"אני נותן פה לילד הגיי והלא מקובל שהייתי"

"הייתי ילד גיי טיפוסי, שלא כל כך מצא את עצמו. זאת הייתה ילדות מאוד קשה עם הרבה בדידות", נזכר רפי ניב מתיאטרון באר שבע. "ממש לא הייתי מחוץ לארון, אבל הילדים מזהים וחברת הילדים יכולה להיות מאוד אכזרית. המפלט שלי היה התיאטרון. הייתי נשאב אל המקום הזה, ומוצא בו נחמה, שייכות וזהות. הרגשתי שיש לי בית, שיש לי מקום. אני מדבר איתך על כיתה ד’–ה’, קנו לי מנוי וכל יום הייתי נוסע בטרמפים לבאר שבע ונעמד בכניסה לתיאטרון. מסתכל על השחקנים נכנסים. החלום שלי היה יום אחד להיות המנהל שלו - ואני לא חושב שיש הרבה אנשים שיכולים להגיד שהם הגשימו את החלום שלהם באופן כל כך מדויק".

"חלק מהתהליך של החיבור לעצמך הוא הזהות המינית. אני יכול להגיד בוודאות שעמוד השדרה שלי הזדקף מהרגע שיצאתי מהארון, וגם היום, אני לא חושב שהייתי יכול להיות אמן, במאי ומנהל אם הייתי בארון.

"אי אפשר שלא להרגיש שחלפו 35 שנים. הסביבה הרבה יותר פתוחה, אבל זה לא אומר שזה לא תהליך קשה גם היום. מה שאני בעיקר משתדל זה לייצר מרחב מאוד מאוד מוגן עבור אנשים שמתלבטים בזהות המינית שלהם - שהוא לא לוחץ. בבית צבי בזמני היו התקפות והטרדות מיניות וסחיטות".

"העניין הלהט"בי לא עומד רק בפני עצמו. כמנהל אמנותי יש לי באג’נדה רגישות מאוד גדולה לאנשים שהם לא במיינסטרים. זה חוזר כל הזמן אל הילד הלא מקובל, הגיי שאומר שאני רוצה לתת לילד הזה פה. יש לי במאים סטרייטים, יש לי במאיות נשים - לא מספיק אגב - ויש לי במאים גייז. מטבע הדברים במאים גייז רגישים לדבר הזה ודואגים שיהיה ייצוג בתוך החומרים שהם מביימים. לפעמים זו דמות אחת, לפעמים זה הנושא".

"אני חושב שרגישות לשונה ולאחר היא בהחלט מאפיינת שלי כמנהל גיי. המשימה שלי היא לא בהכרח לתת ביטוי לדמויות הומוסקסואליות, אלא לתת ביטוי בכלל לדמויות שהן בשוליים. בנוסף, אני גם חושב שמאפיינת אותי גם גישה אסתטית מאוד ברורה. זו אולי קצת קלישאה, אבל זו גם נחשבת תכונה גאה".

רון שוורץ