גל גבאי / צילום: יונתן בלום
אחרי שלושה עשורים של עשייה, גל גבאי מחשבת מסלול מחדש. מי שבנתה עצמה לאורך שנים כאחת העיתונאיות החברתיות הבולטות בישראל, נמצאת בצומת דרכים מאז סגירת הטלוויזיה החינוכית באוגוסט האחרון. "זו תקופה של בירור עצמי משמעותי", היא אומרת בראיון ל’ליידי גלובס’. "מגיל 12 אני עובדת ברצף, 30 שנה כעיתונאית. לקראת גיל 50 היקום סידר לי פאוזה. הזדמנות לדייק. בכל מקרה, לנוח זאת לא אופציה. בוער לי לעשות. מנוחה היא לא חופש בשבילי, להפך. אני קצת בולמית של עשייה ולמידה.
"להיות עיתונאית זאת לא בחירה. זה בוחר בך, כמו אמנות. ניסיתי בכל כוחי להימנע מהמקצוע, ניסיתי להיות מורה, חשבתי על קריירה מוזיקלית, ניגנתי בתזמורת, עבדתי במעבדה כימית, הדרכתי נוער בסיכון. בסופו של דבר הקשבתי למשפט של סבתא חנה: 'מי שהולך אחרי הלב, לא יכול ללכת לאיבוד'".
למרות שלפעמים יש תחושה שמקצוע העיתונאות הלך קצת לאיבוד.
"כבר כמעט עשור אני עסוקה בשאלה האם אני מצליחה למלא את הייעוד שלי כעיתונאית. האם בנסיבות הנוכחיות, במבנה הכוחות הקיים, אפשר להיות עיתונאי שהוא שליח ציבור טוטאלי ואפקטיבי. העיתונות עוברת תהליכים שמחלישים אותה, תהליכים של השפעה חסרת בושה של שלטון והון, ובנוסף סוג של דה לגיטימציה אל מול הציבור, שאנחנו שליחיו".
העיתונאים עצמם לא מספיק נלחמים נגד המגמות הללו.
"גם המקצוע הזה עבר תהליכי הפרטה, והעיתונאי הבודד לא יכול להפעיל כוח מלמטה. עם זאת, על כל אחד מאתנו מוטלת אחריות אישית. יותר משהסביבה מורכבת מזאבים, עיתונאים רבים הפכו כבשים. חלקם מבחירה מודעת, וחלק פועלים בחוסר מודעות מפתיע.
"התנאים באמת לא נוחים, ורבים מגלים גמישות מפתיעה, גם תודעתית. אנשים לא מוכנים לשלם מחירים אישיים, אבל כשאתה שומר סף זה בלתי נמנע. אני מרגישה כבר הרבה זמן שיכול מאוד להיות שאני נאחזת בענף שאין לו עץ".
כשגבאי מדברת על חוסר פשרות ומחיר אישי היא יודעת על מה היא מדברת. כמבזקנית בערוץ 2, לפני למעלה מעשור, היא הציעה באחד השידורים לתמוך במאבקם של עובדי האולפנים ששכרם הולן במשך חודשים ארוכים. בסופו של דבר מצאה עצמה בחוץ. "מצד אחד, אני יכולה להבין את הקושי שהיה למנהלים שלי איתי. אני קשה לניהול, גם במובן האישי. מצד שני, בסוף כדי להגיע לעמדת השפעה צריך גב של מערכת וגב של מנהל. לי לא תמיד היה.
"אגב, כשהשעו אותי, מרב מיכאלי יצאה לחופשה בת שבועיים מהרדיו ונתנה לי להחליף אותה, כדי שלא אשב בבית. כשחזרתי, שלי יחימוביץ' הזמינה אותי להגיש לצידה ב'פגוש את העיתונות', ונתנה לי לנהל את הראיון בנדיבות. הנשים האלה נאה דרשו ונאה קיימו. מאז המחווה היפה שעשתה, מרב ואני חברות. שלי ואני חברות כבר הרבה מאוד שנים, היא הסנדקית של הבן האמצעי שלי. הן חברות שלי הרבה לפני שנכנסו לפוליטיקה".
