איטליה לובשת לבן: יינות מרתקים שלא תמצאו בשום מקום אחר

ארצות היין הקלאסיות ניתנות לחלוקה גם לפי צבעי היין המיוצרים בהן: גרמניה לבנה כשלג, ספרד ואיטליה אדומות כדם • אלא שזו כמובן, כרגיל, הכללה גסה • גסה מאוד • ואם בספרד היא עוד נסלחת, איכשהו, הרי שבאיטליה זו כבר ממש השמצה פרועה

יין 16-8-18 / צילום: שאטרסטוק
יין 16-8-18 / צילום: שאטרסטוק

ארצות היין הקלאסיות, כלומר האירופיות, ניתנות לחלוקה גם לפי צבעי היין המיוצרים בהן. בעוד שבמולדת היין המודרני, הלוא היא צרפת, ניתן למצוא דוגמאות קלאסיות בכל צבע - אדום, לבן ורוזה (וגם כמובן בכל מצב צבירה, כלומר מבעבע או לא, או בכל דרגת מתיקות, מיבש ועד מתוק) - הרי ששאר ארצות היין המפורסמות, מוכרות בדרך כלל בגלל צבע אחד. גרמניה היא לבנה כשלג (יש אדומים, אבל הם באמת זניחים), ספרד ואיטליה אדומות כדם (יש לא מעט לבנים, אבל אף אחד מהם אינו נחשב קלאסי). אלא שזו כמובן, כרגיל, הכללה גסה. גסה מאוד. ואם בספרד היא עוד נסלחת, איכשהו, הרי שבאיטליה זו כבר ממש השמצה פרועה.

עזבו לרגע את יצירות המופת המופקות דווקא מהזנים הצרפתיים הקלאסיים, המכונים לעיתים זנים "בינלאומיים". השרדונה של גאיה אינו נופל מאחיו הבורגוניים והסוביניון בלאן המגיעים ממחוז ונטו הם ממש לא פראיירים, וכמוהם גם כמה וכמה יינות ריזלינג צפוניים. הזנים הלבנים המקומיים של איטליה (כמו גם האדומים, אגב. הסאנג'יובזה של טוסקנה והנביולו של פיאמונטה, הם רק קצה הקרחון בארץ אלף הזנים הזו), הם-הם העניין האמיתי והמרתק בארץ המגף. החל מזן הטרביאנו הנפוץ המשמש בין היתר כחלק מבלנד יין האורבייטו, אולי הלבן האיטלקי הכי מוכר במקומותינו ולא רק, עבור בפינו גריג'יו הצפוני, וכלה בזן המלבזיה.

חלק גדול מהזנים הללו וכמה אחרים הם בעצם גרסה מקומית, או תת-זן אם תרצו, של זנים המוכרים גם במקומות אחרים. כך למשל הפינו גריג'יו הוא בעצם הפינו גרי הצרפתי, הטרביאנו מוכר בצרפת כבלאן דה קדיאק, והמלבזיה נפוץ גם בספרד, שם הוא גדל תחת השם ויאורה.

אבל לצדם, יש לה לאיטליה כמה זנים לבנים (וכמובן גם אדומים) שלא תמצאו בשום מקום מחוץ לה, אלא אם כן מישהו בישראל החליט להתחכם והביא אותם "במזוודה" (אחרי שעבר את מכון היין, מכון התקנים ומשרד החקלאות כמובן).

אחד מאלו הוא זן הקורטזה (Cortese), המוכר לעיתים גם כגאבי או אפילו גאבי די גאבי (Gavi dei Gavi) על שם אזור הגידול הכי מפורסם שלו, הכפר גאבי שבפיימונטה. יינות גאבי הם אולי האבטיפוס של יין לבן איטלקי. מעט ארומה, חמיצות גבוהה ואופי ניטרלי משהו. חישבו רגע שוב על טעמו של האורבייטו למשל. זה יכול להישמע מעט מרתיע, או לפחות לא מפתה, עד שנזכרים מה יין לבן אוהב לעשות. ללוות דגים ופירות ים ולספק להם אותו שירות שמעניק להם לפעמים שפריץ מיץ לימון. חמיצות מרעננת.

ואכן, רוב יינות גאבי הם אכן כאלה. קלים, כמעט דלילים, חומציים ומרעננים. לא יינות לכתוב עליהם הביתה. אלא שכפי הנראה, בדיוק כמו שיש מן הסתם כמה מביניכם שהרימו גבה ועברו הלאה, עכשיו שהם כבר לא כאן, נספר למי שנשאר שיש גם יינות גאבי אחרים, של יצרנים שהחליטו "לפמפם" מעט את היין שלהם. ואז, לא רק שעברו לגידול אורגני או ביודינמי, כמו במקרה שלפנינו, אלא גם נקטו טכניקות יישון קצת פחות שגרתיות ביינות גאבי.

אחוזת לה ראייה (La Raia) הוכרה רשמית כביודינמית כבר ב-2007, והיא אחת מ-45 יקבים כאלה בארץ המגף. משפחת רוסי קאירו (Rossi Cairo) קנתה את הכרמים שלה בשנת 2003 ומאז היא מייצרת יינות גאבי ששומטים את הקרקע מתחת לטיעוני מתנגדיהם. הרבה פחות חומציים והרבה יותר מלאים וארומטיים. הם שיקמו את הקרקע, גידלו עליה גם גידולים אחרים, ואפילו חיות משק וכוורת דבש צורפו לארסנל הביולוגי. התוצאה המרהיבה לפניכם.

טעימה | יינות גאבי

לאריה 2015 Laraia. היין הבסיסי של לאריה שומר עדיין על החמיצות הנהדרת של יינות גאבי, זו שאני לפחות מחבב מאוד, אך הוא "מעמיס" עליה גוף בינוני ברור, כלומר יין לא דליל כמו שאפשר לפעמים לפגוש ביינות מהאזור. טעמים מינרליים וניחוחות של פרחים לבנים ביין מקסים במיוחד. 87 שקל

לאריה רזרבה 2015 Laraia reserva. יין הרזרב של אחוזת לאריה מגיע מכרם ובו גפני קורטזה בנות למעלה מ-60 שנה. יש ליקב גם יין נוסף, שלצערי לא מופץ באופן סדיר בארץ, מכרם של גפנים בנות למעלה מ-70 שנה. אבל גם הרזרבה הוא יין מרשים מאוד, מלא מאוד, יחסית ליינות גאבי, ארומטי ועשיר וכזה שיכול להזדקן בנחת כמה שנים טובות, כפי שמעידה שנת הבציר שטעמתי. 120 שקל

מיקלה קיארלו גאבי פאלאס 2016 Michele Chiarlo Gavi Palas. גאבי טיפה יותר "מסורתי", כלומר יותר חומצי וקצת פחות ארומטי, מבית היוצר של מיקלה קיארלו הוותיק. ועדיין, הרבה יותר ניחוחות פרי מהרגיל והאלגנטיות המצופה מהיוצר החשוב הזה של יינות פיאמונטה. 75 שקל