בשנה האחרונה הושלמה בנייתו של אתר סקי מלאכותי בקופנהאגן שבדנמרק, בצמוד לקיר טיפוס גבוה ומסעדה. כל אלו לא היו מעניינים אם לא היו מוקמים על מתקן להפקת אנרגיה משריפת פסולת. מבנה שהיה ניתן לשער כי ימצא את עצמו הרחק מהציבור עשוי להפוך לאחד מהאתרים האטרקטיביים בעיר. בוינה, עיר הבירה של אוסטריה, הוקם לפני כ-30 שנה מתקן דומה על ידי האדריכל והאמן פרידנסרייך הונדרטוואסר, והוא הפך למקור משיכה לחובבי אמנות ואדריכלות. קופנהאגן ווינה אינן חריגות, באירופה יש כיום מאות מתקנים שעוסקים בהשבת אנרגיה, ובמדינות המובילות - צרפת וגרמניה - יש מעל 120 מתקנים. לעומת זאת, בישראל אין ולו מתקן אחד.
תמונת המצב של ישראל בכל הנוגע לטיפול בפסולת עירונית מראה תמונה עגומה - 80% מהפסולת משונעת לאתרי הטמנה, שם מטמינים אותה בקרקע, דבר שגורם למפגעים סביבתיים כמו זיהום מי תהום, פגיעה באיכות האוויר ומפגעי ריח. גם הסיכוי שתידלק שרפה במטמנה הוא גבוה בגלל החומרים הנפלטים מהפסולת, והמשמעות היא זיהום אוויר חמור. כל החסרונות הללו ידועים במשך שנים ארוכות, אך במשרד הסתפקו רק בעידוד של מיחזור פסולת - בקבוקים, ניירות, אריזות, זכוכית ועוד - ולא בהצלחה יתרה. מיחזור הוא יותר סביבתי משריפת הפסולת לצורך אנרגיה, אך גם בכך ישראל לא מצטיינת - בחמש השנים האחרונות עלה שיעור הפסולת שמיועדת למחזור מ-18% ל-22%, אך הוא עדיין רחוק מה-34% שמציגות מדינות האיחוד האירופי.
כעת פועל המשרד להגנת הסביבה, שבראשו עומד השר זאב אלקין, לשנות את המצב בהשקעה של כ-4 מיליארד שקל עד שנת 2030. לראשונה יוקמו מתקני הפקת אנרגיה בישראל, וכן יוקמו מתקני מיון חדשניים שיאפשרו למיין טוב יותר את הפסולת ולהעביר חלק ממנה למיחזור. בישראל פועלות כיום 13 מטמנות מאושרות לקליטת פסולת עירונית, כשחלק מהן עתיד להיסגר בשנים הקרובות. רוב הפסולת משונעת ממרכז הארץ לאתר ההטמנה אפעה שבמישור רותם בדרום. במשרד מציינים כי ב-20 השנים הקרובות נדרשים שטחי הטמנה בהיקף של 2,500-4,000 דונם נוספים. אם ממשיכים במדיניות הנוכחית, שטחי ההטמנה הקיימים יספיקו רק עד 2024.
אם כך, למה בעצם לא הוקם מתקן אנרגיה עד היום? "אין לכך היתכנות כלכלית. היטל ההטמנה של ישראל מאוד נמוך, ולכן ההכנסות של מתקן כזה לא מכסות את עלות הקמתו. לכן החלטנו לתמוך בהוצאות ההקמה, בעבר היתה לכך התנגדות במשרד", אומר גיא סמט, סמנכ"ל בכיר לשלטון מקומי, חינוך וקהילה במשרד להגנת הסביבה. משתנים נוספים שמשפיעים על ההיתכנות הכלכלית הם מחיר החשמל במשק וביקוש לאנרגיית חום. חלק מהתקציב לצמצום ההטמנה יגיע מקרן הניקיון, שבה מופקדים היטלי הטמנה והצטברו בה כמיליארד שקל. הכסף אמור לשמש לקידום חלופות להטמנה, ובמהלך השנים המשרד התקשה למצוא לו שימושים.
גם אם מקימים מתקנים להשבת אנרגיה ומגדילים את שיעור המיחזור, אי אפשר לזנוח את הניסיון להפחית את הפסולת הממוצעת לאדם. בישראל נשלחים בכל שנה 5.3 מיליון טון פסולת, שליש מתוכם שאריות מזון ושליש נוסף הוא פלסטיק ונייר. בממוצע מדובר על 1.7 ק"ג לאדם ביום, מספר שמשתנה מיישוב ליישוב. אחד הגורמים המשפיעים על הכמות הוא מצב כלכלי שמוביל לצריכה גבוהה יותר. כך, בתל אביב הממוצע עומד על 2.3 ק"ג לאדם. לפי הערכות, היקף הפסולת יגיע ב-2030 ל-6.7 טון.
