"יציאה מהארון זאת תמיד חוויה משונה"

"התגובות היו על הספקטרום שבין 'מה שמשמח אותך - משמח אותנו', ו'למה לא סיפרת לי קודם?', לבין 'וואלה. סבבה', שבאיזשהו מקום זאת התגובה הכי טובה שיש. יש לי המון מזל. קיבלו אותי מושלם", אומרת ליאורה שוקן מקבוצת הארץ־TheMarker.

"יציאה מהארון, מכל ארון, נראה לי, זאת חוויה משונה שבאיזשהו מובן קורית בכל פעם שנמצאים בסיטואציה חדשה, שבה הנחת העבודה היא שאת כמו כל השאר, ואז פתאום מתגלה שאת לא. מבחינתי ככל שזה יותר נון אישיו זה יותר נעים".

כשהיא נשאלת אם הנטייה השפיעה על מסלול הקריירה שלה, היא עונה מיד "לא. אחרי התואר במינהל עסקים עברתי לסן פרנסיסקו ועבדתי שם בהייטק. אמנם חזרתי מארצות הברית לישראל כדי להיות עם בת הזוג שלי, קשה לנהל מערכת יחסית על קו סן פרנסיסקו–תל אביב, אבל לנטייה המינית עצמה אין קשר".

שוקן אומרת שהיא לא חוותה אפליה במקום העבודה, אלא במישור האישי. "אני לא יכולה להתחתן בישראל: החתונה 'הרשמית' שלנו הייתה בגרמניה, וחגיגת החתונה שלנו הייתה כמה חודשים לאחר מכן בארץ. אני אצטרך להילחם בבתי משפט בשביל להיות ההורה של ילד שבת הזוג שלי תלד. בוודאי שיש אפליה חוקית וממסדית נגד קהילת הלהט"ב בישראל, וגם נגד מיעוטים וקבוצות מוחלשות אחרות. דווקא במקומות שעבדתי בהם או בכל מיני אינטראקציות מקצועיות שהיו לי מעולם לא הרגשתי אפליה".

למרות זאת, היא מרגישה שהיותה לסבית מציב אותה בעמדה שונה בעולם הניהול. "זה אותי אוטומטית בקבוצת מיעוט. זה משפיע ומאוד מגביר את המודעות לזה שהרוב מסביבי הוא מאוד הומוגני - גברי, יהודי, לבן, סטרייטי וחילוני. ואני חלק מהרוב הזה בהרבה מקרים: לא קוראים לי חנין, אין לי שביס, והעור שלי כמעט שקוף. ובכל זאת, אני חושבת שההשפעה של זה שאני לסבית, וגם של הבלגן האישי עד שבאמת יצאתי מהארון, היא הבנה מאוד מוחשית שיש מלא אפור.

"צריך שנייה לזכור מה זה 'הקהילה'. להט"ביות חוצה מעמדות וסיפורים אישיים. יש בקהילה אנשים שמתמודדים עם משפחה לא מקבלת, אפליה, בריונות, אלימות, דחייה. מנגד, יש להט"בים עם כוח כלכלי או פוליטי ופריבילגיות אחרות. אז בתור התחלה אני זוכרת שזה ספקטרום רחב. אני זוכרת שהקהילה לא מתחילה ונגמרת ב'הומואים חמודים' ו'לסביות מגניבות' שמצטלמים נהדר, ושיש לא מעט שונויות שעדיין לא יורדות חלק בגרון בשום מקום. כמה מנהלות טרנסיות יש ברשימה הזאת, למשל? טרנסים עדיין סופגים אפליה קשה ואלימות, וזוכים לחשדנות גם בתוך הקהילה".

יונתן כיתאין