הרחבה מהירה של שירותי התחבורה הציבורית / נתי יפת
הפער העצום בין חומרתו של משבר הפקקים לבין הפשטות שבה ניתן לפתור אותו, הוא העדות החזקה ביותר לכך שאנחנו חיים בחלם. שר התחבורה מקפיד ליחצ"ן באגרסיביות את פרויקטי הענק של הרכבות הקלות, הרכבלים, חישמול רכבת ישראל והקמה ושדרוג של עוד ועוד כבישים למכוניות הפרטיות, ורק מדבר אחד, החשוב ביותר כרגע, הוא נמנע: הרחבה מהירה של שירותי התחבורה הציבורית. שאר הפתרונות פשוט לא טובים מספיק, ודאי לא לטווח הקצר.
■ לכל הכתבת בפרויקט ישראל 2048
הכוונה ב"הרחבה מהירה" פשוטה: הגדלת מספר האוטובוסים בתחבורה הציבורית מכ-9,000 ל-15,000 לפחות, במקביל להגדלת מספר מוניות השירות מ-800 ל-5,000, אם לא כפול מזה. המוניות - במודל הקווים הקבועים ובמודל המאפשר להזמין נסיעה משותפת מנקודה קרובה - הן כלי התחבורה האורבני היעיל ביותר. אלפי אוטובוסים נוספים המגיעים מדי יום מכל נקודה במרכז הארץ לגוש דן, הפוגשים אלפי מוניות שירות הנעות בתזזיתיות כמעט בכל רחוב, הם התשתית לשינוי ההכרחי.
כשזה יקרה, יהיה ניתן לקבוע היטלי גודש במקומות העמוסים, לבצע סימון מאסיבי של נתיבי תחבורה ציבורית ולהתאים בהם את הרמזורים לטובת האוטובוסים ומוניות השירות. שילוב הצעדים יחייב עשרות אחוזים מהנהגים הנכנסים מדי יום לאזורי העומס לשנות את הרגליהם. בתחילה הם ודאי יקטרו, אבל מהר מאוד יגלו כמה זה נוח לא לנהוג, וכמאמר הסיסמה המוכרת: פשוט ליהנות מהדרך.
צמצום פערים חברתיים-כלכליים עובר בארנונה / עמרי זרחוביץ'
לאחרונה נפגשתי עם איש חינוך, שאמר לי: "אם הייתי צריך לבחור בתפקיד שר שישפיע באופן מקסימלי על מערכת החינוך - הייתי בוחר להיות שר הפנים. אם רוצים לצמצם פערים כלכליים-חברתיים, הדרך לעשות זאת עוברת בתקציבי הארנונה". תקציב החינוך הוא רק דוגמה, ולמעשה מדובר על כל התקציבים שמיועדים לשירות לתושבים. עיריות עשירות מספקות שירותים טובים יותר לתושבים שלהן, ותושבים בעיריות עניות נשארים מאחור ונאלצים להסתפק בתקציבים שהמדינה מקצה.
איך ניתן לקבוע מדיניות חברתית לאומית, כשבסופו של דבר מקום המגורים הוא זה שקובע את היקף השירותים שהתושב יקבל? גם אם עיריית תל אביב מקצה תקציבים דיפרנציאליים בתוך העיר עצמה, בהתאם למצב הסוציו-אקונומי, תלמיד בצפון תל אביב מקבל אלפי שקלים לשנה בעוד תלמיד ברהט מקבל 400 שקל בלבד.
הדבר חריג עוד יותר כשחושבים על כך שתושב הוא בסך הכל הפסדי לעירייה - השירותים שהוא מקבל נמוכים מהארנונה שהוא משלם. ההכנסות הגדולות של העירייה מארנונה מגיעות משטחי מסחר. כך, קניונים, מרכזים מסחריים ומשרדים הם אלו שמונעים צמצום פערים בחברה.
הבעיה ידועה עשרות שנים, אך חוץ מהקמת ועדה אחר ועדה, לא קורה כלום. לא רק זאת - התלות בשטחי המסחר פוגעת גם ביכולת לתכנן את המדינה בהיגיון, שכן יישובים מפתחים שטחי מסחר רק בגלל הרצון להשיג הכנסות. הגיע הזמן לשנות את מודל הארנונה, ויפה שעה אחת קודם.