התמריצים הכלכליים מהווים נדבך חשוב באופן שבו מתנהלות הרשויות המקומיות, שהן אלו שאחראיות על איסוף הפסולת העירונית והעברתה למטמנות או למיחזור, ובעתיד גם למתקן להשבת אנרגיה. עלות ההטמנה בישראל משתנה מאזור לאזור - רשויות בצפון משלמות 330 שקל לטון, במרכז - 270 שקל, ובדרום - 210 שקל. הפער נובע מעלויות הדלק מכיוון שמרבית המטמנות ממוקמות כאמור בדרום הארץ. הסכום הזה כולל גם 106 שקל שמשולמים כהיטל הטמנה למדינה, ומופקדים כאמור בקרן ניקיון.
ההיטל אמור לעודד את הרשויות לצמצם את היקף ההטמנה, אך מכיוון שהוא נמוך מאוד ביחס לעולם, זה לא קורה. בפני המדינה יש אפשרות לייקר את ההיטל, ואז גם הקמת המתקנים להפקת אנרגיה היתה הופכת כלכלית יותר. ואולם המשמעות היא הכבדת הנטל על הרשויות המקומיות, ולכן המדינה מעדיפה להשקיע בעצמה את הסכומים האלו. "יש מדינות שבהן יש מחיר דיפרנציאלי לפי כמות הפסולת שאדם זורק. בישראל השיטה של זריקת הפסולת מחוברת לארנונה, ולכן לא ניתן למדוד את זה", אומר סמט. גורם שמכיר את הנושא מקרוב מאשר את הבעייתיות: "יש רשויות שמבינות מה הדבר הנכון לעשות מבחינה ערכית, אבל המצב של הרשויות לא מזהיר, ולכן אי אפשר לסמוך רק עליהן. זה התפקיד של המדינה".
עלות שיפור הטיפול בפסולת: 4 מיליארד שקל
הצלחת המיחזור תלויה בחינוך ובאמון במערכת
במשרד הציבו יעד - לצמצם את שיעור ההטמנה ל-26% בלבד. במשרד מתכננים לעשות זאת באמצעות הגדלה של שיעורי המיחזור מ-20% ל-51%, ולשלוח 25% מהפסולת למתקנים להפקת אנרגיה. זה אמנם רחוק מהיעד שהציבו באיחוד האירופי, שיעור הטמנה של 10%, אבל שיפור משמעותי לעומת המצב הקיים. כיום, 34% מהפסולת במדינות האיחוד האירופי מועברים למיחזור, 22% למתקנים להפקת אנרגיה, ו-44% להטמנה.
סוגיית המיחזור בישראל שנויה במחלוקת - גורמים שעוסקים בתחום מדברים על כישלון, ועדות לכך היא גידול מתון מאוד בשיעור המיחזור. סמט שולל את הטענה: "יש עלייה בשיעור המיחזור ל-22%, וזאת למרות שגם היקף הפסולת עולה". ואולם סמט מבין כמובן כי הפרדה במקור (השלכת הפסולת לפחי מיחזור ייעודיים) תלויה בחינוך של האזרחים, ולא בהכרח יעילה מבחינה כלכלית לרשויות המקומיות. "בישראל ממחזרים בקבוקים בשיעור די גבוה, אבל יותר קשה להם להפריד פסולת אורגנית. התוצאה היא שהפחים הייעודיים כמעט ריקים, ויש מערך שינוע נפרד שבעצם אוסף מעט מאוד. אמון במערכת הוא הכרחי, ואם אנשים רואים פח כחול למיחזור נייר שנזרק למשאית של פסולת רגילה, האמון שלהם יורד למרות העובדה שהם לא יודעים מה באמת היה בפח". בעיה נוספת הקשורה למיחזור, כך מספרים לנו גורמים שעוסקים בנושא, היא בביקוש בעולם לאותם חומרים ממוחזרים, שהולך ומצטמצם.
כיום 27% מהפסולת מופרדת במקור, והמטרה של המשרד היא להגדיל את שיעורה ל-37% - כאמור לא משימה קלה במיוחד. הדרך של המשרד להגיע לכך שמחצית מהפסולת תלך למיחזור עוברת בבניית מתקני מיון פסולת חדשניים, שיוכלו להפריד את הפסולת למיחזור משאר הפסולת. כיום 55% מהפסולת בישראל לא עוברת מיון כלל, ו-18% עוברת מיון בסיסי בלבד. במשרד להגנת הסביבה רוצים שיקומו שישה מתקני מיון פסולת חדשניים בשנים 2020-2022, ולצורך כך הם מקצים 240 מיליון שקל שישמשו לתמיכה של עד 40% מההון הדרוש להקמתם (עלות הקמת מתקן - 100 מיליון שקל). סכום של 150-300 מיליון שקל ישמש לתמיכה בהפעלת המתקן (התשלום יינתן לכל טון שיעבור מיון). לכך מתווספים 400 מיליון שקל שישמשו להקמת מתקני טיפול בחומר פריק ביולוגי. מתקנים אלו מטפלים בחומרים של פסולת ממוינת, ולכן יש תלות בין מתקני המיון למתקני הטיפול.
