אברהם קוזניצקי / צילום: רפי קוץ
עבר: "התחלתי את החיים שלי אחרי גמר התיכון. הייתה אז תקופת בן גוריון, היה מחסור עצום במורים, במיוחד ביישובי הספר, ואז החליטו שהמחזור שלנו, במקום שילך לצבא, ילך להוראה. שם החלה הקריירה שלי בהוראה. עבדתי באופקים, קיבלתי שם גם את פרס החינוך. הלימודים היו 'שיעורים קדם מקצועיים', כך זה נקרא, כלומר שעות מתוגברות לכיתות ז'-ח' בלימוד מקצוע. אני הייתי אחראי על כל חטיבת החינוך המקצועי, ומשם המשכתי במשך כמעט עשור לעבוד בהוראה, שעיקרה היה לימודים טכנולוגיים: שרטוט, טכנולוגיה, לימוד מקצועי.
"אחרי שהצלחתי יפה באופקים הציעו לי להקים בית ספר מקצועי בגן יבנה ושם המשכתי בתקופת ההוראה שלי ולאחר כמה שנים המשכתי בגבעת וושינגטון להכשרת מורים. לאחר מכן ביקשו ממני לעבור למרכז, ושם מינו אותי כמפקח בעיריית תל אביב. פיקחתי על למעלה ממאה בתי ספר שבהם לימדו את הלימודים המקצועיים. הרגשתי שבית הספר המקצועי הוא שלי והשקעתי בו גם מחוץ לשעות הלימוד בבוקר ולאחר גמר הלימודים.
"בשלב מסוים נקראתי לאגף החינוך הדתי ונתבקשתי, עם כל האבסורד, לעבוד לפי חוזר המנהל הכללי, על-פי שעות העבודה הייעודיות, וזה לא עלה בקנה אחד עם המחשבות שלי על הנושא של חינוך. גם היום, כפי שחשבתי אז, בארץ לא מבדילים בין חינוך לבין השכלה.
"לא היה לי קשה, אחרי תקופה יחסית קצרה של השתלמות בטכניון, לעבור לבנייה. התחלתי מגיוס אנשים שהיו אז בסולל בונה, ויחד איתם למדתי את תחום הקבלנות. התחלתי מאשדוד, בניתי שם בתי ספר ועשיתי עבודות תשתית לבניינים, ומשם התפשטנו לכל רחבי הארץ. אחד הפרויקטים שביצענו היה בסיס לכוח הרב-לאומי בשארם א-שייח. בנינו שם מבנים למטוסים, חדר אוכל, את כל הבסיס. שם נפגשתי לראשונה עם לקוחות של חברה אמריקאית, היד המבצעת של ארה"ב בכל העולם. עם סיומו של הפרויקט הם אמרו שבעתיד הם מאחלים לעצמם למצוא חברות קבלניות ברמה שלנו. ואז הבנתי שאני לא ברמה הלוקלית, אלא כבר ברמה בינלאומית. וברוך השם מינרב קיימת 50 שנה ועד היום לא קרה מקרה אחד של תאונה קשה. בנינו למעלה מ-300 פרויקטים בכל רחבי הארץ, בהם עיר הבה"דים".
הווה: "הדבר הכי יציב במדינה שלנו הוא חוסר יציבות, לצערי הרב. אני עובד היום הרבה בארה"ב, שם אני יכול לתכנן חמש שנים קדימה. בארץ אני לא יכול לתכנן חמישה חודשים, כי מה שנכון פה היום לא בהכרח יהיה נכון למחרת. אם תשאלי כל איש עסקים או כלכלן מה הקושי הכי גדול שלו, הוא יאמר אי-ודאות. אם השרים והמנהיגים הבכירים היו מבינים שחוקים שמחוקקים אי-אפשר לשנות כל שעתיים, ואנשים היו יודעים שהמציאות של היום תהיה אותה מציאות גם בשנים הבאות, אז הכול היה אחרת וכלכלת ישראל הייתה מגיעה להישגים בלתי רגילים".
לו הייתי: "אמרו לי שאהיה שחקן תיאטרון או מדען. זה לא קרה, אם כי כל העולם תיאטרון אחד גדול. החלום שלי היה להקים בית ספר למצוינות, אבל לבית ספר הזה רציתי לתת דגש עיקרי על חינוך. לפני כמה שנים בניתי את בית הסוהר הפרטי הראשון בישראל, ואז בית המשפט העליון פסל אותו. החלום שלי היה חלום של שיקום אסירים, כי היום מעט מאוד אנשים יודעים מה זה אסיר.70% מהאסירים חוזרים לבית הסוהר, והם היום מפוצצים באסירים. עכשיו זכינו במכרז להקים את בית הסוהר של הצבא. מקימים את 'קריית נווה צדק' עם בתי הסוהר ובתי המשפט הצבאיים. אני קבלן מבצע, אבל אני חושב שצריך להשקיע בבתי הסוהר הצבאיים. להשקיע כל מה שניתן בנושא של חינוך. עושים את זה יפה מאוד בעיר הבה"דים".
כתבות נוספות בפרויקט "דלתות מסתובבות: בכירי המשק מדמיינים מסלולים חלופיים":
● ארנה ברי: "פיתחתי רמה מסוימת של אוטיזם לדברים שמסיתים מהדרך"
● צבי סטפק: "מעבר להעברת ידע, אתה גם עוזר לתלמידים לצלוח מכשולים בחיים"
● ראסל אלוונגר: "כישלון קורה כשאדם לא מעריך נכון את הדרך שהוא עושה"
● דב מורן: "אני היום מה שהייתי רוצה להיות, עם ההצלחות והצלקות"
● אבישי אברהמי: "לא הייתי משנה כלום, אבל הייתי עושה את זה יותר טוב"
● אבי כץ: "אם הייתי באקדמיה, הייתי מקים את הפקולטה הכי חזקה בארץ"
● צבי יוכמן: "ממליץ לכל אחד שנכנס לעולם העסקים ללמוד ראיית חשבון"
● גבי רוטר: "חשבתי שזה מרתק שגשר יכול לחבר בין אנשים"