"זה לא פקטור"

הזיכרון הראשון שלי בנושא הוא מכיתה ג’, בשיעור התעמלות", אומר אורי רוזן, מנכ"ל מאקו מבית קשת."הבנות החליפו חולצות בצד אחד והבנים בצד השני. העיניים נדדו מעצמן לכיוון שלא הותיר מקום לספק".

את ההבנה הזאת, אומר רוזן, "הדחקתי במשך לא מעט שנים. התמודדתי עם זה חלקית רק אחרי הצבא, כשסיפרתי לבת זוגי באותו זמן, אבל שמרנו את זה בינינו. יצאתי ממש מהארון רק ביום ההולדת ה–30 שלי".

התגובות, הוא אומר, הפיגו את החששות שהיו לו. "כשכבר יצאתי, זה הלך חלק לגמרי. המשפחה, החברים, בעבודה - כולם פרגנו".

למרות ריבוי העובדים הגאים בתקשורת, רוזן חושב שהנטייה המינית לא השפיעה על מסלול הקריירה שלו. "אני חושב שלא. המדור הראשון בעיתון שקראתי כילד היה מדור הספורט של 'הארץ', והפנטזיה העיתונאית שלי הייתה הסרט 'כל אנשי הנשיא', לא בדיוק הקלישאה הלהט"בית הקלאסית".

לאורך שנותיו בתקשורת, הוא אומר, כמעט ולא קיבל תגובות יוצאות דופן - אם כי היו גם מקרים חריגים. "תגובה אחת שאני זוכר הייתה מרוג’ר איילס ז"ל, נשיא פוקס ניוז האולטרה–שמרן, שפגשתי פעם. הוא פתח בנאום שטנה על ההומואים והפמינסטיות שהורסים את התקשורת. אני מודה שלא היה לי האומץ להגיד לו שאני גם הומו וגם פמיניסט".

האג'נדה הזאת, הוא אומר, באה לידי ביטוי גם במישור המקצועי, הן כעורך והן כמנהל.

"ערוץ הגאווה הראשון והיחיד בתקשורת עד היום הוא במאקו, אם כי הוא נוסד עוד לפני שהגעתי. זה ערוץ שקידם לאורך השנים אג’נדות כמו היחס לטרנסים, שינוי התפיסה לגבי נשאים ועוד נושאים שהיום כבר נמצאים עמוק בקונצנזוס. עם זאת, באמת שיש אצלנו הרבה להט"בים ואם כבר חסרים קולות בתקשורת - אלה הקולות של מי שלא גרים בתל אביב ושל דתיים וימנים.

"אני באמת מאמין שב–2018 זה לא פקטור אם אתה סטרייט או לא", מסכם רוזן בעצה לעובדים להט"בים שמתחילים את דרכם בתחום התקשורת, "אז פשוט תהיו טובים, חרוצים ויצירתיים - ותגיעו רחוק".

יונתן כיתאין