עם חברותיה הקרובות נמנות, בין היתר, גם מגישת החדשות יונית לוי, ויו"ר "גלובס", אלונה בר-און.
העיתונות, ולא רק בארץ, עוברת מסע דה לגיטימציה.
"כדאי שכל אזרח ידע ויזכור שבלי עיתונות חופשית אין חירות אזרחית ואישית. המערכות הן תמיד גדולות, והאזרח תמיד קטן. טיבן של מערכות גדולות שיש להן תנועות מגושמות והרבה נקודות עיוורון. זה כמו ספינה גדולה שרב החובל שמשיט אותה לעולם לא יראה מה קורה כשהוא לוקח סיבוב או דוהר קדימה - מה הוא מעולל לשחיינים, לסירות הדייגים הקטנות.
"גם רב החובל וגם השחיינים והסירות הקטנות זקוקים למשהו שיאיר את נקודות העיוורון, ויסמן לספינה איך לא לפגוע במי שלמרגלותיה. המשקיפים והמסמנים הם אנחנו, העיתונאים. אנחנו בתפר. זה לא עוד מקצוע שייעלם יחד עם שאר המקצועות שנעלמו, זה מקצוע שהוא תנאי הכרחי לקיומה של חברה אנושית שוחרת חירות. אנחנו העיתונאים נצטרך לחשוב איך מחדשים את הברית הזו בינינו לבין הציבור, על אף תהליכי הריסוק והדה לגיטימציה והשגיאות שגם אנחנו עשינו".
לפתוח את דלתות הפלדה
היא בת 48, נולדה וגדלה בבאר-שבע. כשהייתה בת שנתיים וחצי נקטעו שתיים מאצבעותיה, כתוצאה מכך שדחפה אצבעות לבלנדר בזמן שאמה הכינה קציצות. לצבא התנדבה, ושירתה בבסיס חצרים של חיל האוויר. היא נשואה לד"ר דרור דולפין, פסיכיאטר במקצועו, הם הורים לשלושה, ומתגוררים בשכונת נווה צדק בתל-אביב.
הקריירה העיתונאית שלה החלה כשהייתה בשנות ה-20 המוקדמות לחייה. "נולדתי לאמא מאוד ורבאלית, ולאבא ביישן וסגור. השיח הא-סימטרי ביניהם הטריד אותי מגיל צעיר. אני זוכרת את עצמי נרתמת לייצג את אבא שלי, הייתי לו לאהרון. זה חידד את היכולת שלי לראות סובייקט שהוא לא אני, להיכנס לנעליו ולתת מילים לחוויה שלו, ממש לנסח אותו אפילו לעצמו. ובשלב השני, להדהד את החוויה שלו מול אמא שלי, אישה כריזמטית וחדת לשון. אתגר".
את היית השופט ביניהם?
"ממש לא. אף פעם לא היה לי חשוב מי צודק. לא הייתי שופטת, רק היה לי חשוב שיהיה פייר פליי, כי ה לא היה כוחות. זה המנוע הבראשיתי שלי - שיהיה הוגן".
הרזומה של גבאי בעיתונות אכן מעיד על הדחף שלה לצדק חברתי. החל מחשיפת השחיתויות המוניציפליות בתחילת דרכה ככתבת המקומון ‘קול הנגב’, דרך תפקיד כתבת הפלילים בגל"צ ובחדשות 2, כשהעלתה לסדר היום הציבורי את תופעת הסחר בנשים, ועד לתחקיר שחשף את הלחץ שהופעל על עולות מאתיופיה במחנות המעבר לקבל זריקות למניעת היריון. בעשר השנים האחרונות הנחתה בחינוכית את ‘עושים סדר’ (ברוטציה עם בן כספית), תוכנית אקטואליה יומית המדגישה נושאים חברתיים.
