחות. במיוחד בשנים הראשונות, שבהן כלי רכב אוטונומיים "יתערבבו" על הכבישים עם כלי רכב רגילים ומאוישים.

הכל מוכר וידוע למי שנע על כבישי הארץ מדי יום: זלזול בכללי ובחוקי הנהיגה הרשמיים, שעל פיהם מתוכנתים כלי רכב אוטונומיים לפעול ולהגיב; אגרסיביות של נהגי רכב פרטי ומסחרי; תשתית כבישים רעועה עם סימוני כביש די אקראיים; תאורת דרכים דלילה; אקלים קשוח ולא ידידותי לרכב "מחושמל"; וכמובן עומסי תנועה, שמתקרבים לנקודת האל-חזור. בהשוואה למדינות עם תרבות נהיגה ותשתית מפותחת, כל הגורמים אלה יידרשו תגובות הרבה יותר מהירות מ"מוח" הרכב האוטונומי.

חלק מהבעיות הללו אפשר לפתור בשלב הראשון באמצעות נתיבים ייעודיים לרכב כזה, אבל נסו למצוא להם מקום בצירים הצפופים של מרכז הארץ.

ולא נשכח כמובן את המערכת הביורוקרטית והממשלתית. כל מקבלי ההחלטות בישראל שלנו רוצים לרחוץ באור הזרקורים וליהנות מהיוקרה הבין לאומית שהביאה לנו מובילאיי ולכן הם משמיעים את הקולות "הנכונים": עתיד "אוטונומי וירוק", אימוץ תחבורה שיתופית-אוטונומית וחשמלית, שתחסוך לרבים את הצורך ברכישת רכב ותביא להפחתת תאונות הדרכים וצריכת הדלק המזהם, וכך הלאה.

אבל כדי לעודד החדרה מעשית ומואצת של כלי רכב אוטונומיים, שלפחות בשנים הראשונות יהיו יקרים משמעותית, תצטרך המדינה להעניק להם תמריצי מס משמעותיים ולהשקיע לא מעט בתשתיות וברגולציה מתקדמת. למרבה הצער, ממשלות ישראל לדורותיהן סובלות מהתמכרות להכנסות ממיסוי רכב ודלק, בשיעורים הגבוהים בעולם, וזו התמכרות שכמעט בלי אפשר להיגמל ממנה. אז פה ושם נראה קצת יחסי ציבור, יוקמו לא מעט ועדות ומחקרים ואולי כמה מכוניות ייסעו במסלולים מוגבלים. אבל בכל הנוגע לאימוץ נרחב של רכב אוטונומי בישראל יישמר הכלל המוכר: אור לגויים, חושך למקומיים.