אילוסטרציה תלמידים בכיתה / צלם: איל יצהר
שיטת התקצוב של משרד החינוך מצריכה דוקטורט / עמרי זרחוביץ'
בחודש שעבר פורסמה בערוץ עשר ידיעה, ובה נטען כי משרד החינוך מאשר הפרטת בגרויות. כלומר, יהיה ניתן לגבות סכומי כסף נוספים בעבור בגרויות של 5 יחידות במתמטיקה ואנגלית. ככל הנראה, זאת לא הייתה כוונת המשורר, אך בואו נשאיר את כוונתו של משרד החינוך בצד, ונתמקד בניסיון שלו לפרק את המוקש - במשך קרוב לשבוע ניסו במשרד להסביר לכ-10 כתבי חינוך מסמך של עמוד וחצי בלבד, ולא בהצלחה מסחררת.
איך זה יכול להיות? פשוט מאוד (או שלא...) - שיטת התקצוב של משרד החינוך היא מסובכת, במיוחד בכל הנוגע לתקצוב של בתי ספר תיכונים, שנמצאים בבעלויות של עמותות, רשויות מקומיות ורשתות כמו עמל ואורט.
מנהל תיכון - אם אין לו גב מקצועי מהגורם שמחזיק בבעלות על בית הספר שלו - לא צריך להיות איש חינוך משכמו ומעלה, אלא דווקא מנכ"ל מצוין. הוא צריך לדעת לנצל את התקציבים שאפשר לקבל ממשרד החינוך, כדי שהתלמידים שלו יקבלו ערך מוסף. הדברים עמומים, המורכבות מאפשרת לנצל את ההורים לתשלומים נוספים, והפיקוח עצמו פחות אפקטיבי.
תקציב החינוך הוא השני בגודלו בישראל ועומד על קרוב ל-60 מיליארד שקל, לאחר שבעשור האחרון צמח באופן משמעותי. כדי לשפר את מערכת החינוך לא צריך רק לחזק את מעמד המורה או להכניס שיטות לימוד חדשניות, צריך גם להפוך את התקציב לפשוט ויעיל יותר.
להעלות את גיל הפרישה לנשים / עמירם ברקת
גיל הפרישה לנשים בישראל (62) הוא הנמוך ביותר כיום בין מדינות העולם המערבי בעוד תוחלת החיים של הנשים בישראל (84) היא מהגבוהות בעולם. כמעט כל המדינות המערביות העלו בשנים האחרונות את גיל הפנסיה, אך בישראל העלאת גיל הפרישה ל-64 תקועה. שר האוצר חושש להצטייר כמי שפוגע בנשים מבוגרות וקשות יום שיספגו דחייה במועד תחילת קבלת קצבת הזקנה שלהן. הפיצוי שהאוצר מציע לאותן נשים אינו מספק, לדעת חלק מהפעילים בתחום, ומשה כחלון מסרב להכריע כל עוד אין קונצנזוס.
נגידת בנק ישראל, לעומת זאת, תומכת בהעלאת גיל הפרישה ולטענתה הניסיון מהעלאת הגיל הקודמת שהייתה ב-2004 (מ-60 ל-62) מראה שהמהלך לא הגדיל את שיעור האבטלה בקרב הנשים בגילאי הדחייה (60-62).
כל הכלכלנים מסכימים שהשארת גיל הפרישה על 62 מקדימה מאוד את היום שבו המוסד לביטוח לאומי וקרנות הפנסיה הוותיקות לא יוכלו לעמוד בתשלומי הפנסיה והמדינה תיאלץ להעלות מסים כדי לממן אותם. ומה לגבי הנשים? דחיית גיל הפרישה תאפשר להן לחסוך יותר לפנסיה ולהגדיל משמעותית את הגמלה. על-פי בנק ישראל, גמלת פנסיה ממוצעת בגיל 62 עומדת על 71% מהמשכורת האחרונה, לעומת 92% בגיל 67. בקיצור, מדובר בדוגמה מובהקת למהלך הכרחי שלא מתבצע רק בשל היעדר הנהגה.
דרוש דיון ציבורי בהטבות המס / עמירם ברקת
הוצאות המדינה גדלות בשנים האחרונות בקצב מהיר. הגידול הזה הוא ברובו המכריע קבוע, משום שהגדלת קצבאות לנכים, ילדים וקשישים הופכת להוצאה קבועה בכל שנת תקציב. למרבה המזל, קצב הגידול בהכנסות המדינה ממסים הדביק בשנים האחרונות את הגידול בהוצאות. הבעיה שחלק ניכר מתוספת ההכנסות הייתה בזכות אירועים חד-פעמיים, לכן השאלה היא - איך תממן המדינה את הגידול בהוצאותיה בשנים "רזות" שבהן לא יהיו לה הכנסות חד-פעמיות ממיסוי אקזיטים או מייבוא מכוניות בהיקף חריג?