ולמרות כל זאת, דרכה לעיתונות לא הייתה סלולה מראש. עורכי שני מקומונים בבאר-שבע טענו שאין לה ‘את זה’, ואת עבודתה ב’קול הנגב’ התחילה ללא שכר. כדי לממן את עצמה באותה תקופה, ניקתה חדרי מדרגות. "ה’לא’ שקיבלתי בתחילת הדרך כונן את ה’כן’ שבראתי לעצמי בהמשך. גידלו אותי עם תבונה אינדיאנית. בבית מעולם לא אמרו לי ולאחיי מה אנחנו לא, אלא מה אנחנו כן. ה’כן’ שלהם הוא עמוד השדרה שאפשר לי להתעקש ולא להתרגש מה’לא’".
אחד האנשים שגבאי שומרת להם חסד נעורים הוא העיתונאי שמעון אלקבץ (כיום מפקד גל"צ), שהמליץ עליה בראשית דרכה להיות כתבת גלי צה"ל בדרום. "שמעון יודע לפתוח דלתות במקומות שבהם ניצבת דלת פלדה שדרכה אי אפשר בכלל לראות אותך. הוא רואה, ופותח. הוא סימן במרקר לגל"צ את ההישגים שלי. אני לא שוכחת את היום שישבתי בקפה פטפוט בבאר-שבע עם גיל עומר ואורן כהן, שהציעו לי להיות הכתבת שלהם בדרום. זה היה רגע מכונן. למדתי ממנו להמשיך את המסורת: להסתכל סביבי ולפתוח דלתות פלדה לאחרים. גם אני יודעת שהדרך מהפריפריה הגיאוגרפית והחברתית היא יותר מסך הקילומטרים בינה לבין המרכז. זה מאמץ אינסופי להבקיע סטריאוטיפים".
כל מי שמחוץ למסך
לאחרונה מונתה גבאי למפקדת קורס העיתונאים בגלי צה"ל. על הדור הבא של הגל"צניקים היא אומרת שהוא "מאוד מגוון. יש חילונים, חרדים, תל-אביבים ופריפריאלים וביינישים. אין קבוצה הגמונית אחת דומיננטית. אנחנו מדברים על דור עם אינטגריטי לזהויות שלו, ועם פתיחות מרשימה לאחר. למיונים הגיע בחור מבריק ורהוט עם גורמט ושעון זהב. שאלתי אותו אם זו התרסה הוא ענה לי שלא, זה פשוט הוא. חשתי הקלה שהוא ענה לי תשובה כזאת נפלאה. משהו באמת משתנה".
את לא חושבת שהמסך שלנו עדיין תקוע בהצגת זהויות חד גוניות?
"המסך עדיין קצת מיושן. יהיה חכם להנכיח על המסך את המגוון שאנחנו. אנשים רוצים לראות את עצמם מיוצגים כדי להרגיש חלק. מסך לא מגוון מסמן לרוב הציבור שהוא בחוץ: למבוגרים, לשחורים, לערבים ולחרדים".
הדרך מבאר-שבע לגל"צ ולערוץ 2 הטביעה בך תחושת של אאוטסיידריות?
"אני לא מרגישה בחוץ מבחינה מקצועית. התחושה הזאת של האאוטסיידריות היא אימננטית קיומית, והיא נובעת מהסירוב העיקש שלי להתמיין. השייכות נעימה, אבל היא גם כובלת. בכל מקום אני שומרת על רגל אחת בחוץ. כמובן שגם לזה יש מחיר".
קשה להתנהל ככה בעולם.
"אני כבר הרבה שנים פרילנסרית. זה לא נוח למשפחתי, זה חרדות כלכליות מטורפות, אבל אין לי יכולת באמת להיות במקום אחד, משרה מלאה אחת. אני זקוקה לחירות לנוע, לזוז בין מערכות ובין עולמות. הבנתי שהדרך שבה בחרתי לא מאפשרת לי להתקדם באופן ליניארי, אלא להתפתח עם סרגל מדידה שהוא לא מעמדי, אלא מקצועי. יש לזה הרבה יתרונות, ואת החסרונות אני מקבלת בהבנה".
למשל?
