בדצמבר האחרון התקיים באוניברסיטת בן-גוריון פאנל בהנחייתי שעסק בתעשיית ההיי-טק המקומית, באפשרויות התעסוקה בעיר, ובהחלטה של הסטודנטים האם להישאר בה גם לאחר סיום לימודיהם. לאחר הפאנל ניגשה אלי אישה שגדלה בבאר-שבע וחזרה לגור בה בשנים האחרונות, ומתחה ביקורת נוקבת על הסטודנטים שלומדים בעיר. לדבריה, הם גרים בשכונות משלהן ולא מתערים באוכלוסייה המקומית, עוזבים את העיר בהזדמנות הראשונה, וכדי לשקף את ההתנשאות שלהם ציינה בעצבים כי הסמל של אגודת הסטודנטים הוא גמל (ומצנפת של בוגרי תארים).
המתח שעלה מהשיחה עם תושבת באר-שבע אינו מפתיע - השיח ברשויות המקומיות, בעיקר אלו שמשתייכות לפריפריה החברתית והגיאוגרפית של ישראל, מתמקד ברצון למשוך אוכלוסיות חזקות. הסיבה היא כמובן כלכלית - אוכלוסיות כאלו לא תלויות בשירותי רווחה, הצריכה הפרטית שלהן גבוהה יותר ומחזקת את העסקים המקומיים, והם בעלי השכלה גבוהה יותר כך שחברות חדשניות עשויות לפתוח משרדים באזור.
עיר חפצת חיים צריכה גם אוכלוסייה חזקה, ויבוא של אוכלוסייה כזאת גם יכול לסייע בבלימת הגירה מהעיר. כך עשוי להיפתר המלכוד שאיתו מתמודדים בפריפריה - חיזוק בני הנוער המקומיים לא בהכרח מסייע לשיפור מצבה של העיר, כי זה דווקא מוביל אותם להגר ליישובים חזקים יותר, ולהתרחק מהמקום שבו גדלו.
מן העבר השני, מדינת ישראל צריכה ערים חפצות חיים בפריפריה. אוכלוסיית המדינה צפויה להכפיל את עצמה בתוך 30 שנה, תל-אביב תהיה עמוסה למכביר, בתי החולים יהיו צפופים וכמה שקשה להאמין, הזמן שבו עומדים הישראלים בפקקים הוא פיקניק לעומת התחזיות הצפויות. פיזור אוכלוסייה חכם יותר, ופחות מיקוד באזור שנפרש בין חדרה לגדרה, יאפשר להתמודד עם לפחות חלק מהתחזיות הקודרות שעומדות לנגד עינינו.
הצורך הלאומי של חיזוק הפריפריה הוביל צעירים רבים להעתיק את מגוריהם אליה - חלק בגלל רצון לשלב בין הגשמת הציונות כפי שהם רואים אותה לבין איכות חיים, וחלק במטרה לסייע באופן אקטיבי לתושבי הערים, למשל באמצעות יוזמות קהילתיות, מעורבות חברתית והתנדבות. חלק אולי לא ידגישו זאת באופן פומבי, אבל גם השיח הדמוגרפי - הרצון לשמור על שליטה יהודית בנגב ובגליל - משחקים תפקיד משמעותי בהחלטה שלהם.
בעלי השכלה גבוהה נוטשים את הפריפריה
המדינה הפריטה את הטיפול בפריפריה
משיכה של אוכלוסייה חזקה הפכה להיות מטרה מוצהרת של ראשי הערים, אך האופן שבו זה נעשה דווקא פוגע פעמים רבות באוכלוסיות הוותיקות, יוצר אצלן תחושות שליליות, ומוביל לחשדנות כלפי התושבים החדשים ולביקורת כלפי המדינה.
אי אפשר להתעלם מההקשר - חלק גדול מהאוכלוסיות הללו הגיע לשם בעקבות החלטות של ממשלת ישראל לפזר אותם במקומות אסטרטגיים, בדרך כלל בסמוך לגבול המדינה. הם הרגישו שעצם יישובם שם נבע מאפליה כלפיהם וגרם לפגיעה בהם. למרות שעברו שנים רבות, הפצע עדיין לא הגליד, ואפשר להבין זאת - האופן שבו בנוי השלטון המקומי (למשל התלות של הרשות המקומית בהכנסות משטחי מסחר), שיטת התקצוב של משרדי הממשלה (ובפרט של משרדי החינוך והרווחה) ותחבורה ציבורית מוגבלת - כל אלו פוגעים גם היום ביכולת של ערי הפריפריה להתקיים.
