מנהיג ציפורלה: "ההווה שלנו הוא לכתוב את העתיד"

בגיל חמש חלה גל פרידמן בסרטן בתחתית הבטן. במשך חמש שנים עבר טיפולי כימותרפיה, הקרנות, בלע תרופות וגופו הקטן נחלש מאוד. כשהיה חוזר מהטיפולים הקשים, אבא שלו היה לוקח אותו למגרש לרוץ. לא מהר, לא הרבה, כמה שהיה מסוגל, העיקר לא להתמסר למחלה, להמשיך הלאה, להיות בקשר עם הגוף, להילחם.

אחרי חמש שנים מתישות הוא הביס את הסרטן והפך לכדורגלן מקצועי (שיחק בין היתר במכבי נתניה ובבית"ר תל אביב) ולמד בקולג' האמריקאי NSU על מלגת כדורגל. כשפרש בגיל 24, הריצה נשארה התרפיה שלו, ועכשיו היא גם מופע פרפורמנס בריצה, "לרוץ בים", שיעלה בפסטיבל "מקודשת" בירושלים שייפתח השבוע, בבימויה של רננה רז. "נקודת העולם משתנה תוך כדי ריצה", מסביר פרידמן, שהגה את הקונספט יוצא הדופן, שהוא עוד יזמות בשורה ארוכה של מיזמים שהיה שותף בהקמתם. המפורסם שבהם, "ציפורלה", מופע קואופרטיבי שהתחיל כקאלט והפך לעסק מסחרי גלובלי משגשג, שבו הוא משמש סוג של מנכ"ל, אומנם בכפכפים, אבל עם אסטרטגיה ניהולית מרשימה.

"הריצה", הוא מלטף בלי משים את הזקן, שלא מצליח להסתיר את הנמשים החצופים, "מכתיבה קצב מחשבות אחר, מפורק. אני רץ עם אחי, אבל אני לבד, בלי מוזיקה, כדי לחוות את האנרגיה של העיר, כי באמצעותה אתה חווה אותה אחרת ורצתי בעשרות מקומות בעולם. אני משתדל לרוץ 15 ק"מ בשבוע, אבל חשוב לי להגיד שאני לא באופנת הריצה. לא מעניין אותי הסם של המרתון והאולטרה-מרתון, וההישגים והתלבושות - היא לא ממלאת את כל יומי".

כמי שספורט היה כל עולמו, קצת מתנשא עכשיו לזלזל במכורים.

"הכדורגל לא ממש קשור לריצה. זה עולם אחר. כשהבראתי, אבא שלי אמר לי, אתה את שק הסבל שלך בחיים סיימת לסחוב, עכשיו תעשה רק מה שאתה נהנה ממנו. אמרתי שאני רוצה להיות כדורגלן. הוא לקח את אחי ואותי לראות משחק של צ'לסי נגד אברטון ואמר, זה המודל שלכם. אתם יודעים כמה אימונים הם עושים בשבוע? הוא בנה לי תוכנית והייתי מתאמן 14 אימונים בשבוע. ופה התחיל השבר הראשון שלי, הפער בין הקבוצה שאהדתי כל-כך, לניהול של קבוצה מפוקפקת ששלטה בה.

"אני כותב בציפורלה לא מעט והכתיבה שלי תמיד מתחילה ממקום שמרגיז אותי. כתבתי לא מזמן שכדורגל הוא דרך נפלאה להקנות לילדים ערכים, אבל למה הם צריכים לראות הורים מרביצים אחד לשני, לספוג צרחות מהמאמן ולהיות מושפלים כשמפסידים, במקום ללמד אותם להתמודד עם הכישלון ולהראות שהניצחון הוא לא חזות הכול".

פרידמן תלה את המדים כשלא יכול היה יותר לשאת את ריחה המעופש של הליגה הישראלית, נשאר עם הריצה המטהרת ועבר לבמה. עכשיו הוא משלב בין השניים באופן מתוחכם. המשתתפים במופע מגיעים לנקודה מסוימת בירושלים עם בגדי ספורט ונעלי ספורט, מקבלים אוזניות ופרידמן מדבר אליהם תוך כדי ריצה, מספר על ילדותו בירושלים ועל המקומות שלידם הם חולפים.

