"היציאה מהארון הייתה אילוץ, אבל אני לא מצטערת"

בערך בגיל 6 כבר הבנתי שאני שונה, לא כמו כולם", נזכרת סיגל יעקבי. "בחיים לא שיחקתי עם בובות, העדפתי תמיד את הכדורגל, את המחנה ואת המשחקים של הבנים, וידעתי שאני אחרת. זו לא הייתה הבנה על רקע מיני, אלא דרך העניין המגדרי".

התגובה שלה להבנה הזאת הייתה הסתגרות מוחלטת וארוכת שנים. ההסתגרות הזאת בארון לא הייתה רק מפני כל העולם, אלא במידה רבה, ואולי בעיקר, הסתגרות בפני עצמה. "לקח לי המון–המון זמן לקבל את עצמי. ידעתי מה אני לא. ורק בגיל 30 בערך, לא נעים להגיד, יצאתי לראשונה מהארון", היא מספרת.

היציאה שלה לראשונה מהארון קרתה בעבודה. כך גם הכירה את בת זוגה. סיפור ההיכרות של השתיים מרגש וכולל יציאה מהארון בפני "חברה לעבודה" ואמירה של אותה חברה (בת הזוג שלה עד היום) שהיא בכלל לא לסבית, היא פשוט התאהבה בסיגל, שבמקרה הייתה בחורה.

"באיזשהו שלב הבנתי שהעולם הוא קטן והשירות הציבורי הוא עוד יותר קטן, וירושלים כמה שהיא גדולה היא בסופו של דבר קטנה, כי אתה לא מסתובב בכל האזורים, אלא בעיקר בקרב הציבור החילוני של ירושלים, אז הבנתי שאני צריכה להיחשף בעבודה. נאלצתי לצאת מהארון, אבל אני רק מודה על האילוץ הזה. אני לא מצטערת עליו", התגובות בעבודה היו טובות - קבלה מוחלטת, ללא סייגים. "היה אפילו סוג מסוים של הקלה לסביבה, כאילו שכולם יודעים ורק לא מדברים על זה. זו הייתה התחושה שלי", היא אומרת.

"לא הרגשתי אף פעם שאני סובלת, לא מאפליה ולא מיחס מיטיב. היו לי חששות מה המשמעות של להתמודד לתפקיד כזה בתקופה שבראש משרד המשפטים עומדת שרה מהבית היהודי (שרת המשפטים איילת שקד). אבל בפועל לא הייתה לזה שום משמעות. אני יודעת שזה לא היה אישיו בכלל, בכלל. החששות שלי היו מופרכים".

"אני חושבת שהתרומה שלי לקהילה היא בזה שאני מתייחסת לאנשים כשווים בני שווים, וזה לא משנה אם זה על רקע נטייה מינית או מכל סיבה אחרת. מבחינת עובדים שלנו - יש עובדים גאים בארגון, ואני לא אתן לאף אחד יחס מועדף, אבל בטח אני לא אתן לאף אחד יחס מפלה".

"מעולם לא נתקלתי בהומופוביה, אבל יש מתחים. כשהמדינה למשל הגישה את עמדתה בסוגיות האימוץ של בני זוג חד מיניים, התגובה הראשונית שלי הייתה מאוד מאוד קשה. התקשרתי ליועצת המשפטית של משרד הרווחה, שהיא חברתי, ואמרתי לה שבזה תמו יחסינו החבריים. אמרתי את זה בחצי הומור, ובחצי רצינות. ברגע שקראתי את העמדה הבנתי שאין מאחוריה כוונה רעה, פשוט התוצאה הייתה עגומה. הבנתי שהשיקולים של המדינה הם יותר רחבים, ולא נובעים רק משמרנות. יש בקיעים שהם לאו דווקא קשורים לתפקוד המקצועי הפרטי שלי ויש איים של שמרנות. הייתי רוצה לראות את המדינה עושה את החיים של זוגות גברים יותר קלים, למשל בסוגיית האימוץ ואני מקווה שהמדינה תהיה יותר רגישה לזכויות הקהילה".

"העצה שלי לאחרים - פשוט להיות אתה. כשהיו לי החששות האלה שמה העובדה שאני שייכת לקהילה תמנע את הקידום שלי, זה אומנם היה חשש מופרך, אבל לרגע לא חשבתי שאני אפעל להסתרה או הצנעה של העניין הזה. אמרתי אם זה המחיר, זה היה מחיר שלא היה אכפת לי לשלם. יכול להיות שאנחנו חיים במציאות שעדיין נצטרך לשלם פה ושם מחירים, אבל שום דבר לא שווה את ההסתרה ואת החיים בפחד ובאי קבלה".

אלה לוי וינריב