סכומים גדולים יותר ישקיע המשרד להגנת הסביבה בהקמת המתקנים להפקת אנרגיה, שלפי המשרד, עלות הקמתם מגיעה לכמיליארד שקל. המשרד מתכנן להשקיע עד 80% מהסכום, אך מכיוון שיתקיים מכרז, הסכום אף עשוי להיות נמוך יותר. בסך הכל שיריינה המדינה 2.8 מיליארד שקל להקמת שלושה מתקנים - הראשון בהם מתוכנן לקום בשנת 2025, ושניים נוספים עד 2030. כל אחד מהמתקנים יטפל בכ-1,000-1,500 טון ביום ובסך הכול - עד כחצי מיליון טון בשנה. לפי המשרד, כדי להגיע ליעד של 10% הטמנה בלבד, צריך להקים חמישה מתקנים וזאת גם המטרה מבחינתם.
מלבד התועלת הנובעת מכך שהפסולת אינה נשלחת להטמנה, יש כמובן גם את התועלת מיצירת מקורות אנרגיה חדשים במדינה. מתקן השבה מייצר לפחות 500 קוט"ש אנרגיית חשמל לטון פסולת, והמתקנים החדשים גם יכולים להגיע ל-650-800 קוט"ש. האנרגיה הזו רלוונטית בעיקר למפעלים, ולכן יצטרכו לשקול למקם חלק מהמתקנים באזורי תעשייה או בסמוך להם. דבר דומה מתרחש במפעל RDF שהקימה חברת ורידיס בחירייה ב-2017. המפעל מייצר דלק חלופי מהפסולת, וכך מחליף חלק מהדלק שבה משתמש מפעל המלט נשר ברמלה.
היכולת של המתקנים להפיק הכנסות גבוהות ממכירת האנרגיה היא כמובן חלק משמעותי בהיתכנות הכלכלית. לפי המשרד, בחלק מהמדינות בעולם הוכרו מתקנים כאלו כמתקנים לייצור אנרגיה מתחדשת, ונקבעו תעריפים אטרקטיביים. בניגוד למקורות אנרגיה מתחדשים אחרים, כמו רוח או אנרגיה סולארית, מתקנים להשבת אנרגיה מהווים מקור אנרגיה רציף. לפי המודל הכלכלי שבנו במשרד, בסיוע של חברת KPMG, התשואה השנתית ליזם תעמוד על 13%.
המטרה פחות הטמנה
הביורוקרטיה עשויה לעכב את ההליך
לפני שמפרסמים את המכרזים להקמת המתקנים, צריך המשרד להגנת הסביבה להשיג אישורי בנייה. בתחילת ינואר אישרה המועצה הארצית לתכנון ובנייה את התוכנית, וכעת מחכים להליך תכנון של המתקנים עצמם, באמצעות הגשת תוכניות לוועדות תכנון ובנייה. ביום ירושלים האחרון, לפני כארבעה חודשים, אישרה הממשלה הקמת מתקן ראשון במעלה אדומים, אך מיקומו מעבר לקו הירוק עשוי להוביל חברות בינלאומיות שלא להשתתף במכרז, ואולי אף לביטולו. גורמים שמעורים בנושא מזהירים כי "קיים מחסור בקרקעות מתאימות, וייעוד קרקע עלול לקחת כמה שנים. הכל תלוי ביכולת של המשרד לאתר קרקעות". לפי הלו"ז שקבע המשרד, בשנה הבאה אמור להתפרסם מכרז בינלאומי להקמת המתקנים. במשרד מקווים כי בעוד שנתיים תהיה תב"ע מאושרת, והבנייה עצמה אמורה לקחת כשלוש שנים. במשרד מנסים לקדם עם החשב הכללי באוצר בחינה מקדימה של חברות, כדי לחסוך בזמן.
