אחרי 70 שנות עצמאות, אפשר לומר שהציבור הישראלי רק מתחיל להעמיק ולהבין את השינויים האדירים שחלו בעשורים האחרונים באחד ההיבטים המשמעותיים של חייו העתידיים: מה יהיה לו בפנסיה.
לישראלי הממוצע יש שתי עסקאות פיננסיות גדולות, שבמידה רבה מגדירות את איתנותו הפיננסית היום, מחר ובעוד עשורים רבים - המשכנתא והחיסכון הפנסיוני. מדובר בשתי עסקאות בהיקפים של מאות אלפי שקלים לפחות, אם לא מעבר לרף מיליון שקל, ושנמשכות על פני עשרות שנים. ואולם, בעוד שבעת לקיחת המשכנתא הישראלי הממוצע למד לעשות שיעורי בית ולנהל מיקוח מול כמה גופים, בחיפוש אחר ההחזר הנמוך ביותר, הרי שבחיסכון הפנסיוני הציבור בישראל נמצא עדיין הרחק מאחור.
■ לכל הכתבות בפרויקט ישראל 2048
מבחינת רבים מדובר בקופסה שחורה שלא רק שאינה מובנת, היא ממש מעוררת חשש ומרחיקה מעיסוק בה. לא אחת נראה שהישראלי מעמיק יותר ומכין הרבה יותר שיעורי בית לפני שהוא רוכש מקרר מאשר לפני שהוא חותם על טופס הצטרפות לחיסכון הפנסיוני.
עתודת החיסכון הפנסיוני של הציבור בישראל
השוק הפנסיוני "החדש", או בשם אחר שוק החיסכון לטווח ארוך, מנוהל באמצעות קופות הגמל לתגמולים, ביטוחי המנהלים של חברות הביטוח (הפוליסות המשתתפות ברווחים) וקרנות הפנסיה החדשות (להבדיל מהקרנות הוותיקות). כיום מנוהלים בשלושת אפיקי החיסכון הללו סכומים אדירים של יותר מ-830 מיליארד שקל, כשיחד עם הפנסיה התקציבית והפנסיה הוותיקה מדובר בכרית ביטחון סוציאלית בהיקף מצרפי גבוה מאוד של 1.99 טריליון שקל.
מדובר בסכום אדיר שנועד למלא אחר אתגר אדיר לא פחות: לאפשר לציבור להבטיח את המחייה שלו גם ב-30 שנות פרישה לגמלאות - כשהאתגר הזה הולך וגדל כתוצאה מהתארכות בתוחלת החיים, שמגדילה את צרכי החיסכון; מהזדקנות האוכלוסייה שמשנה את מבנה המשק; ומהשינוי באופי העבודה במשק מערבי וגלובלי ובצל הטכנולוגיה המתקדמת - נדרשים פחות עובדים וישנה פחות יציבות במקום העבודה ושל מקומות העבודה. במקביל ישנה תחרותיות רבה בין שווקים, ששוחקת את השכר כלפי מטה, במיוחד של עובדים ללא מומחיות.
כל אלה משנים משמעותית את תוחלות ההשתכרות שלנו ומגדילים את האתגר הפנסיוני של החוסך הפרטי, כמו גם בפני המדינה. על רקע זה נשאלת השאלה: האם יש תכנון מספק לעתיד, מצד הציבור ומצד המדינה?
המדינה מתכננת לציבור את העתיד: טוב או רע?
ראשית, מה זה החיסכון הפנסיוני? מדובר בחיסכון שהמדינה מסמנת בנפרד מחסכונות אחרים מפאת החשיבות הרבה שלו. את זה המדינה עושה באמצעות הטבות מס רבות ש"דוחפות" את הישראלי לחסוך לגמלאות בסקטור הפרטי, כמו גם באמצעות מהלכים רגולטוריים חד משמעיים, בראשם צו ההרחבה שמחייב לחסוך לפנסיה (שחל על שכירים ועל עצמאים). למעשה, החיסכון הפנסיוני הוא כלי גידור מהמעלה הראשונה עבור הישראלי הממוצע ומשק ביתו, שנועד להבטיח לו יכולת השתכרות גם במקרים בהם יכולת זו אובדת.
מה הכוונה? החיסכון הפנסיוני מורכב משלושה אלמנטים: החיסכון לגמלאות שנועד לספק קצבת זקנה עם הגיע החוסך לגיל הפרישה מעבודה, ושנועד לתת מענה ל"סיכון" התארכות תוחלת החיים; הביטוח למקרי אובדן כושר עבודה (או נכות), שנועד לספק הכנסה שוטפת כתחליף למשכורת אם החוסך איבד את יכולתו לעבוד; וביטוח למקרי מוות (או שארים), שנועד להבטיח למשפחה הכנסה, במקרה שהחוסך נפטר בטרם עת.