מי שרץ, יודע שכמעט בלתי אפשרי לדבר תוך כדי, אבל ביסודיות אופיינית הוא עבד גם על זה. "למדתי לדבר ולרוץ בלי להתנשף. אנחנו לא עושים ריצת אקסטרים, אלא רצים כדי לעשות מופע תיאטרלי אחר, עם תפאורה מתחלפת, ואני מדבר על חוסר ההבנה הבסיסי שיש לגבי הריצה, הקונספט השגוי שאתה חייב למדוד את עצמך, להגיע ראשון".

ומה החלק של רננה רז?

היא ביימה אותו. בחרה את המסלול איתי, והביאה את הידע שלה לקחת טקסט ולהתאים אותו לסביבה, במין טרומן-שואו כזה. יש לי סלולרי ודרכו אני שולט בכול, אז יוצא שאני גם הסאונדמן של המופע וזה עומס. היה לי מופע יחיד לפני שנים והגעתי למסקנה שאנשים מפחדים מהאינטימיות, וכשאתה רץ, אתה מנטרל את זה - ולכן הוא חוזר בפעם השנייה למקודשת".

עם העומס של ציפורלה, איך יש לך זמן לפרויקטים אחרים?

"אני גם משחק בסרטים, עושה תפקידי אורח. ציפורלה לוקחת ממני זמן, אבל הקסם הוא היכולת לשלב גם דברים אחרים. כאמן ושחקן אתה חייב לטעום טעמים שונים של עשייה, ציפורלה היא אחד מהם ויש לה מקום משמעותי".

 גל פרידמן / צילום: כפיר זיו

פיץ'? חשבתי שזה אפרסק

אף אחד מתשעת חברי ההרכב המקורי לא דמיין שהיוזמה של בני הכיתה מניסן נתיב, להעלות מופע נונסנס וסלפסטיק כדי שתהיה להם עבודה, יהפוך לאימפריה חובקת עולם, שהפכה לעסק כלכלי משמעותי שמתפתח כל הזמן. חברי הקבוצה מנהלים אותה בצורה שוויונית, כותבים ומביימים את עצמם ומחזיקים מעמד ביחד מ-2005. פרידמן הוא המנהיג הבלתי מעורער, תוך שימוש בכלים עסקיים מקצועיים.

"היום אנחנו במקום אחר", הוא מחייך, "אנחנו חברה שמעסיקה 30 איש, מופיעים 15 הצגות בחודש, עושים סדנאות, טסים בעולם, ויש עוד אנשים שנושאים באחריות חוץ ממני. נכון, אני לא ישן הרבה, בעיקר בחצי השנה האחרונה, מהיום שנולדו לי התאומים, אבל אין אף מנכ"ל או נושא תפקיד משמעותי בחברה שלא עובד המון שעות ביום כדי לייצר משמעות בעולם".

להבדיל מעסק כלכלי, ציפורלה היא גם אמנות. איך שומרים עליה באופרציה הענקית הזאת?

"ציפורלה היא רעיון שאתה חייב להאמין בו במאה אחוז. אבל אם, נגיד, אני משחק חודש בסרט, אז יש מישהו שיעשה במקומי את התפקיד לא פחות טוב ממני מהצוות המקורי, כי מישהו אחר מחויב גם הוא לרעיון. מאוד קשה להחזיק רעיון ויש הגבלה למספר הרעיונות שאתה יכול להכיל, ולכן אתה חייב לוותר על מה שאתה פחות מאמין בו".

אבל כיום, האופרציה עובדת לבד והמחויבות של כל אחד מכם אליה יכולה קצת לרדת.

"ציפורלה זה ליצור ודאות בחוסר ודאות. ההווה שלנו הוא לכתוב את העתיד, את הדבר הבא, ההצגה הבאה, היזמות הבאה. הקמנו חממה ליוצרים צעירים, מערך הרצאות להייטק, לאנשי עסקים, אם נהפוך לתיאטרון - זה ימות. אנחנו קובעים יעדים ברורים וחותרים להשיג אותם".

יעדים פיננסיים?

"יש לנו ניסוח מדויק: להקים מרכז יזמות תרבותית ואמנותית בינלאומי, שמאפשר לקבוצות מהארץ ומהעולם להיות רווחיות".

אז הרווח חשוב.

"בעידן של היום, אי אפשר לחיות בתל אביב בחדר וחצי ב-7,000 שקל ולהגיד, אני עושה הכול בשביל האמנות ולבוא בטענות לכל העולם. כשחברים שלי, שיש להם עסקי לילה והם נופלים, הם לא אומרים, הממשלה אשמה. בחיים מרוויחים ומפסידים כסף. ככה זה עובד. ציפורלה היא הפרנסה העיקרית שלי ואני לוקח עליה אחריות".

