הפרויקט הזה הוא לא על הקהילה הגאה. הפרויקט הזה הוא על המשק הישראלי.

המנהלים הגאים שמופיעים בו היו יכולים בקלות להיות גם נשים או חרדים או יוצאי אתיופיה. לכולם יש מקום ב"גלובס". לכולם יש מקום בדיון על יכולת ההכלה של שוק העבודה ועל שוויון זכויות. לכולם מגיע לקבל במה שתחצין את ההישגים האישיים, תנתח את הבעיות המבניות ותסמן דרך לאחרים, תראה שאפשר, גם אם אתה שונה, לפרוץ קדימה.

אם הייתם שואלים אותי עד לפני שנתיים מה אני חושבת על גיליון שיוקדש כולו לשילובן של נשים בשוק העבודה, הייתי אומרת שעצם המסגור של נשים מצליחות בגיליון נפרד הוא זה שעושה להן עוול. אלא שבנקודה מסוימת על ציר הזמן הבנתי שטעיתי. שהעדפה מתקנת אינה מילה גסה. שאישה לא אמורה להידמות לגבר אבל היא כן אמורה לקבל הזדמנות שווה. וחלק מהתפקיד שלי כעורכת עיתון הוא לגרום לזה לקרות.

ומה שנכון לגבי נשים בשוק העבודה, נכון שבעתיים לגבי הקהילה הגאה. ככל שצללנו לתוך העשייה התחוור לי עד כמה מוסף כזה בכל זאת נוגע בנקודה כואבת. קיבלנו הרבה פניות להשתתף במוסף, אבל היו גם לא מעט אנשים שפנינו אליהם ודחו אותנו. לגייס מודעות היה בכלל משימה כמעט בלתי אפשרית ואפילו במערכת, כן, כן, בצנטרום של הברנז'ה הכביכול פתוחה, נאורה ומקבלת, היו לא מעט אנשים שהרימו גבה. כל המוקשים שבדרך דווקא דחפו אותנו להתקדם, אבל הם גם חידדו לנו את התפיסה שזה לא פרויקט שאמור להעלות על נס דמות כזו או אחרת, אלא פרויקט שצריך לעסוק, דרך הסיפורים האישיים, בבעיות השורש של הקהילה, בדגש על שוק העבודה.

הפרויקט הזה הוא לא על הקהילה הגאה. הוא על שונות וקבלת השונה. על הישגיות ועל תקווה. על אתגרים בכלל ועל אתגרים בשוק העבודה. כל אחד מהאנשים שמופיעים כאן יכול היה בקלות להופיע בכל גיליון אחר שלנו, באופן ענייני ובנושא שכלל לא קשור לקהילה הגאה. ודווקא בגלל זה יש לכם ולנו את כל הסיבות לחגוג גאווה. כי התקדמנו המון, ובכל זאת יש לכולנו עוד כברת דרך לא קטנה לעבור. עד שבאמת לא נצטרך עוד גיליונות כאלה.