"רק כשסיפרתי לאחותי הבנתי שיש פה קושי"

"אני בטוחה שמי שבטוח בעצמו, במיניות שלו, בחיים שלו - זה מקרין כלפי חוץ. אני חושבת שתמיד הייתי מאוד פתוחה וגלויה בנושא הזה במקומות העבודה. אם יש מסר שאני רוצה להעביר בכתבה הזאת, זה שלא צריך לפחד לצאת מהארון ולהיות מי שאת/ה באמת. רוב הסיכויים שגם ככה כולם כבר מנחשים, וברגע שאתה יוצא מהארון זה נותן לך חופש, אוויר לנשימה, כבר לא חיים בשקר".

"יצאתי מהארון בגיל די מוקדם. אני חושבת שתמיד הרגשתי את זה, אבל יצאתי ממש כשהייתי בצבא. הייתי די מבסוטית מעצמי, חשבתי שאני די קולית, אבל כשסיפרתי לאחותי הגדולה הבנתי שיש פה איזה קושי; היא אמרה לי ‘אני אוהבת אותך, איך שלא יהיה’. הבנתי שזאת לא הנורמה. ברגע שצלחנו את זה, סיפרתי גם לשאר המשפחה".

"אני לא חושבת שאי פעם נתקלתי באפליה בשוק העבודה. יש לפעמים אנשים שמרגישים פחות נוח, יש כאלה שמרגישים יותר נוח. כשהארגון גדול, זה פחות מעניין ופחות נוגע. דווקא כמנהלת אישה חזקה ודעתנית, היה לי קשה יותר מאשר כלסבית. אני חושבת שהיום להיות אישה, מנהלת חזקה, בכירה - ‘מחליק’ פחות טוב מאשר להיות לסבית. המאבק שלנו כנשים הוא לא פחות קשה מאשר של האנשים בקהילה".

"רוב חיי המקצועיים אני בתעשייה הזאת (פארמה), אז קשה לי להשוות לתחומים אחרים, אבל הייתי בכמה מקומות עבודה בתעשייה ולא הרגשתי הבדל. לחברת טבע יש הרבה נקודות זכות בהיבט הזה, טבע חברה מאוד פתוחה ומקבלת Diversity. יכול להיות שאני בת יענה שטומנת את הראש בחול, ובחדרי חדרים מתקבלות החלטות אחרות, אבל אני חושבת שיותר מסתכלים על הכישורים והמקצועיות. לפחות כך אני רוצה לקוות".

"אני חושבת שכל מי שחי את חייו מחוץ לארון תורם לקהילה. אנחנו חיים חיים נורמטיביים לחלוטין; קמים בבוקר, הולכים לעבודה, מגדלים ילדים, תורמים לקהילה בה אנו חיים ותורמים למדינה. מעצם זה, אנחנו מעבירים מסר חזק וברור שאנחנו כאן, שאנחנו כמו כולם, חולקים את אותם ערכים (פחות או יותר) ושאין בעצם הבדל בינינו לבין השכן האחר".

"אני במערכת יחסים כבר 21 שנה. לא התחתנו. בארץ אי אפשר להתחתן, ולא התחתנו בחו"ל כי לא הרגשנו את הצורך. כשהבן הבכור שלנו נולד עשינו מסיבה מאוד גדולה שהייתה גם ‘מסיבת המשפחה’ שלנו. לי אישית, טקס הנישואים לא חסר, אבל לזוגות בקהילה זה מאוד חסר".

"אנחנו נמצאים בתקופה מאוד טובה לקהילה וצריך לברך, לכבד ולהוקיר את מה שכן יש לנו. תמיד אפשר להשתפר אבל צריך לראות את חצי הכוס המלאה. בדיוק כתבתי למישהי ‘למה שלא תבואי לישראל לחודש הגאווה, ת"א סופר גיי פרנדלי, וגם ישראל כזאת ברוב המקומות’. ישראל היא מקום טוב ובטוח לקהילה עם הרבה מאוד סובלנות ופתיחות. יש לי שכנים דתיים, שבאים אליי הביתה, ולאורך השנים אף אחד לא התרגש - רופא הילדים, טיפת חלב וכדומה. ברגע שיש לך ילד את לא יכולה להרשות לעצמך להיות בארון, כי מה המסר שאת מעבירה לילד, מה הערכים שאת מעבירה? את משקרת, מסתתרת ועושה משהו לא מקובל. אני חושבת שהדגש פה הוא להגיד, יאללה חבר’ה, השמיים לא נופלים, לא קרה שום דבר. הילדים שלי לא מתביישים, להפך, הם מאוד גאים בי ובבת הזוג שלי - האמא השנייה שלהם, רחל".

שירי חביב ולדהורן