ממצאי מחקר חדש מעלים נקודה נוספת, חשובה לא פחות - התחושות השליליות והחשדנות של תושבי הפריפריה לא ממוקדות בממשלה, אלא קיימות גם כלפי האוכלוסיות החזקות עצמן, אלו שמגיעות כדי "להציל" את העיר. המחקר, אותו ערכו יעל שמריהו-ישורון, דוקטורנטית באוניברסיטת בן-גוריון, ופרופ' גיא בן פורת מהמחלקה לפוליטיקה וממשל, בוחן את גרעיני ההתיישבות ואת האופן שבו מתייחסים התושבים הוותיקים לגרעינים אלו ולממשלה. המתח שנוצר בין הוותיקים לחדשים מערב בתוכו רגשות לאומיים, מעמדיים, עדתיים ותרבותיים.
יעל שמירהו-ישורון / צילום: אבידן גדעוני
המחקר כלל ראיונות עם 60 אנשים - תושבים ותיקים, בני גרעיני ההתיישבות, עובדי הרשויות המקומיות ואישי ציבור - וכן איסוף מסמכים העוסקים בתכנון מדיניות של פיתוח קהילות, אסטרטגיה של הגרעינים, ארכיון וכו'. הממצאים של המחקר מעמידים בספק רב את המדיניות הממשלתית של עידוד גרעיני ההתיישבות, ואת הפוטנציאל שלה לשיפור מצבן של ערי הפריפריה בטווח הארוך.
המחקר עצמו בוחן את היחס לגרעיני התיישבות דרך עמותת איילים, שהוקמה בשנת 2002 ומיישבת צעירים בפריפריה בכפרי סטודנטים ובגרעיני התיישבות. איילים היתה בשנים האחרונות בכותרות בגלל מעורבות בפרשת ישראל ביתנו, ועל מייסדה מתן דהן נגזרו באחרונה שישה חודשי עבודות שירות בגין מתן שוחד. איילים מקבלת כספים מגופים ממשלתיים רבים כדי לבצע את פעילותה: המשרד לפיתוח הנגב והגליל, החטיבה להתיישבות, קק"ל, הסוכנות היהודית ועוד, וכן קיבלה גישה למבני ציבור ודיור ציבורי.
בימים אלו שוקדת שמריהו-ישורון על עבודת הדוקטורט שלה, במסגרתה היא מרחיבה את המחקר גם לגרעינים תורניים. "הגרעינים ואיילים הם מקרה בוחן, דוגמאות למדיניות יותר רחבה של ניסיון למשוך אוכלוסיות חזקות", אומרת שמריהו-ישורון, שערכה את המחקר. "עושים את זה בכל מיני אסטרטגיות - פיתוח שכונות יותר חזקות או בניית מתחמים סגורים שכוללים חניה, בריכה וחדר כושר. כך ניתן להכניס את האוכלוסייה החזקה לבועה, והם יכולים לחיות עם אנשים שדומים להם; פינוי-בינוי או תמ"א, כשמי שקונה את היחידות החדשות אלו אוכלוסיות חזקות; וגם על ידי חיסול דיור ציבורי או העברה שלהם כצ'ופר לעמותות אידיאולוגיות.
"בשיחות עם ראשי ערים - הם אומרים, זאת עיר שגם ככה התושבים בה בקושי משלמים ארנונה ושירותי הרווחה שלנו קורסים, אז אני לא רוצה עוד אוכלוסייה חלשה. אני מעדיף שיבואו אוכלוסיות חזקות שיפעילו פה פרויקטים. ובכך המדינה הפריטה במידה רבה את תהליך שיפור הפריפריה - במקום לפעול באמצעות הרשויות עצמן, היא העבירה את האחריות לעמותות וגרעינים", אומרת שמריהו-ישורון.
"האוכלוסייה החלשה נמצאת במלכוד - מצד אחד האוכלוסייה החזקה עושה דברים טובים - מקימה ועדי בתים, משקמת מרחבי ציבוריים, מארגנת פעילויות לילדים, ומובילה לפתיחה של עסקים - אי אפשר להתעלם מזה. מצד שני, השאלה מי הגוף שאמון על הטיפול בבעיות - העמותות מבצעות דברים שהעירייה והמדינה היו אמורות לבצע. במקרה כזה יש יותר סיכוי שהתושבים ירגישו שמתנשאים עליהם, שעושים להם טובה".