"אני תופסת את המקצוע לא כפירמידה שיש לחתור אל החוד שלה. כדי לנוע לעבר שפיץ אתה צריך תמיכה, שיחד איתה מגיעה בדרך כלל חליפה מהודקת, מחייבת וחונקת. היא כוללת גב ופטרון, ואת המחויבות אליו. המחויבות שלי כעיתונאית היא לא לאדם או לארגון, היא למקצוע ולציבור. חלק מהכוח של עיתונאי הוא לא להיות בעמדת כוח אלא לפעול בין כוחות, לא להישען אלא לשחות בים רחב בלי מעקה. זה להתנהל בחוסר ודאות מתמיד. זה לא מתגמל כלכלית ולא מעמדית. הגמול היחיד הוא תחושת המשמעות. אני מעדיפה חירות על פני מעמד".
איפה בעינייך נמצא המוקד של המאבק לחירות בחברה הישראלית?
"החברה הישראלית עדיין מדממת בקרב על הנרטיב. מי שמחזיק בשליטה על הסיפור מחזיק בשליטה על הכול, על התודעה, על הערכים, על חלוקת ההון, על המרחב שלנו, על הפיזור שלנו".
גבאי מדברת על שליטה בנרטיב מתוך ניסיונה להנכיח סיפורים שהממסד העדיף להשכיח. התחקיר שלה על הזריקות לעולות מאתיופיה הגיע לשולחנו של מבקר המדינה, יוסף שפירא, אך דבר לא קרה איתו. "המבקר בחר שלא לשמוע את העדויות של הנשים, ולא לכלול אותן בדוח. הוא לא זימן אפילו אישה אחת, אלא ראיין רק גורמים ממסדיים.
"צריך להבין, מדובר בזריקה שהורידה את שיעור הילודה בקרב הנשים שעלו מאתיופיה אל מתחת לממוצע הארצי בתוך עשור. מסתבר שיש ילדים משתלמים וילדים לא משתלמים. הילדים האתיופים נתפסו כעול, ואין לזה שם אחר מלבד דילול אוכלוסייה על בסיס אתני.
"אספנו מעל 100 עדויות, עשרות מהן מצביעות על מהלך מאורגן ומנוהל. ההחלטה של מבקר המדינה מוכיחה שפרקטיקות גזעניות הן שקופות למנגנונים שמפעילים אותם, ושעדיין קשה למוקדי הכוח לזהות עוול בשעת אמת".
נקודת האור, סבורה גבאי, טמונה במהפכה הטכנולוגית. לאחרונה החלה לבנות, יחד עם שותפיה רפי בלולו וגילי גאון, פלטפורמה דיגיטלית אינטראקטיבית שתאפשר לאסוף עדויות של דור העולים מכל קצוות תבל. "הסיפור ההיסטורי הישראלי זקוק לשחרור. אין בישראל אפשרות לנרטיב אחד, יש כאן פסיפס מרובה. נצטרך לעשות מקום זה לזה, במקום לנסות להשתלט זה על זה. רוב הסיפורים נפקדים מההיסטוריה הישראלית הרשמית. תארי לך אתר עדויות אינטראקטיבי שבו נכדים ונינים יוכלו לתעד את הסבים והסבתות שלהם, ולהזין את העדויות לתוכו. זה יהיה אתר עצום שישלים את הסיפור ההיסטורי".
ככה מנהלים אותנו
מה הזהות העיקרית שמנחה אותך?
"לפעמים אני קודם כל אישה, ואחר כך יהודייה ואחר כך הומניסטית, אמא ורעיה, ורק בסוף מרוקאית, ולפעמים אני קודם מרוקאית. זכותי להיות אותנטית בכל רגע נתון, זה אומר שאני יצור אנושי, ולכן נתונה לי החירות להיות היברידית".
עד כמה הקטגוריות הזהותיות הישנות עדיין רלוונטיות בעינייך?
"ההבדלים בין בני אדם על הגלובוס מיטשטשים, כך שהזהות שלנו היא לא רק ביחס לשורשיות המקומית. אנחנו חיים בתקופה שבה גם בני האינקה עלו על ג’ינס. זאת אומרת שלא חייבים לציית למוסכמות, אפשר לערער על הדיכוטומיות המפרידות".
גם החלוקה של שמאל-ימין לא רלוונטית?