כאן אנו מגיעים לשאלה - איפה הציבור נמצא? התשובה: אין תכנון מספק לעתיד מבחינת הציבור הרחב, כשהמדינה לוקחת על עצמה לתכנן זאת, ולשם כך היא מסתייעת בגורמים מהסקטור הפרטי, שפועלים למטרות רווח (בעיקר חברות הביטוח ובתי ההשקעות).
נתחיל מהצרכן: ביחס לעבר יש שיפור כשהחיסכון הפנסיוני תופס יותר כותרות ומקום בשיח הציבורי. אבל, המצב רחוק מלהיות ראוי. רוב הציבור לא מבין דיו בחיסכון הפנסיוני וגם לא ממש מעוניין להכריע בסוגיות שקשורות אליו. למעשה, כיום, כפי שהיה גם בעבר, אנו שומעים חדשות לבקרים עד כמה הצרכן בעולם הפנסיוני נשלט על ידי המתווכים - סוכן הביטוח, היועץ הפנסיוני, ועד העובדים, ואף המעסיק. לרוב, הציבור בישראל פועל על סמך העצה של מי מהגורמים האלה, גם אם האינטרסים שלהם לא זהים. מדובר עדיין במצב דברים די פסיבי מצד החוסך הישראלי הממוצע.
בראיון שהממונה על רשות שוק ההון, דורית סלינגר, נתנה לאחרונה ל"ליידי גלובס" היא הבהירה את עמדתה בנושא זה היטב. "הפנסיה הוא מוצר מסובך מלכתחילה וגם אנשים לא נוטים להעמיק בו, מאחר והם דחיינים מטבעם. גילינו כי השקיפות היא לא הגישה הנכונה, כי אנשים לא יודעים מה לעשות עם המידע, הם מוצפים במידע והולכים לאיבוד. לכן בחרנו לפעול בצורה אקטיבית, ועשינו אחידות בפוליסות ובתקנונים, כדי שיהיה לציבור מה שהוא צריך", תוך שהדגישה: "אנו עושים פעולות לטובת הפרט בגלל ההימנעות שלו לגעת בנושאים הללו בגלל המורכבות, ועושים זאת כדי לצמצם את פערי הכוחות".
לשאלתנו האם הציבור צריך אח גדול כי הוא לא דואג לעצמו, ענתה אז הממונה כי "בגלל שהציבור לא עושה את זה עבור עצמו אנו צריכים להמציא את המוצרים שהוא צריך לקבל... החיסכון הפנסיוני הוא אחד המוצרים הכי חשובים של הציבור ולכן עלינו להבטיח שכשהלקוח יפרוש לגמלאות יהיה לו את החיסכון שבמהלך חיי העבודה הוא היה אדיש לו ולא לקח אותו בחשבון".
למעשה, בדבריה הבהירה סלינגר כי הציבור לא מתעניין דיו, ובטח שלא מבין דיו, בתחומים אלה, ואולי גם אינו רוצה להבין. לכן כדאי לפעול כאחראי שמתווה את הדרך עד לרמת הפרטים, גם אם שומרים את החופש לקבל בחירה עצמאית מצד החוסך הפרטני.
דורית סלינגר / צילום: איליה מלניקוב
המדינה לא הסתכלה קדימה (וכולנו נשלם זאת)
ישנם כמה כיוונים שהפיקוח על החיסכון הפנסיוני סימן לפני שנים, ורשם בהם הישגים ניכרים. למשל, יכולת המעבר מגוף מנהל אחד לאחר (ניוד חופשי), הוצאת ניהול ההשקעות בתיקי החוסכים מידי בעלי ומנהלי חברות הניהול, העברת הנאמנות של הסוכנים ויתר המתווכים הפיננסיים לכיוון הלקוחות.
אבל לצד זאת יש רפורמות רבות שמנוגדות לכאלה שנעשו בעבר, לצד שינוי במשקלים שהפיקוח נותן לכל היבט תחת ממונים שונים. למשל - מתן מידע והעברת האחריות לחוסך מצד אחד או החלטה עבור החוסך והאחדת המוצרים (כפי שעושה סלינגר, כאמור). כלומר, נראה שהרגולציה יודעת שבעתיד היא רוצה להיות במקום שונה לחלוטין מאיפה שהיא נמצאת היום, אלא שלא בהכרח המקום העתידי דומה אצל כל הממונים.