אפשר להגדיל את הגירעון התקציבי, אבל בנק ישראל, קרן המטבע הבינלאומי וה-OECD סבורים שהנהגה אחראית לא צריכה לגלגל חובות ולשעבד את עתיד ילדיה. במקום הגדלת הגירעון הם ממליצים למדינה להגדיל את הכנסותיה ממסים. לפני שמגיעים לצעד הכל כך לא-פופולרי הזה אפשר לבדוק אם ניתן להפחית את הטבות המס.
על פי דוח הכלכלן הראשי באוצר, כחלק ממדיניות הפטור המדינה תוותר ב-2019 על הכנסות בהיקף 66.7 מיליארד שקל לפחות, או כ-21% מכלל הכנסותיה ממסים*. חלק ניכר מהטבות המס מוצדקות, אבל האם כולן? קחו למשל גופים שנהנים מפטור היסטורי ממסים כמו הסוכנות או קרן רוטשילד קיסריה, קחו את הפטור ממס למי שמשכיר דירה במחיר שנמוך מ-5,030 שקל לחודש. הרשימה כוללת עשרות הטבות לגופים וקבוצות שחלקם זכו להטבה רק בזכות כוח פוליטי.
"החיסרון הגדול של הטבות המס נובע מהיעדר דיון ציבורי לגבי התועלת שבהן", כותבים באוצר, ואנחנו כמובן מסכימים.
* כלכלנים בכירים ובהם ראש המועצה הלאומית לכלכלה, פרופ' יוג'ין קנדל, טענו בעבר כי האומדן של האוצר מופרז משום שביטול הטבות המס יקטין בהכרח את הפעילות הכלכלית שנהנית מההטבות האלו וכתוצאה מכך, גם את תקבולי המס.
הגיע הזמן לאיחוד רשויות / דרור מרמור
עוד לפני שהכרזנו על עצמאות, ראש הממשלה הראשון פחד מתל אביב. "יש בידינו להקים מדינה עירונית גדולה בתל אביב, עם מיליון תושבים ויותר", כתב בן גוריון בשנת 1935, "אבל סופה יהיה כסופה של קרתגה: אותה התרבות התלושה, אותו חוסר השורש, אותה התלות בסביבה כפרית זרה, אויבת, אותה העצמיות המדומה - הנחכה גם לאותו הסוף?".
וכך, בין אם באמתלה היסטורית ובין אם מתוך רצון לבצר את השלטון המרכזי כך שהשלטון המקומי יהיה סמוך על שולחנו, נולד גם אצלנו מודל "הפרד ומשול". 257 רשויות מקומיות, 1,220 ישובים, פחות מ-2,000 משקי בית לכל ישוב בישראל.
עיריית תל אביב - יפו / צילום: תמר מצפי
היום (ואתמול ושלשום) כבר ברור שזה לא עובד. שצו השעה הוא מיזוג ואיחוד רשויות. זה לא רק הבזבוז הכספי של המנגנונים הכפולים והכר הפורה לשחיתות (או לסתם חוסר מקצועיות) במאות ישובים קטנטנים שבהם הקבלן, ראש העיר וראש האופוזיציה נפגשים ברחוב, אלא בעיקר היכולת לתכנן פריסה מרחבית שפויה של מגורים, מסחר, תעסוקה, מבני חינוך, תחבורה ועוד. תכנון שבו שכונת גבעתיים (60 אלף) ושכונת בת ים (130 אלף), הן חלק בלתי נפרד מהשכונה המרכזית שנקראת תל אביב (450 אלף), שבאורח נס אוחדה בתחילת שנות ה-50 עם יפו.
אבל הסיכוי שזה יקרה שואף כמובן לאפס. הרי מה כבר נשאר לפוליטיקאים שלנו בירושלים, חוץ מתחושת השליטה המוגזמת והמיותרת ברשויות המקומיות? גם ככה תל אביב מפחידה אותם, עם תקציב מאוזן ופחות מחצי מיליון תושבים (ראו מלחמות חולדאי והשר כ"ץ). אז תפסיקו לפנטז על עוד כמה ערים יותר מדי חזקות.