"משטור השיח וצמצומו מסוכן בעיניי, והוא אינטרס של קבוצות הנלחמות על כוחן הפוליטי. קל יותר לנהל תודעת המונים כשזה במגירות ברורות ונפרדות, בלי זליגות, שאפשר יהיה להפריד. המציאות מורכבת, והשיח לא. אז אני מסרבת לחתוך את המציאות לימין ושמאל, ערבים ויהודים, אשכנזים ומזרחים. קטלוג הישראליות מזמן כבר לא רלוונטי. יש אלף דרכים לחתוך מחוץ למסגור.
"זה שאני מרוקאית לא אומר שצ’ייקובסקי אינו חלק מצלילי ילדותי, וזה שאני חיה אורח חיים חילוני לא אומר שאני לא אמונית ובעלת זיקה ליהדות. חוץ מזה, גם הימין וגם השמאל לא היטיבו להסתכל אל הפזורים בפריפריה. יש מי שמפחד שנתחלק על בסיס מעמדי. למשל, שלערבים ולמזרחים תהיה ברית מול ישראל השבעה ממרכז הכוח".
מצד שני, הלאומיות מכה חזק היום.
"אחרי הגלובליזציה אפשר לראות את החיפוש ללוקליזציה. מהפכת האינדיבידואליזם הובילה לזה שהאדם מוצא עצמו מאוד בודד. בדידות היא מגפה עולמית, שמספרת לנו על תהליכי פירוק. חלק מזה תורגם להתחזקות הלאומיות והלאומנות בעולם, וגם אצלנו. זה כולל גם חזרה לדת".
לא נראה שישראל נמצאת בתהליך של מציאת פתרון משוכלל.
"אנחנו באנומליה מטורפת. אנחנו רוב וריבון עם תודעת מיעוט. המשמעות היא התחמקות מאחריות, כי תודעת מיעוט היא תודעת הישרדות והיא משחררת ממחויבות לערכים. בתור מיעוט בגולה היינו משוכללים יותר. היינו פרוגרסיביים, וקידמנו ערכים הומניסטיים ותפיסות מוסריות כי זה הגן עלינו".
מיהרו לשפוט את יונית
כשאת מסתכלת על מפת התקשורת החדשה - פיצול ערוץ 2, וכעת האיחוד המתבקש של ערוץ 10 עם רשת - איזה סיכוי יש לתקשורת נשכנית שלא מתחנפת לשלטון ולבעלי ההון?
"גם בתוך 'התאמות' המסך לנסיבות העגומות יש תוכניות עיתונאיות מעולות, שלא עושות חשבון אלא לציבור. פעם, תוכניות כאלה היו נכס לגופי תקשורת. היום, תחת מהלכי הריסוק, כל גוף מנסה לשרוד ומחשב מסלול בהתאם, והנכס הפך לנטל. מערכות במצב הישרדות מעדיפות עובדים גמישים, ומה לעשות שעיתונות מובהקת היא לא מקצוע גמיש שאמור להטות עצמו על פי הכוחות הפועלים עליו".
בעבר הגדירו אותך 'רחוקה ככל האפשר ממאמי לאומית של שמונה בערב'. יש כזה דבר בכלל?
"מאמי לאומית זו מחמאה. אני לא מזלזלת בטעם ההמון. אבל עיתונאית ומאמי לאומית זו סתירה מהותית. עיתונאים לא עושים נעים בגב לקונצנזוס. אנחנו אמורים לנער ולאתגר אותו. חוץ מזה, יש בשמונה בערב אישה חדה כתער, עיתונאית נהדרת שרחוקה מלהיות מאמי לאומית. חובטים בה השכם והערב, קוראים לה יונית לוי. היא נתונה למתקפות בלתי פוסקות, ובכל זאת היא מגישת המהדורה הנצפית ביותר. לא בטוחה שבעמדה כזאת שיבוץ של מאמי הוא נכון לרייטינג. יש מצב שהוא פשוט שיבוץ יותר נוח".
את חושבת שנעשה ליונית עוול באופן שבו הציגו אותה, כמי שלא עמדה בהסכמים עם המרואיינת לוינסקי?