בהקשר לכך אומרת מנכ"לית עמותת איילים, נחמי גייניס, כי "אנחנו תופסים עצמנו כשותפים למהלך כולל וכזרוע ביצועית של המנהיגות המקומית. אנחנו לא נכנסים לשום רשות מקומית שלא רוצה אותנו, אלא באים כשהרשויות מבקשות מאיתנו להגיע. חשוב לזכור שאיילים הוקמה כתנועת התיישבות, ומעל לכל זאת המטרה שלה. בנוסף לכך אנחנו מבצעים פעילות שנועדה לחזק את המקום, אבל אנחנו תופסים את עצמנו כמשאב, כזרוע ביצועית של הרשות. הם אלו שמגדירים לנו את המשימות ואנחנו ממפים את הפרויקטים ביחד איתם.
"חששות הן דבר טבעי והגיוני, אבל לאחר שנים של עשייה משותפת עם התושבים, אני שומעת אצלם גם קולות אחרים של מנהיגות צעירה וחזקה שיודעת טוב מאוד מה היא רוצה ואיך היא מיישמת את זה. חבר'ה שכשצריך הם יודעים גם לרתום את הממשלה לסייע בכך. בסופו של דבר כשאנחנו נמצאים בעיר, עושים פעילויות ומייצרים חיי קהילה, החששות מתפוגגים", מוסיפה גייניס.
שמריהו-ישורון טוענת כי "מתקיים תהליך של כניסה של אוכלוסיות ממעמד בינוני-גבוה לשכונות עוני (ג'נטריפיקציה) שמוביל לעתים להדרה של האוכלוסייה הוותיקה החוצה ולאובדן הצביון הקהילתי. הרבה פעמים תושבים מפחדים שיהיה תמ"א בבניין או שהשכונה תתפתח, כי אם ערך הנדל"ן יעלה, יכול להיות שהם לא יוכלו לגור יותר באותה שכונה".
היא מספרת שניתן למצוא דוגמא נוספת בלוד. "שם האוכלוסייה הערבית מפחדת שכניסה של אוכלוסיות חזקות יחייבו אותה לכבות את המואזין ומבני הציבור יעברו לשימוש של תושבים אחרים. כל אלו מובילים לתסיסה", אומרת שמריהו-ישורון, שמדגישה כי הכוונות של העמותות והגרעינים הן טובות, וכי הן שמות דגש על השאלה האם התוצאה של הפעילויות שלהן טובה ומגשימה את המטרות שלהן.
דימוי שלילי או מלכודות עוני
לפני ארבע שנים כתב דויד פרץ, מוזיקאי שחי בבאר-שבע משנות ילדותו, טור באתר "המקום הכי חם בגיהינום", ובו תיאר פאנל שבו השתתף ועסק בהתחדשות ויזמות תרבותית בנגב: "ללא יוצא דופן התאפיינו כל קודמי לדיון בהיותם אנשים שבאו מחוץ לנגב, אף אחד מהם לא חי בדרום יותר משלוש שנים וכולם הצליחו למצוא דרך מקורית או פחות, להשחיל את המשפט על הפרחת השממה... כשהגיע תורי להציג את עצמי ואת העשייה שלי אמרתי בפשטות: ‘שלום - אני השממה שבאתם להבריח'".
בהמשך כתב פרץ: "לבי עם הסטודנטים האלו שנאלצים לשאת על עצמם את תג האיכותנים כמטלה אקדמאית, אך לבי קודם לכל עם תושבי הדרום ששנה אחר שנה, שר אחרי שר, נאלצים לשמוע שוב ושוב על אוכלוסיות איכותיות שירדו אל הנגב, וכי ישועתם ותשועתם תבוא יחד עם בני האור היורדים דרומה. בסיסי צה"ל יורדים דרומה, חברות היי-טק פותחות כאן סניף, כל הדיבור סביבן נגוע במנטרת האוכלוסייה האיכותית. האם מישהו מאנשי המרכז הבאים הנה בסבב מחזורי תהה, ולו לרגע עם עצמו, כיצד מרגיש הילד שעומד מולם ושומע אותם אומרים לו שהאוכלוסיה האיכותית שתבוא מבחוץ היא התשועה והישועה?".