לצורך כך גם יצטרך להיות שיתוף פעולה עם הרשויות המקומיות - הקמה של מתקני השבה בשטחן מוזיל בעבורן את השינוע של הפסולת, אך יותר מכך - כל יזם שמקים מתקן יעדיף לסגור מראש עם מספר רשויות מקומיות על הזרמה קבועה של פסולת. כל יום שהיזם לא מטפל בכמות המקסימלית של פסולת הוא מפסיד כסף. לכן, העובדה כי יש מספר רב של רשויות בישראל עשוי להקשות על היזמים מאחר שהם צריכים לשמור על קשרי עבודה עם ספקי פסולת רבים. במשרד רוצים להפחית את הסיכון על ידי עידוד הסכמים ארוכי טווח בין הרשויות המקומיות ליזמים. "צריך לאפשר להם פטור מהמכרז לתקופה של 20 שנה", אומר סמט.
הבעיה היא שדמי הכניסה למתקני ההשבה לא יכולים להיות גבוהים יותר מעלות ההטמנה (היטל ההטמנה ועלות השינוע), כי אף רשות לא תתנדב לשלם סכום גבוה יותר רק כדי להעביר את הפסולת למתקן סביבתי יותר. "הרשויות עצמן מאוד חזקות, והן לא יתמכו במשהו שהוא לא כלכלי עבורן. אף אחד לא ייקר את הארנונה בשביל זה. העניין הכלכלי הוא המפתח, גם לרשויות וגם ליזמים. אף יזם לא ייגש למכרז אם לא תובטח לו הזרמה של פסולת וכן ודאות רגולטורית מבחינת דמי הכניסה שהוא יכול לגבות", אומר ל"גלובס" גורם שמעורה בנושא.
מה שעשוי לעכב את הבנייה אלו התנגדויות של תושבים ביישובים השונים, מה שנקרא NIMBY (לא בחצר האחורית שלי - Not in my back yard). במשרד להגנת הסביבה התמודדו עם בעיה דומה גם בבניית מתקן התפלה בגליל המערבי. המתקן היה אמור לקום כבר לפני ארבע שנים ורק באחרונה אישרה ועדת התכנון את המיקום שלו. אמנם בערים רבות באירופה יש מתקנים להשבת אנרגיה, אך פעולת המתקנים כן מובילה לפליטה של חומרים, ובמשרד יצטרכו לקחת בחשבון את ההתנגדויות הצפויות בבחירת המיקום של המתקנים. "צריך להתגבר פעם אחת ולתמיד על הבעיה הזאת במדינת ישראל", אומר אותו גורם. "הכל נובע מפופוליזם של מובילי דעה שכולם הולכים אחריהם. בכל עיר נורמלית בעולם יש מתקן להשבת אנרגיה, ולא בחור אלא בשולי הערים. זה ברמות פיקוח מאוד גבוהות. נורא קל להגיד שלא רוצים מתקני גז ולא מתקני אנרגיה, אבל המדינה צריכה להיות מספיק חזקה מול זה", הוסיף.
אלה הן החברות הציבוריות שעשויות להרוויח מהמהלך
העובדה כי ישראל נמצאת כמה שנים מאחור בכל הנוגע לטיפול בפסולת לא איפשרה להצמיח פה יותר מדי חברות שמתעסקות בתחום. לדברי גיא סמט, סמנכ"ל בכיר לשלטון מקומי, חינוך וקהילה במשרד להגנת הסביבה, המכרזים להקמת מתקני מיון פסולת והשבת אנרגיה מעוררים עניין רב בקרב חברות בינלאומיות רבות.
למרות העובדה שאין יותר מדי חברות ישראליות שמתמחות בתחום, שתיים שבולטות על רקע פעילותן בתחום הן ורידיס, שנמכרה לאחרונה לחברת דלק רכב; וקבוצת אחים יעקובי, שהונפקה לפני כשנה בבורסה בתל אביב. לפי הערכות בשוק, החברות הבינלאומיות עשויות לחבור אל שתי החברות האלו כדי לגשת יחד למכרז להקמת מתקנים חדשים לטיפול בפסולת, אך אין מנוס גם מכך שיגשו למכרז לבדן.
לורידיס אחזקות בכמה מטמנות ברחבי הארץ, ולמעשה, התוכנית הממשלתית לצמצום הפסולת המוטמנת צפויה לפגוע בחברה. מנגד, ההיכרות שלה עם התחום יאפשר לה להשתתף במכרזים החדשים, שעשויים להיות בעלי פוטנציאל גדול יותר בעבורה. לחברה יש כבר מפעל בחירייה להפקת אנרגיה מפסולת, שמשמשת את מפעל נשר ברמלה. קבוצת האחים יעקבי מחזיקה במפעל מיון חדשני יחסית, שהוקם בעקבות מכרז של המשרד להגנת הסביבה, וכיום ממיין את כל הפסולת של העיר ירושלים. הקבוצה כאמור עשויה להשתתף במכרזים להקמת מתקני מיון חדשים לצד חברות בינלאומיות או לבדה, וכן במכרזים לבניית מתקנים להשבת אנרגיה.