נשיאי ארה"ב וסין, טראמפ ושי / צילום: רויטרס Kevin Lamarque
ארבעים-ושמונה השעות האחרונות הזכירו לנו את אחת החולשות הגדולות ביותר של נשיאות דונלד טראמפ: חוסר הוודאות שהיא מניבה.
בששי שעבר, הנשיא יצא לארגנטינה, להשתתף בוועידת ה-G20. היה ברור שבמרכז מסעו יעמדו שיחותיו עם נשיא סין, שי ג'ינפינג. השווקים המתינו לפגישה הזו בדריכות מאז 17 בספטמבר, כאשר טראמפ הטיל מכסי-עונשין של 10% כמעט על יותר משליש היבוא הסיני לארה"ב. הוא גם הודיע, שבהיעדר הסכם עם סין, הוא ירחיב את המכסים האלה לכל היבוא הסיני, ויעלה אותם ל-25%.
הסינים חרקו שיניים, וחשבו שהנשיא ורוב שליחיו נוהגים בהם ביהירות ובאדנות. הם גם גמלו במכסי-עונשין משלהם, אם כי הם מייבאים הרבה פחות מארה"ב (וזה כמובן סוד המחלוקת). אבל את ארה"ב אי אפשר להעניש, בוודאי לא לאורך ימים. מפעם לפעם היא עושה שימוש קפריזי וחד-צדדי בכוחה בעיקר מפני ששמור לה הכוח להיות קפריזית ושרירותית.
ואמנם ביום שבת, הנשיא ורעייתו הסבו לארוחת ערב "נפלאה וחמה מאוד" עם שי ומלוויו. הם גם ניהלו פגישת עבודה, ויצאו ממנה בקול תרועה. נשיאי ארה"ב וסין הסכימו לדחות בשלושה חודשים את מלחמת הסחר המלאה בין ארצותיהן.
מכסי העונשין שתוכננו לינואר יושעו, כדי להניח לנציגים רשמיים לנסות וליישב את המחלוקת. יועצו הכלכלי של הנשיא, לארי קאדלאוו (Kudlow), הודיע שסין תפחית מכסים על רכב אמריקאי ועל מוצרי חקלאות. "דברים טובים מאוד עומדים לקרות", צייץ הנשיא ביום ב' בבוקר.
לוח-זמנים ללוחות-הזמנים
השווקים, מאסיה מערבה, הגיבו בכיעכוע של שביעות-רצון. הם הרי שונאים אי-ודאות. בשוך יום המסחר הבין לאומי, מדדי וול סטריט רשמו התאוששות מרשימה, עם עליה ממוצעת של 1.1%. הדאו הוסיף 500 נקודות למאזנו.
אבל אז התחילו ההימהומים. תחילה השתרר ספק איך סופרים את תשעים ימי החסד. הסינים בכלל אמרו שהשיחות בבואנוס איירס לא הצמיחו שום תאריך-יעד, אלא רק הסכמה לשוחח בדחיפות. קאדלאוו הנ"ל אמר שהספירה תתחיל באחד בינואר. הבית הלבן תיקן אותו אחר כך: הספירה מתחילה באחד בדצמבר, זאת אומרת היא כבר התחילה, ושעון החול כבר איבד חול.
קאדלאוו גם אמר שתאריכי יעד עדיין לא נקבעו בשביל כל ענייני הסחר שעל הפרק, וש"יהיה עלינו לקבוע לוח זמנים ללוחות-זמנים". זה שנון מאוד מצדו של פרשן הטלוויזיה הוותיק, אבל מן הניסוח הזה בוקעים צלילים ביורוקרטיים מדיי. בלשון טראמפ, ככה מדברים ב"ביצה", שהוא גמר אומר לייבש. מן הניסוח הזה נודפים הניחוחות של ממשלים קודמים, שדיברו עם הסינים, ודיברו, ודיברו, ותמיד סיימו בנקודת ההתחלה.
מלך סין ואני
הנשיא הזה אינו אוהב חולשות, או מראיות-עין של חולשה. ואף כי הוא להוט להתפאר בידידותו האישית עם שי ג'ינפינג ("מלך סין", הוא קרא לו בהתפעלות, לאחר ששי הסיר את כל ההגבלות על אורך כהונתו בשנה שעברה, והפך לנשיא-לכל-חייו), היה עליו לחזור ולהעמיד דברים על דיוקם.
בדיוק בשעת הפתיחה של המסחר בוול סטריט, הנשיא צייץ: "הנשיא שי ואני רוצים שעיסקה תצא אל הפועל, ונראה שהיא אמנם תצא. אבל אם לא, זיכרו-נא שאני איש המכסים (tariff man)".