שמריהו-ישורון מחזקת את דברי פרץ ומדגישה כי במקום לתת תעסוקה ונגישות לאוכלוסייה המקומית, בעצם מביאים אנשים מבחוץ, שמגיעים עם נקודת פתיחה טובה יותר - הם לרוב יותר משכילים, חלקם בעלי עסקים עצמאיים או עם ניסיון תעסוקתי, יש להם כסף להחזיק רכב, והם גם יודעים לדרוש. "אני שומעת את זה מצעירים בירוחם ובדימונה, שאי אפשר לעשות את ההשוואה לכאלו שגרו כל החיים בפריפריה ונאבקו כדי להשיג השכלה", היא אומרת.
זה למעשה אחד ממקורות הקונפליקט הגדולים כי הם מקשים על האוכלוסייה החזקה להבין מהם האתגרים ומהן הסיבות למצבם של תושבי ערים אלו. כשמוסיפים לכך את עמדת הממשלה, שמעדיפה להימנע מביקורת עצמית, אז מגיעים לשתי תפישות מנוגדות: "המתיישבים החדשים מגדירים את הבעיה המרכזית של הערים כדימוי פנימי וחיצוני שלילי, ואילו התושבים הוותיקים מצביעים על בעיות ממשיות הקשורות בחסמי תעסוקה, בנגישות, בתחבורה ובתשתיות ועל אי-שוויון הזדמנויות ואי-צדק חלוקתי, ההופכים את הערים למלכודות עוני שהצעירים רוצים לברוח מהן. להביא אוכלוסייה חזקה כדי לשפר את העיר זה כמו לשים פלסטר, אתה לא מטפל בבעיות שגרמו לאוכלוסייה הזאת להגיע למצבה הנוכחי".
לפי המחקר, קונפליקט נוסף נוגע לזהות הציונית: "הניגוד לכאורה בין מתיישבים אידאליסטים ויזמים הבוחרים לעבור לפריפריה לבין תושבים שנשלחו אליה בניגוד לרצונם והם פסיביים בהתנהלותם מייחס לראשונים זהות ציונית וחלוצית ומנשל אותם, לתפיסת התושבים, מתרומתם ומהקרבתם. המאבק הסמלי מתורגם גם לתפיסת ההווה הן בפרשנות למצבן של עיירות הפיתוח - דימוי ותדמית לעומת הזנחה ומחסור - והן בחיזוקה ובעיצובה של הזהות האתנית המגדירה את המתיישבים ואת התושבים", כותבת שמריהו-ישורון במחקר.
"הרשויות צריכות לקחת אחריות"
תנועת אור עוסקת בפיתוח ויישוב הנגב והגליל. המנכ"ל שלה רוני פלמר מספר כי "ב-15 השנים האחרונות נבנתה לנו תזה - ‘להשאיר, להחזיר ולהעביר'. החבר'ה שאנחנו רוצים שיישארו או יחזרו הביתה לא תמיד מאמינים בתהליך, וצריך לגרום להם להאמין שמשהו טוב קורה. הגרעינים שלנו לא כוללים בשם שלהם את תנועת אור, אלא למשל נקראים "צעירים בירוחם", וזה מאפשר לשים דגש על האוכלוסייה הקיימת. עשינו טעויות בעניין הזה בעבר, אבל הבנו שצריך לתת להם את התחושה שזה שלהם.
רוני פלמר / צילום: ניב קנטור
"לייצר אקוסיסטם בעיר לוקח 10-7 שנים. גרעינים או קבוצות שמגיעים לעיר מצליחים לגשר על הפערים האלו, ולייצר הבטחה בזמן הזה. צריך לשמור על תמהיל של התחדשות, אבל החבר'ה שצמחו במקום צריכים להיות השגרירים. אנחנו מנסים ליצור הנהגה צעירה, מוצאים יזמים צעירים שמתפתחים בעיר או חוזרים אליה וסביבם אתה מתחיל לבנות את הגאווה המקומית. לנו זה נראה המודל המנצח - קודם כל צריך לבנות את זה מהאנשים המקומיים ואז סוג של להנביט את זה על ידי אנשים מבחוץ ולחבר אותם לזה. למשל, עשינו באופקים תהליך של חיזוק ההון האנושי, שבו עבדנו עם מעל 40 גורמים בעיר - חרדים, חילונים, תושבים ותיקים, תושבים חדשים ועוד - ובנינו איתם את החזון והיעדים, אבל דרך הרשות המקומית", מוסיף פלמר.
