רשת, קשת וערוץ 10
באישור בקשת המיזוג של רשת וערוץ 10 חסר העיקר מן הספר: הענף מדשדש, והאיחוד לא יפתור את הבעיה. רק לטיפול שורש שיאפשר לטלוויזיה המסחרית להתחרות בעידן הגלובלי יש סיכוי להביא יציבות לאורך זמן.
רשות ההגבלים העסקיים אישרה את בקשת האיחוד בין רשת לערוץ 10. אם המיזוג אכן יצא לפועל, יחזור השוק למצב שקדם לנובמבר 2017 עת פוצל ערוץ 2 לשני ערוצים נפרדים. באישור האיחוד, הרשות הפעילה את דוקטרינת "החברה הכושלת", לפיה ערוץ 10 נקלע לסחרור הפסדים שלא ניתן לראות מוצא ממנו זולת רכישתו על-ידי רשת. הרשות נתנה דעתה ל"סכנה" במקרה שערוץ 10 יקרוס, והשיח הציבורי יישאר חלילה עם חברת חדשות אחת בלבד - חדשות 2 הנמצאת בבעלות משותפת לרשת ולקשת.
אולם המיזוג, אם אכן יקרה, לא "יציל את הענף" ולא ישמור על תחרות בין שתי חברות חדשות לאורך זמן. התחרות ההולכת וגוברת מצד המדיה האינטרנטית הן ברשתות החברתיות והן מצד חברות הטלוויזיה באינטרנט תמשיך לאיים על ערוצי הטלוויזיה המסחריים. המתמודדים עם דרישות רגולטוריות כמעט בלתי אפשריות.
כך הרשות אמנם נתנה דעתה על הרגולציה המפלה לה זכה ערוץ 10 אל מול המתחרים: בעוד רשת וקשת מחזיקות חברת חדשות משותפת ומשקיעות בה 34 מיליון שקל בשנה כל אחת, נאלץ ערוץ 10 להחזיק חברה כזו לבדו ולהשקיע 68 מיליון שקלים בשנה מכיסו לבד. אך הרשות לא נתנה את דעתה על עצם הרגולציה המחייבת השקעת 68 מיליון שקל בשנה בחדשות.
חברות אינטרנטיות יכולות להפיק חדשות טובות, אמינות ואיכותיות בתקציב קטן בהרבה ולהתחרות בערוצים הקיימים כיום. הדבר נכון גם לגבי יתר חובות התוכן המניפות חרב חדה וחסמי תחרות על הערוצים המסחריים אל מול ספקי תוכן גלובליים. הרגולציה על הערוצים המסחריים נוסדה בעידן שבו ערוץ 2 היה הערוץ המסחרי היחיד, המחוקק התייחס לשידור כאל מוצר ציבורי שעל הממשלה לספק. זו ממקרת את השידור לקבלן חיצוני, ולכן יש הצדקה כלכלית ומוסרית להתערבות גסה בתוכן המשודר. בעידן הנוכחי התחרות פורחת, שידור פסק מזמן להיות מוצר ציבורי שלא ישווק ללא התערבות ממשלתית, וממילא אין צורך ברגולציה יותר.
הערוצים המסחריים מתבססים על הכנסות מפרסום, תמונת ההכנסות מלמדת על היקפו של משבר הערוצים המסחריים. מנתוני חברת יפעת עולה כי בין השנים 2015-2017 חלה עלייה קלה בשיעור 2% בהיקף הפרסום בטלוויזיה. באותה תקופה חלה עלייה בשיעור 28% בהיקף הפרסום באינטרנט. באופן לא מפתיע כל הצמיחה בהיקפי הפרסום בישראל מתועלת למדיה הדיגיטלית, בזמן שהיתר מדשדשים במקום או מצטמקים.
ככל שהמגמה הזו תימשך, בקשת איחוד נוספת או סגירת ערוצי טלוויזיה מסחרית הם רק עניין של זמן.
הפתרון האמיתי נעוץ בהשוואת הרגולציה על ערוצים מסחריים עם הרגולציה על ספקי תוכן בינלאומיים. ברי לכל שרגולציה על רשתות חברתיות היא מסוכנת, וטוב עשה ראש הממשלה כאשר עצר את חוק הפייסבוק לקראת סוף מושב הקיץ, כל רגולציה כזו משמעותה לפגוע בחופש הביטוי, וההשלכות שלה יהיו הדרת הצופה הישראלי מתכנים שישווקו במקומות אחרים. רגולציה על חברות בינלאומיות כמעט בלתי אפשרית.
כך, למעשה נותרה בפני שר התקשורת אפשרות אחת: ביטול הרגולציה על ערוצים מסחריים: לא עוד חובה להשקיע 15% מההכנסות בתכני סוגה עילית, רגולציה שאין לה אח ורע בעולם. לא עוד חובת השקעה בקולנוע שכבר מזמן לא משודר בטלוויזיה, וכאמור, לא עוד חובת השקעה בחדשות. רק בעולם חופשי לחלוטין יש לערוצים המסחריים סיכוי לשרוד מול התחרות ההולכת וגוברת.
■ הכותב הוא מנכ"ל האגודה לזכות הציבור לדעת.