"אני מכירה היטב את יונית מגיל 18, נפשי נקשרה בנפשה ואנחנו מחוברות מאז. אני יודעת שהיא לעולם לא הייתה מפירה סיכום שנעשה אתה. לא האדם שהיא, ולא העיתונאית שבה. כל כך ממהרים לשפוט, מבלי לעצור אפילו לרגע ולשאול אם זה נכון. קריירה מזהירה של 25 שנה לא מספיקה כדי לתהות ולהטיל ספק? אפשר לנתח את האירוע הזה בלי סוף, אבל העובדה שמיד שני מחנות הסתדרו בשורות עם תגובות רפלקסיביות מטרידה, כי זו עוד דוגמה לתרבות ההשתלחות. הבחירה של יונית לא להיגרר למאבק גרסאות מול נפגעת הוא אצילי בעיניי. להתאפק גם כשנעשה לך עוול ונזק עם הד בינלאומי זה לא פשוט, וזה מעיד על הדמות שמחזיקה בהגה המהדורה המרכזית".
בעידן מי טו, השאלה שהפנתה אל לוינסקי ונגעה ליחסיה עם קלינטון נתפסה בציבור כעניין פוגעני.
"אפשר להסתכל על זה הפוך: בעידן מי טו נשים לא מסתפקות בהתנצלות בארבע עיניים, אלא תובעות התנצלות פומבית בגלל הערך שיש לכך לטובת אחיותינו. ואז ניתן לראות בכך שאלה מעצימה. אני בטוחה שזו הייתה הכוונה של יונית".
הרגשתי פלקט
השיחה עם גבאי נעה בין רמת השטח לבין תובנות עומק, ולא במקרה. היא לומדת משפטים, וסיימה זה עתה את הבחינות של השנה הראשונה; הצטרפה לתוכנית מעוז, רשת של מנהיגים ממגזרים שונים הפועלים לחיזוק חוסנה הכלכלי של ישראל; ומזה כארבע שנים משמשת ראש מיזם 929, יחד עם הרב בני לאו, ללימוד פרק יומי בתנ"ך. "אני נהנית למלא את ארגז הכלים שלי, ליצור לעצמי קליידוסקופ משוכלל כדי להתבונן במציאות מתוך פרספקטיבות שונות".
מה פתאום תנ"ך?
"אחרי סיבוב קריאה ראשון של 929, אני מרגישה בת בית בתוך הטקסט התנ"כי שבהתחלה התהלכתי בו בהיסוס. אני מרגישה שהמיזם הזה בשבילי הוא השבת אבדה. בתנ"ך הפרטי שלי, שהרב בני לאו קנה לי, יש סימונים בעיפרון ובעט ובמרקר צהוב, ויש הערות. הילדים שלי ידפדפו וידעו שאמא שלהם נהגה בספר התנ"ך כבתוך שלה".
את מקפידה ללבוש רק שחור.
"רק שחור ואת אותה חולצה, ומשתדלת לא לשנות, כדי לשמור על תבנית קבועה שלא מסיחה את הדעת למראה, אלא אל העיקר ואל התוכן. זה גם חוסך אנרגיה וזמן יקרים. גם בחיים אני לובשת רק שחור, ויש לי ערמה של חולצות אותו דבר ומכנסיים באותה גזרה, ושני ג’ינסים. זהו. זה משחרר אותי בכל כך הרבה מובנים מההתעסקות ומההתמודדות עם המבט מבחוץ".
אי אפשר לשלב תוכן עם לבוש מגוון?
"בתקופה עגומה בחיי הייתי מבזקנית בחדשות ערוץ 2, והתלבשתי בצורה מגוונת. כמות ההערות על איך שאני נראית גרמה לי להרגיש פלקט. היא איינה את המשמעות המקצועית והאישית באופן שלא יכולתי לשאת, והבנתי מה חשוב לי. השחור מגן על מה שחשוב לי".
אולי את בוחרת להסתיר את הנשיות שלך.
"הנשיות היא לא רק מבנה הגוף שלי. היא הרבה דברים אחרים, כמו נקודת המבט שלי, איך אני מתרגמת מציאות, מה שאני שואלת, איך אני שואלת ומה שפת הגוף שלי".