תוכנית חדשה של קרן רש"י שנקראת "היישוב במרכז" מתמקדת בדיוק בסוגיה הזאת - איך מחזקים את הרשות המקומית, ומובילים אותה לגבש תוכנית לחיזוק ההון האנושי ולבניית זהות של הדור הצעיר. "כיום לא נוהגים לחבר את בני הנוער למקום שבו הם גדלו, לאתגרים שלו, ולכן אין להם רצון להיות חלק בפתרון הבעיות", אומר ארז רואימי, שעומד בראש התוכנית. "בערים האלו פועלים גופים כמו תנועות נוער או ארגוני מנהיגות, שמי שמגיע אליהם הם החבר'ה החזקים, שכנראה היו מצליחים גם ככה, אבל אז הם עוזבים את העיר כי הזהות שלהם חלשה. הפעילויות של הגופים האלו בדרך כלל לא מחוברות לנרטיב של היישוב. אין עבודה מוכוונת זהות של המקום, ואין ניסיון של הרשויות למצוא את בני הנוער, לחזק אותם ולתת להם הזדמנויות".
רואימי מוסיף כי "זו גם הצעירים לא חוזרים לערים האלו. קרית מלאכי נמצאת 20 דקות מכל מקום, ואף אחד לא חוזר אליה. היום יש רכבת בשדרות, באופקים, בבית שאן, ורואים שההרחבות ליד הערים האלו פורחות. ההבדל בין בית אלפא לבית שאן הוא בדוגמא שהצעירים רואים, בכלים שהם מקבלים בחינוך הבלתי פורמלי כמו מנהיגות, יכולת העברת מסר ותכנון. כיום לצעיר בערים האלו אין בכלל יכולת לחשוב איך הוא רוצה שהיישוב שלו ייראה".
הפיתרון לדברי רואימי הוא שהרשות המקומית תהיה במרכז העשייה, וככל שהיא תתחזק כך היא תוכל בעתיד לתת שירותים טובים יותר וגם למשוך אוכלוסייה יותר חזקה. לדבריו, ההתנהלות היום לא מחזקת את היכולת של היישוב עצמו לטפח את אותם בני נוער. "זאת גם סוגיה תקציבית, אבל גם תודעתית - הרשויות צריכות להפנים שהן הבעלים של מה שקיים ביישוב, ולכן אחד הדברים שעשינו באשקלון ובקרית מלאכי, שם התחלנו ליישם את התוכנית, היא מפת השקעות - מי הארגונים שפועלים בעיר, כמה כסף הם מקבלים, מה מספר החניכים, מה התוכנית של הארגונים האלו לעתיד ועוד.
"הארגונים האלו באו לעזור וצריך לנתב את זה כדי לחזק את היישוב. כך למשל, הרשות צריכה לקבוע יעדים לתנועת הנוער, למשל במספר החניכים או השתלבות במטרות אותן היא רוצה להשיג. הפעילות של הארגונים מדהימה, אבל צריך לשנות את התפישה בממשלה ובארגוני פילנטרופיה - המטרה צריכה להיות חיזוק היישוב והפעילות המקומית".
רואימי מספר כי באשקלון ובקרית מלאכי היתה קיימת בהתחלה חשדנות כלפיהם, אך עם התקדמות התוכנית הבינו ברשויות שהן באו כדי לעזור. "עזרנו להשיג נתונים, עשינו תהליכי שיתוף ציבור, ובנינו מפת השקעות. הם אלו שבחרו את הנושאים והיעדים, וזה הגדיל את האמון בצורה משמעותית".
גם מעורבות המדינה תשתפר לדבריו."המדינה חברה במנהלת והיא מתחילה להיכנס יותר לתמונה כי הרשות יודעת איך למצות טוב יותר את התקציבים והתוכניות של המדינה. אם למשל צריך מוביל דיגיטלי ביישוב, יש כמה משרדי ממשלה שיכולים לממן את זה. אני חושב שככל שנתקדם ונבין את חשיבות חיזוק תשתיות היישוב, המדינה תבין ששעות הוראה זה לא מספיק וצריך לנתב את הכספים אחרת", הוא אומר.