טווח קצר, טווח ארוך ומה שביניהם

חוסר איזון בחיים האישיים גובה תמיד מחיר. כך גם לגבי החיים העסקיים כאשר מדובר, למשל, בשימוש במשאבים של אחרים מול שימוש במשאבים העצמיים, קרי מינוף, וזה נכון גם כאשר מקריבים, או מזניחים, את הטווח הארוך לטובת הטווח הקצר.

הדוגמה היותר בולטת בנזקיה היא זו של חברת תרופות שמקטינה משמעותית את תקציבי המחקר והפיתוח של תרופות חדשות כדי להציג רווחיות גבוהה בטווח הקצר וברמה הרבעונית. מובן, שמדיניות מתמשכת כזו עלולה להביא את החברה לעברי פי פחת. אבל, למרות זאת, לא מעט חברות ציבוריות בישראל, נוהגות באופן שמקדש את הטווח הקצר על חשבון הטווח הארוך, גם אם לא באופן הקיצוני למדי של הדוגמה שלעיל.

מדוע הן נוהגות כך?

ראשית, הטבע האנושי מבקש להשיג סיפוקים מיידיים ומה טוב יותר בחיים העסקיים מאשר להתגנדר בתוצאות טובות ברמה הרבעונית, לזכות בשבחי התקשורת, המשקיעים, ובמחיר מניה שעולה?

שנית, מנכ"ל החברה מתוגמל, בדרך כלל, לפי רווחיותה, וכך גם מוגדרים לו היעדים - רווח בשנה הקרובה. לעיתים קרובות הוא מרופד באופציות למניות, ויש לו אינטרס מובהק בעליית המניה, לרבות תוכניות Buy Back של רכישת מניות ע"י החברה. הלחץ עליו לפעול למקסום הרווחים לטווח קצר עשוי להגיע גם מכיוון הבעלים או מיו"ר החברה.

שלישית, המהפכה הטכנולוגית ועידן האינטרנט מביא לכולנו מידע בזמן אמת, מה שמייצר גם אפשרות להגיב בזמן אמת, ולא רק אפשרות אלא גם פיתוי, וככל שזמן התגובה מתקצר, כך מתעצמת התגובה. בנסיבות אלה, אוי לו, לאותו מנכ"ל, שהדוח הרבעוני שלו מצביע על רווח נמוך ממה שציפו ממנו.

רביעית, תרבות "וול-סטריט", שהיא בעיני קלוקלת, מקדשת את התוצאות הרבעוניות, ולא פחות מזה - את התחזיות שמספקת החברה לגבי תוצאותיה ברבעון הבא ובשנה הקרובה. לצערנו, תרבות זו השתלטה על השווקים הפיננסים בעולם כולו.

חמישית, החוק הישראלי, חוק החברות (סעיף 11) מגדיר את תכליתה של חברה עסקית כ"השאת רווחים", וגם אם אין בסעיף הזה הגדרת זמן, הרי שהוא מתפרש כמיקסום רווחים ומהר ככל האפשר, ולא, למשל, כהשבחת ערך החברה לטווח הארוך.

להתנהלות הזו של חברות יש השלכות קשות על מימוש האסטרטגיה העסקית של החברה לטווח הארוך. במקרים קיצוניים, הלחץ להראות תוצאות שיעמדו בציפיות של המשקיעים עלול להביא למה שנקרא "בישול" דוחות כספיים, אבל גם בלי השלכות קיצוניות כאלה, זה פוגע בחברה וזה פוגע גם במשקיעים.

משקיע רציני יודע, שתוצאות טובות מושגות באמצעות השקעה לטווח ארוך בעקביות ובהתמדה, גם אם אפשר לשפר אותן באמצעות טקטיקה של פעילות לטווח קצר. אסטרטגיה שמבוססת על פעילות קצרת טווח בלבד גורמת ל-95% ממאמציה, הפסדים ניכרים מאוד. משקיעים שאינם מתמידים בהשקעה לטווח ארוך, נכנסים לשוק, יוצאים ממנו וחוזר חלילה, מוצאים עצמם מפסידים כספים ומשמידים ערך גם כאשר השוק עשה מהלך גדול למעלה. פרסום תדיר של תוצאות ושל תחזיות מתזז את המשקיעים שאופק פעילותם קצר, ושהאמוציות מכוונות את מהלכיהם.

לכן, אולי אין זה מקרה שלפני ימים אחדים נשמעה קריאה משותפת של שניים מהאנשים היותר בולטים של וול סטריט, שניהם, ובמיוחד הראשון - גורו השקעות לטווח ארוך, במאמר שפרסמו בוול-סטריט ג'ורנל: Short-Termism is harming the economy, קריאה לחברות מפי וורן באפט וג'ימי דיימון - קריאה שלא לתת תחזיות רבעוניות למשקיעים.

הנימוקים שלהם: התחזיות הללו משבשות את שיקול-הדעת של המנהלים וגורמים להם להתמקד במקומות הלא נכונים, והתחזיות האלה משבשות גם את שיקול-הדעת של המשקיעים. סוף-סוף קולו של השכל הישר מתחיל להישמע. הגיע הזמן לקעקע את תרבות האינסטנט של וול-סטריט.

אגב כך, במישור של הבורסה הקטנה שלנו בת"א, ביוזמת איגוד החברות הציבוריות, הוחלט לפני כשנה לאפשר לחברות ששווי השוק שלהן נמוך מ-300 מיליון שקל לעבור מדיווח רבעוני לדיווח חצי-שנתי, כמובן, בלי לוותר על חובות דיווח אחרות, כדוגמת דיווח מיידי. כשני שלישים של החברות הרלוונטיות החליטו לעבור לדיווח חצי שנתי כדי לחסוך בעלויות כסף וזמן.
האינסטינקט אומר: מה פתאום, זו נסיגה לאחור, זו פגיעה בשקיפות וכיו"ב. אודה, גם אני התלבטתי בעניין, אבל אחרי ששקלתי את כל ההיבטים הייתי בעד ההחלטה הזו. לא רק שלא נגרם נזק, אלא שנראה שזה מביא תועלת. עוד נבדוק את הסוגיה הזאת לעומק לאור תוצאות העתיד.

■ הכותב הוא יו"ר בית ההשקעות מיטב דש ויו"ר איגוד החברות הציבוריות.