החלטת להפסיק להתייחס אל הגוף?
"בשלב מסוים אחרי הלידות היה לי נוח להתנתק מהגוף, במובן זה שלא הייתה לי האנרגיה לתחזק אותו, לאכול בשבילו, לרוץ בשבילו. לא בא לי. לא התחשק לי להניח שם את התשומות שהיו לי. זו הייתה בחירה מודעת ומהנה, שהיו בה רווחים משובחים כמו להתמקד במה שבא לי. לא לחשוב גוף".
דרוש אומץ לא לחשוב גוף, ולהופיע על המסך.
"אומץ או בריחה. בריחה מהעימות המגדרי. המראה זה רק חלק, ובעיניי הוא רק הסחת דעת מהעיקר. הדרך לשוויון עדיין ארוכה, וזה גם עניין של יחס. כשעיתונאית מפרשת מציאות היא דעתנית, וכשגבר אומר את דעתו הוא פרשן. מעצבן. גבר שעומד על דעתו הוא תותח, אישה שעומדת על דעתה היא תוקפנית או חוצפנית".
הגיל מטריד אותך?
"בהחלט. אני מתמודדת עם גיל המעבר, והבנתי שאני גם צריכה להיערך מחדש בכל ההיבטים שמהם אני גוזרת משמעות לחיי. הבנתי שאני חייבת להכיר בכך שאני מחוברת לגוף, ועליי לקחת אותו בחשבון ואפילו לשרת אותו, למרות שזה משעמם אותי. למזלי ניערתי את המקצועיות מהמראה שלי כבר בשלב מוקדם".
האם על המסך יש יותר תופעות אייג'יזם ביחס לנשים מאשר לגברים?
"ברור שאני פוגשת אייג’יזם. בגדול, גברים עם שיער מכסיף נתפסים כמקורות סמכות, ולנשים מוצמד פתק עליו כתוב באותיות שקופות 'פג תוקף'. הייתי רוצה לראות מבזקניות מבוגרות, ובכלל שיוצגו על המסך יותר ייצוגים מהחיים. שכל אחד ואחת יוכלו לראות את עצמם בחלון הראווה, לכאורה.
"עם זאת, כשאת על מסלול מקצועי שבו הדגש הוא לא על המראה שלך, יש לך יותר זמן שבו את רלוונטית. גם כאן יש ציפייה מנשים על המסך שייראו טוב, וגברים משוחררים מהסטנדרטים המטורללים האלה".
מי אחראי לזה?
"זה עניין של מקבלי החלטות, עד כמה הם מוכנים לנער את הפרדיגמות הישנות, ולהנכיח על המסך את כל הצבעים, המינים, הגילים והגוונים שיש בחברה, או לשמור על מסך שמתחזק דימויים שמשאירים את רוב הציבור מחוץ לקבוצת האידיאל.
"בעיניי זה גם התפקיד שלנו לנער על המסך תכתיבים דכאניים של מה נחשב ומה לא. גילנות היא בת דודה של גזענות ושתיהן נוכחות בראש של כולנו. נדמה לנו שאנחנו יודעים הרבה על מי שמולנו בגלל גילם או המוצא שלהם, ואנחנו שופטים ומקבלים החלטות לפי זה. זו החמצה אדירה. עם קצת מודעות נרוויח כל כך הרבה אנשים, ונחסוך עוול עצום".
מבחינתך ההתבגרות היא ברכה?
"לי הגיל וההתבגרות עשו טוב. ככל שהתבגרתי היה לי קל יותר לנוע כאשת מקצוע, להנכיח את העיקר בלי מאמץ לגבור על מתח לא רלוונטי לעבודתי ופועלי. הייתי כתבת פלילים וסיקרתי אירועים צבאיים, והרבה אנרגיה בזבזתי כדי לחצוב לי מעמד מקצועי מכבד מבעד לשוביניזם המצמצם. הגיל באמת עושה את זה קל יותר".
ובמישור האישי?
