קוטל קנים

א. נכנסתי לאתר של האגף לרישוי כלי ירייה ומילאתי את הטופס כדי לבדוק אם אני רשאי לקבל רישיון לנשק. זו הייתה הפעם הראשונה שראיתי עמוד אינטרנט מתפוצץ מצחוק. אני לא עומד באף אחד מהקריטריונים, או בעברית: תבחינים. אומנם הייתי בצבא, אבל אין לי רובאי 07, לא הייתי קצין, לא נגד ואפילו לא מילואימניק; קיבלתי פרופיל 21 מסיבות רפואיות והתנדבתי. אני גם לא מתנדב במד"א, זק"א ואיחוד הצלה, לא מאבטח, לא שב"כניק, לא סוכן מוסד, לא כבאי, לא צייד, לא וטרינר, לא מדביר ולא חקלאי.

כ-145 אלף אישה ואיש בישראל מחזיקים ברישיון לכלי ירייה (לא כולל חמושים בתפקיד). התוכנית החדשה של השר גלעד ארדן תרחיב את המעגל ותאפשר ליותר מ-600 אלף איש נוספים לקבל רישיון. לפי הערכות המשרד לביטחון פנים, משהו כמו 40 אלף מהם יגישו בקשות לרישיון. אף אחד מהם, כאמור, לא אני. כמה חבל. האמת, שהסיבה היחידה שבגללה חשבתי לעשות רישיון לנשק היא האירועים המשפחתיים אצלנו: כמות הקצינים, מאבטחים, בעלי תפקידים ומתנחלים במשפחה שלי - והאחוז הגבוה של גברים משופמים בחולצות משובצות - גורמת לכל התכנסות להיראות כמו Saloon במערב הפרוע. כולם מסתובבים עם אקדחים תחובים בחגורתם. רק אני, הנשים, הזקנים והילדים מסתובבים לא חמושים. פדיחה.

 איור: תמיר שפר

ב. בסוף השבוע האחרון חגגנו יומולדת לילדים, מפה לשם הם כבר בני 11. הלכנו לשחק בלייזר טאג. למי שלא היה: משחק לחימה בשטח בנוי שכואב הרבה פחות מפיינטבול. כל משתתף לובש אפוד שעליו חיישנים ומצויד ברובה לייזר. נפגעת, אתה "משותק" לכמה שניות. חילקו אותנו לשתי קבוצות - המשפחה שלנו בצבע אדום נגד חבורת ילדים בצבע כחול - ושחררו אותנו לתוך מבוך חשוך בן שתי קומות. בדמיון ובמשחקי מחשב אני לוחם עז נפש. היכולת העילאית שלי בתחום הטקטי לא נופלת מגאונותי האסטרטגית, שלא מפחיתה בכלום מאכזריותי קרת הרוח. אחזתי ברובה שלי וחדרתי אל המתחם, דרוך ומוכן לניצחון. הכול התחיל לא רע בכלל, ואז קרה משהו שהפתיע אותי: גיליתי שלכוון רובה אל ראשו של ילד קטן ולסחוט את ההדק לא כל-כך עושה לי את זה. הקילר שהייתי עזב את הבניין. פדיחה.

אולי זה סתם סיפור שאני מספר לעצמי כדי להצדיק את השיתוק שאחז בי בהתחלה. אבל דברים נוראים התרחשו בחדר ההוא. לא עברה דקה ומצאתי את עצמי עם הגב לקיר כשארבעה ילדים עם רצח בעיניים מרססים אותי באינפרה אדום. אש צלפים פגעה בי ללא הרף, מרתקת אותי למקומי. ילדים פשוט המשיכו להגיע מכל הכיוונים עם כוונות רעות ויריות מדויקות. לא סתם שולחים ילדים להילחם במלחמות. בכל פעם שהצטלב מבטי בחושך עם אחד המבוגרים האחרונים, ראיתי בעיניו את אותה משאלה: שייגמר כבר ונלך לשתות בירה.

אני לא מתיפייף. מתישהו חזרתי לעצמי וכיסחתי כמה ישבנים. עשיתי מה שחייל צריך לעשות ולא שאלתי שאלות. אני לא גאה בזה אבל זה קרה: כשהתחלקנו לקבוצות של ילדים נגד מבוגרים יריתי לילדים שלי בגב. כן, דברים נוראים התרחשו בחדר ההוא. זה היה דבר כיפי לכאורה שלא אחזור עליו לעולם. או שכן, אם הילדים ממש ירצו.