מה זה אומר? נכון להיום נראה שלציבור בישראל יש חיסכון פנסיוני בעל בסיס של ממש, הגם שכיום ברור שלדור הצעיר לא יהיו התנאים שהיו להוריו. על פניו זה רע וזה מעיד על לקונה. אלא שזה קורה בעיקר משום שהעובדים בישראל, בייחוד עובדי המדינה והגופים הסמי-ציבוריים, קיבלו בעבר תנאים טובים הרבה יותר מדי, כאלה שבהכרח מעידים שעד אמצע שנות התשעים לא היה בישראל תכנון נכון לטווח הארוך בכל הנוגע לחיסכון הפנסיוני - כשהמדינה נתנה והעובדים לקחו.
מאחר שהפנסיה התקציבית לא מחזיקה מים, הפסיקו לתת אותה בהליך מדורג בין השנים 1998 ל-2004. זה קרה כאשר כשהפנסיה הוותיקה קרסה ברובה ונדרשה לסיוע ממשלתי אדיר ממדים, שהציבור כולו ישלם עוד עשרות שנים, ולקיצוץ זכויות ניכר בתנאי החוסכים בקרנות אלה. גם הקרנות הוותיקות נחסמו למצטרפים חדשים עוד ב-1995. זה מעיד שלפחות בהיבט היציבות המדינה עשתה שיעורי בית והחלה לתכנן את מהלכיה, וזה קרה עוד בשנות התשעים. אלא שבמסגרת זו המדינה גם הקלה על עצמה כשקבעה שבעולם הפנסיוני החדש אין לה כל אחריות על מה שיקבל החוסך - כשהגדירה מראש שמה שהחוסך זכאי לקבל הוא רק מה שיהיה לו.
בכל מקרה, המעבר מהעולם הפנסיוני "הישן" ל"חדש" מסמן שהמדינה כבר התעוררה ונערכה לעתיד - כאמור, באיחור אדיר שיעלה לציבור מאות רבות של מיליארדי שקלים בתשלומים על תנאים עודפים. אבל, ההיערכות של המדינה בשניים וחצי העשורים האחרונים לא עונה על הצרכים של הציבור הרחב. למעשה, המדינה דאגה בראש ובראשונה ליציבות המערכת וליכולתה לעמוד בהתחייבויותיה כמעסיק הגדול ביותר ולאו דווקא לאיתנות של הפרט, כלומר של החוסך הפרטי.
מכאן שהשינוי שהחל כבר לפני כמעט רבע מאה, ושעדיין לא הושלם, הטיל את האחריות על הציבור בישראל. והציבור כלל לא מודע לגודל האחריות שרובצת על כתפיו, כשהמדינה עדיין מחפשת את הדרך לחיסכון פנסיוני יציב והוגן יותר, גם עבור הציבור שעלול לחוות נפילה חדה באיכות חייו עם יציאתו לגמלאות.
כך נראית כרית הביטחון הפנסיונית של הציבור בישראל
1. רובד בסיסי, שכיום שווה לכולם, ללא תלות במעמד האקונומי - קצבת הזיקנה מביטוח לאומי.
2. החיסכון הפנסיוני שמעבר לרובד הממלכתי הבסיסי:
א. החיסכון הפנסיוני "הישן":
הפנסיה התקציבית: פנסיה שלה זוכים עובדי הסקטור הציבורי ועוד כמה גופים "סמי-ממשלתיים", ובה הפורש יודע כי יקבל שיעור קבוע ממשכורתו, ושניתן לצבור בה עד 70% מהשכר האחרון. בין השנים 1998-2004 המדינה הפסיקה בהדרגה את מתן הפנסיה התקציבית לעובדים חדשים - מאחר שמדובר במודל שאינו יציב.
קרנות הפנסיה הוותיקות: קרנות פנסיה שניתן היה להצטרף אליהן עד 1995. רובן התברר בתחילת העשור הקודם כגירעוניות, כשהמדינה הלאימה 8 קרנות גדולות. בקרנות הוותיקות יש הבטחה מסוימת כשהקצבה נקבעת על פי מנגנון שנקשר לשכר.
ב. החיסכון הפנסיוני הפרטי "החדש" ("החיסכון הצובר"):
קרנות הפנסיה החדשות: קרנות פנסיה חדשות שיצאו לדרך ב-1995 ושבהן אין כל הבטחה לעמיתים, וקצבת הזיקנה נגזרת מהסכום שאותו צובר החוסך לאורך שנים מההפקדות. קופות הגמל לתגמולים: קופות חיסכון פנסיוני אישית. מדובר באפיק השקעה צובר שבו העובד והמעסיק מפקידים לקופה הפקדות חודשיות שוטפות (וגם חד-פעמיות) שבגינן יש הטבות מס. ביטוחי המנהלים: אפיק חיסכון פנסיוני אישי באמצעות פוליסות ביטוח חיים הכוללת רכיב חיסכון ורכיבים ביטוחיים.