"לתהליך ההתבגרות אני קוראת אי הנחת שמתחיל מהתחת. כל המודלים שאיתם אנחנו מתכתבים הם מופרכים ובלתי הגיוניים. הגוף המושלם שאליו אנחנו אמורות ואמורים לשאוף, ההורים האידיאליים שאנחנו אמורים להיות, העובדים שאנחנו צריכים להיות, כל המערך הזה שמכוון אותנו לרוץ לעבר יעדים מדומיינים, דן אותנו לאי נחת כרונית. ואי נחת מניעה לפעולה. הרי תמיד נתאמץ יותר כדי להגיע ליעד, רק שאין לנו סיכוי להגיע אליו. איזה סיכוי יש לי להיכנס למכנסיים של בר רפאלי? אז את מיטב זמני וכספי אני אמורה להשקיע בחדרי כושר, בהזרקת חומרים לקמטים, לחנוט את עצמי במיני מחטבים. בעצם אי הנחת הופכת את כולנו לגלגלי הצריכה והצמיחה, ודנה אותנו לאומללות מובנית. השאלה הגדולה היא למה אנחנו לא מתנגדים".
למה באמת?
"אני מתאמצת להתנגד, אבל בלב אני רוצה לעצור את הזמן ולראות במראה את הנערה שהייתי. בינתיים אני מצליחה להתנגד, ואפילו ליהנות מסימני הגיל. עצוב לי לראות סבתות שמסרבות להכיר במהלך הטבעי של הזמן, ומתאמצות כל כך לזייף את גילן ולהידמות לנכדות. זה לא לקבל את המהלך הטבעי של מעגל החיים, אלא להתמסר לתכתיבים שמשרתים תעשיות שלמות, ובוודאי לא אותנו. לעצור את הזמן אי אפשר, וזו הכחשה שסופה לאמלל אותנו, כך שכל הניסיונות נראים לי כמו עוד תחבולה כלכלית. הלוואי שאצליח להתנגד לה".
מה את מתכננת לעצמך בעתיד הרחוק?
"שמוליק קראוס אמר לי זמן קצר לפני מותו: 'הקץ מטעין במשמעות את הזמן שחלף, ואת זה שעוד נותר'. כשאדע שהקץ במרחק סביר, אהיה מורה לתנ"ך, כדי שהסוף יהיה מתוק. קינוח לחיים".
על אייג'יזם
"הגיל השלישי הוא שלב שכולנו רוצים להדחיק. מוציאים את המבוגרים משוק התעסוקה, והופכים אותם לשחקני ספסל, גם במובן החברתי. אני חושבת שכולנו מתים מפחד מהעובדה שאנחנו בני חלוף, והעיוות הזה שמשליך אנשים ותיקים ומנוסים אל מחוץ למעגלי החיים הוא דרכנו להדחיק את העובדה שזה יקרה לרובנו. הודעה מטלטלת: אם לא נתמודד עם הגילנות ונברא תרבות חכמה וחומלת, זה יקרה לרובנו. קיום אנושי שלא מכיר בסופיות האדם ומתכחש לסימני הגיל, הוא מגוחך בעיניי".
"גיל המעבר בדור שלנו מקדים בעשור, והבעיה היא שאנחנו לא מדברות על זה בגלל המבוכה, ובגלל שמות הגנאי כמו 'גיל הבלות', שהוציאו שם רע לשלב הזה. כשהופיעו אצלי סימני השלב הזה לא הבנתי בכלל את המשמעות, הייתי בטוחה שמשהו איתי לא בסדר. מדובר בכאוס גופני ונפשי. זה לקום באמצע הלילה עם כפות רגליים בוערות, המזגן על 16 מעלות ולראשונה אני לא רבה עם האיש שלי לכבות אותו. לא הבנתי שזה זה. אחרי שהלכתי לרופא הבנתי מה קורה איתי, ונרגעתי.
"תפיסות מזרחיות קוראות לגיל המעבר 'האביב השני'. זו התקופה שבה נשים במקום ללדת ילדים יולדות מיזמים. יש הרבה נשים שבגיל הזה בונות פתאום עולם שלם חדש. תופסות מקום רחב יותר בעולם. אני מרגישה שבגיל הזה התרחבתי, ואני יכולה להזיז דברים הרבה יותר גדולים. אני יכולה יותר.