ג. "אנו רוצים לראות יותר אזרחים מיומנים נושאים נשק ברחובות", אמר השר ארדן, "אזרחים מיומנים המחזיקים בכלי ירייה במרחב הציבורי תורמים לתחושת הביטחון, מהווים קו הגנה חשוב בפני פיגועי יחידים ומשמשים כמכפילי כוח מזדמנים". יש בזה משהו. אזרחים חמושים אכן סיכלו לא מעט פיגועים והצילו חיים. האם זו סיבה מספיק טובה לשחרר עוד עשרות אלפי נשקים לרחובות, בהתחשב בנזקם הידוע שאותו משלמות בעיקר נשים? האמת שאני לא יודע מה לחשוב. האוטומט שלי זה להיות נגד, אבל לחשוב על אוטומט זה משעמם כמו לנהוג על אוטומט. דוד שלי אפרים תמיד היה אומר שמוט ההילוכים זה בשביל לערבב את הדלק. אותו דבר במחשבות.

כעשרים נשים נרצחות בישראל בשנה. זה איום ונורא, כמובן, ואני בטוח שאף אחת ואחד פה לא חושב שאני מקל בזה ראש. אבל אולי נשאל כמה מהן נרצחו על-ידי אקדח? כ-40 נשים מ-2011 עד היום, מתוך 143 נשים שנרצחו. אחוז אדיר. אולי נשאל כמה מהנשים נרצחו על-ידי אקדח שניתן לאזרח ברישיון? בודדות, וברוב המוחלט של המקרים מדובר ברצח ובהתאבדות, מקרים מדווחים ומוכרים לרשויות, שנפלו בין הכיסאות, חלקן באופן טרגי, חלקם מעומס או רשלנות. רוב הנשקים שהרגו נשים לא היו ברישיון. המלחמה האמיתית באלימות נגד נשים לא צריכה להתחיל באגף לרישוי כלי ירייה.

ד. אני, כמובן, לא מקל ראש, רצח זה רצח, אבל נדמה לי שקצת קשה לקשור בצורה משכנעת בין הקלה במתן רשיונות לנשק לבין רצח נשים. אם כבר, חייבים להודות שיותר קל למצוא את הקשר בין נשק ברישיון למניעת פיגועים, וכמובן, קשה להעריך את מספר האנשים שניצלו בזכות זה. כמו שכל רצח הוא רצח, ככה כל אדם שניצל הוא עולם ומלואו. האם אפשר לטעון שזו סיבה טובה מספיק כדי להציף את הרחוב הישראלי בעוד כארבעים אלף אזרחים חמושים? תגידו אתם, אני לא יודע.

אפשר לשאול את זה גם במילים אחרות: האם, כמו שאמר השר ארדן, "אזרחים מיומנים המחזיקים בכלי ירייה במרחב הציבורי תורמים לתחושת הביטחון"? ברור שלא, לא? למרות שאני מרגיש הכי בנוח בעולם ב-Saloon של משפחת פויר, בין כל הגברים המשופמים והחמושים שאני אוהב, הרי ש"כלי ירייה במרחב הציבורי" אף פעם לא נשמע לי כמו מרחב ציבורי שהייתי רוצה לשהות בו יותר מדי. גברים עם אקדחים זה משהו שאני רוצה לצרוך במינונים קטנים. מצד שני, בואו לא ניסחף: הרחוב הישראלי לא באמת מוצף בנשקים (אלא אם כן אתה בירושלים או מעבר לקו הירוק), למרות שסביבנו הולכים ומתרבים המקרים של אזרחים ששולפים את הנשקים שלהם ואפשר כבר לדמיין עוד מעט שיכול להיות מצב שבו נצטרך רישיון כדי לא לשאת נשק ברחוב ולחכות שמשהו חשוד יקרה, אלא סתם ללכת בסבבה.

ה. יש לי הצעה למדינה: הרי אנחנו יודעים שזה לא אקדחים שהורגים אנשים, נכון? אלה הכדורים שהורגים את האנשים. אני אומר: תנו להם אקדחים, אבל עם כדורים שלא הורגים! מצד אחד זה מספיק עוצמתי כדי לנטרל מחבל, מצד שני זה לא מספיק קטלני כדי לרצוח אישה (או גבר). לא רעיון רע כל-כך אני חושב. יכול להיות שייקח זמן להעביר אותו, אז עד אז: מאחר שאני בחור פרקטי, מאחר שנשק אין לי וגם אופניים חשמליים אין לי ובאופן כללי אני כמו ברווז במטווח וממש לא מכפיל כוח מזדמן של שום דבר, החלטתי לפנות לכיוון אחר: אם אתה לא יכול להצטרף אליהם, תתגונן מהם.

מחר יש לי יומולדת ואני יודע מה אני רוצה: אפוד קרמי. מצאתי באינטרנט משהו כחול מקסים. הוא טוב נגד כדורי 9 מ"מ, יש לו עמידות גבוהה לסכינים, יש לו כיסים מהממים שאפשר להכניס לתוכם פלטה קרמית שתעמוד אפילו בפני M16 וקלצ'ניקוב בקוטר 5.56 מ"מ ו-7.62 מ"מ. לא שוקל הרבה, רק שלושה קילו.

ואם אתם באמת אוהבים אותי, יש יופי של קסדות עכשיו במבצע.