ועסוק בלפתח אותה. כתבתם תוכנית באנגלית כדי לפרוץ החוצה ולעשות יותר כסף?

"בסוף, אין אצלנו דבר כזה, בוא נכתוב מערכון כזה וכזה. זה חייב לבוא מבפנים. החלטנו לנסוע לניו יורק, סימנו אותה כמין סטמפה אמנותית. אם אני אמן טוב, אני צריך להיות שם. בניו יורק אמן מצליח כי האמנות שלו טובה, ולא משנה אם אני ישראלי ויהודי וסבתא שלי הייתה באושוויץ".

אתה אומר שלאמנות יש משקל סגולי בלתי תלוי, והייתם מוכרחים לבדוק את עצמכם.

"ב-2012 חשבנו איך עושים את זה, וגילינו שצריך בשביל זה המון כסף. צריך משקיע. בישראל היו אז הווקה פיפל ומיומנה, שעשו את זה, אבל הם לא השתמשו בשפה. לא הייתי מוכן לקבל תרומות בשום אופן. ואז קראתי את הספר 'אומת הסטארט-אפ'. באתי לחברים ואמרתי, אנחנו מפסיקים לחשוב במונחים של אמנים ישראלים. אנחנו מתייחסים אל עצמנו כאמנים וזהו. לא מבקשים תרומות, אלא בונים תוכנית עסקית ומשיגים מימון.

"נפגשתי עם ענבל אריאלי מ-'8200', אקסלרטור לסטארט-אפים, והיא הציעה לי להגיש את ציפורלה כסטארט-אפ. יש להם יום שבו מגיעים 400 סטארט-אפים ומציגים את עצמם וצריך לעשות פיץ', מרוב בורות חשבתי שזה אפרסק".

מה זה להיות אמנים בינלאומיים?

"להיות אותנטי. לקחנו שנה, עבדנו על טקסטים באנגלית והתחלנו לבדוק חומרים על צעירים אמריקאים מ'תגלית', שבגדול אין להם כוח לכלום. עשינו לוקליזציה, כמו שלימדו אותנו ב-8200 - כמו שכשאתה מופיע בבאר שבע, תכניס משפט על מקום בבאר שבע כדי להגביר את ההזדהות. שנתיים למדנו אנגלית, ואז עשינו פיץ' בבנק הפועלים, כולם היו באקסטזה ואף אחד לא השקיע. ואז הצלחנו לגייס שני משקיעים במאצ'ינג - חצי הם וחצי אנחנו - בנינו תוכנית עסקית של חמש שנים עם ארנסט אנד יאנג ויצאנו לדרך".

אף אחד לא הכיר אתכם בניו יורק.

"אז עמדנו ברחוב עם פלאיירים, מילאנו אולם, ולמחרת לא קנו כרטיסים בכלל, ושוב פלאיירים. עד שהתפרסמה כתבה בניו יורק טיימס, מה שהביא קהל, משקיעים אמריקאים, ובזכותם שיווק ויח"צ, ובעקבות ההצלחה גם עוד הופעות בישראל. כשניו יורק ברזומה שלך, הכול נפתח. גם אירופה".

איך אתה מוצא זמן לפרויקטים אחרים?

"אני נוסע עכשיו לשלושה ימי צילום לסרט 'המורה לאנגלית' של יובל אדלר וחוזר. הכול בסדר".

אבל בתיאטרון הרפרטוארי לא אראה אותך.

"אני לא נגד כלום. אני בוחן כל דבר לגופו. אני שומע מספיק לא, כך שאני משתדל לא לפסול שום דבר מראש. אנחנו עובדים עכשיו על פרויקט שאני לא יכול להרחיב עליו, ומכוון לקולנוע".

וטלוויזיה? שיווקית זה עוזר.

"רק מה שיתאים לנו. לא נגיע לטלוויזיה כי זה מקום להתפרסם בו. אין לי ספק שגם עם ציפורלה וגם לבד, אהיה אדם משמעותי ואם לא, אז לא, זה בסך הכול משחק. נלחץ ידיים, נחליף חולצות, ונמשיך הלאה".

גל פרידמן | אישי: 40, נשוי 2, מתגורר בתל אביב | אקטואלי: מעלה את מופע היחיד בריצה "לרוץ בים" במסגרת פסטיבל מקודשת בירושלים. תאריכים: 13, 14, 23 ו-28 באוגוסט - יציאה מ"חנות המיצים על המסילה"