אפשר להתווכח עד זרא על הצורך העמוק של הנשיא לתת ביטוי פומבי לרגשי תיסכול, או לטפוח לעצמו על השכם. אבל ביום ג' בבוקר היה אפשר לשמוע את הרוח יוצאת בשריקה ממיפרשי וול סטריט. המדדים מחקו את קפיצת יום ב' עם הרבה עודף. 800 נקודות נמחקו מן הדאו ג'ונס. מוטב לזכור שהנשיא הזה אוהב מדדים, וחושב את הגאות בוול סטריט, לפחות ב-2017, להצבעת אמון במדיניותו הכלכלית. עכשיו הוא נותן לבורסה סיבות כמעט יומיות להתחרט על 2017.
"עובדים עליו בעיניים"
אתמול הודיע הבית הלבן שאת השיחות עם סין ינהל רוברט לייטהאייזר (Lighthizer), חבר הקבינט הממונה על סחר-חוץ (תוארו הקצת משונה הוא "נציג לשיחות הסחר").
לייטהאייזר הוא מן הקשוחים ביותר כלפי סין. הוא הזהיר את הנשיא לא פעם, שהסינים "עובדים עליו בעיניים" (בתרגום חופשי). עורך דין תעשייתי לשעבר ממדינת אוהיו, לייטהאייזר חזה מבשרו את התוצאות הכלכליות של עליית סין. אוהיו הייתה המנוע העיקרי של התעשייה האמריקאית (לצד כמה מדינות גדולות במערב התיכון). הוא ראה את סין שואבת מיליוני מקומות עבודה, מכוח הסכמי סחר.
איבתו וחשדנותו הגיעו אל שיאים כאלה, שאת סירובה של סין להגביל יצוא של תרופות נרקוטיות לארה"ב (הממלאות תפקיד בולט במגפת האופיואיד) לייטהאייזר מייחס לרצונה של סין לנקום במערב על 'מלחמת האופיום', שבריטניה אסרה על סין באמצע המאה ה-19, כדי להכריח אותה לפתוח את שווקיה ליבוא אופיום ממושבות בריטניה.
אבל הנשיא מאמין, ויתכן שהצדק איתו, כי סין נושאת ונותנת מעמדת חולשה. המכסים שהוא כבר הטיל מתחילים לתת את אותותיהם בפעילות הכלכלית בסין, ובשנה הבאה הם עשויים לנגוס אחוז שלם מן הצמיחה החזויה.
בניגוד לשורה ארוכה של עניינים בין לאומיים אחרים, תקיפותו של טראמפ כלפי סין מעוררת הבנה, אם לא תמיד אהדה. ביקורתה של ארה"ב על שיטותיה של סין, בייחוד בגניבה שיטתית של זכויות יוצרים בענף הטכנולוגיה, עומדת במבחן ההגינות והשכל הישר.
"חשאית, כפיינית, משחיתה"
המשבר ביחסי ארה"ב עם סין מתחדד עכשיו במידה כזאת, שהזהרות מפני "מלחמה קרה" הן כמעט עניין שבשיגרה. יום אחר יום, התקשורת מדווחת על צד כזה או אחר של התנהגות סינית אגרסיבית, על נסיונות לא-לגיטימיים לחדור אל השוק האמריקאי, לגנוב סודות ביטחוניים ותעשייתיים, להשתיק קולות של ביקורת בקמפוסים (הרוחשים סטודנטים סיניים) ולרכוש השפעה.
לא תמיד ברור באיזו מידה סין מבינה כללי התנהגות או מגבלות טבעיות של כוח. נראה כי היא שבויה בהנחתה, שפתיחותה של החברה המערבית היא מקור של חולשה, שהיא חופשית לנצל. אבל אין זה מן הנמנע שהיא מוצאת את עצמה מקדיחה את תבשילה.
בסוף החודש שעבר, 32 חוקרי סין בכירים בארה"ב פירסמו דוח משותף המזהיר את האמריקאים מפני התוצאות של התנהלות סינית לא מבוקרת על אדמת ארה"ב. הם מכנים את ההתנהגות הזו "חשאית, כפיינית (coercive) ומשחיתה", וקוראים להקמת משרד ממשלתי מיוחד שמשימתו תהיה להנחות מדינות וערים בארה"ב מה לעשות בסינים המחטטים עמוק מדיי.
השאלה היא איך סין נוטה לפרש ביקורת כזאת. האם בעיניה היא חלק ממזימה רב-יבשתית להחליש את המולדת ולפצל אותה - הסבר שהיא מרבה לתת כל אימת שהיא מנסה להשתמט מדיון ענייני בביקורת - או שהיא מבינה כי לשימוש שהיא עושה בכוחה יש תוצאות מורכבות מאוד.
שמונים-וחמישה יום למלחמת גוג-ומגוג, אבל מי סופר.
_________________
רשימות קודמות ב yoavkarny.com וב https://tinyurl.com/karny-globeshttps://tinyurl.com/karny-globes
ציוצים (באנגלית) ב twitter.com/YoavKarny