השופט מני מזוז / צילום: אוריה תדמור
חתמתם על הסכם ממון עם בן הזוג שלכם ולא קיימתם חלק מהוראותיו לאורך השנים? צאו מנקודת הנחה שהוא לא תקף, גם אם הוא אושר וקיבל תוקף של פסק דין בבית המשפט; וגם אם אף אחד מכם לא ביקש לבטל אותו באופן אקטיבי. כך קבע לאחרונה בית המשפט העליון, ששלל את זכויותיו של ידוע בציבור בדירה שחלק עם בת זוגו, עקב אי-קיום הוראות הסכם ממון, שבמסגרתו נקבע כי הוא זכאי למחצית מהדירה.
בית המשפט העליון קבע כי "מימים ימימה הכירה ההלכה הפסוקה בכך שייתכנו נסיבות בהן התנהגות הצדדים מלמדת באופן משתמע על זניחת הסכם ופקיעתו, ללא צורך בהודעת ביטול", וכי "העובדה שההסכם בו מדובר, קיבל תוקף של פסק דין אינה שוללת אפשרות של בטלות הסכם בשל זניחתו".
הסכם לשיתוף בדירה ולתשלומי משכנתא
פסק הדין עוסק בסיפורם של א' ו-י' שהחלו בקשר זוגי ב-1992 כידועים בציבור. כשש שנים מאוחר יותר רכשה א' דירה בדרום הארץ ב-370 אלף שקל, שנרשמה על-שמה. לצורך רכישת הדירה נטלה א' הלוואה בגובה 300 אלף שקל, ובגינה נרשמה משכנתא על הדירה לטובת הבנק. יתרת הסכום מומנה ממקורות עצמיים, כאשר י' השתתף במימון הרכישה בסכום של 39 אלף שקל.
בשנת 2000 עברו בני הזוג להתגורר בדירה. בשלהי אותה שנה, עקב סכסוך שפרץ בין הצדדים שבמסגרתו הוצאו צווי הרחקה נגד י', הגיש האחרון תביעה לבית המשפט לענייני משפחה לפירוק השיתוף וקבלת שווי מחצית הדירה, או לחילופין - להשבת סכום ההשתתפות שלו ברכישת הדירה.
בסופו של דבר הושגה בין הצדדים הסכמה בדמות הסכם קצר, שהוכתר בשם "הסכם יחסי ממון בין בני זוג" ושאושר על-ידי בית המשפט לענייני משפחה. ההסכם נסב על הזכויות בדירה ועל שיתוף משאבים, ובמסגרתו הוסכם כי: א' תמסור לידי בא-כוחו של י' ייפוי כוח בלתי-חוזר להעברת מחצית מהזכויות בדירה על-שם י'; הצדדים יפתחו חשבון בנק משותף, שאליו יעבירו את משכורותיהם, כספיהם וחסכונותיהם; מחשבון זה ישולמו תשלומי המשכנתא וכן הוצאות ניהול משק הבית המשותף; ותכולת הבית תהיה בבעלות משותפת של הצדדים.
א' מילאה אחר חלקה בהסכם והעבירה ייפוי כוח בלתי-חוזר לבא-כוחו של י', ואף הוחל בהליכים לרישום מחצית הזכויות בדירה על-שמו. אולם העברת הרישום לא בוצעה, לאחר ש-י' לא הביא את הסכמת בנק טפחות לצירופו כחייב בהלוואת המשכנתא שרבצה על הדירה לטובת הבנק. הדירה נותרה אפוא רשומה על-שם א' בלבד, שגם נותרה כחייבת יחידה בהלוואת המשכנתא מול הבנק. לאורך השנים גם לא נפתח חשבון בנק משותף כהוראת ההסכם ו-י' המשיך לנהל חשבון בנק משלו. בהמשך הוא גם צורף לחשבון הבנק האישי שניהלה א', אך בפועל הוא לא השתתף בתשלומי המשכנתא. עם זאת, השניים המשיכו להתגורר בדירה עד פטירתו של י' ב-2010.
צו פירוק לשיתוף הדירה
עם פטירתו הידפקו יורשיו של י' על דלתה של א'. זאת, לאחר שהתברר כי המנוח הותיר אחריו צוואה שבה הוא מצווה את כל רכושו, לרבות זכויותיו בדירה, לארבעת ילדיו, בחלקים שווים. היורשים הגישו בקשה לקיום צוואה, אך א' הגישה התנגדות המבוססת על אי-עמידה בהתחייבויות המנוח בהסכם הממון.
הבקשה לקיום צוואה התקבלה, אך א' לא השלימה עם ההחלטה והגישה תביעה בנושא לבית המשפט לענייני משפחה. זאת, בטענה כי בהתאם להסכם הממון, תנאי מתלה להעברת הזכויות בדירה היה פתיחת חשבון בנק משותף והשתתפות המנוח במחצית מתשלומי המשכנתא ומשק הבית המשותף באמצעות החשבון המשותף. בפועל, נטען, המנוח מעולם לא השתתף בתשלומי המשכנתא ולא תרם את חלקו למשק הבית המשותף.
מנגד, הגישו היורשים תביעה משלהם, שבמסגרתה עתרו לפירוק השיתוף בדירה ולתשלום דמי שימוש ראויים בדירה על-ידי א' עבור התקופה מאז פטירת המנוח. זאת, בהסתמך על הסכם הממון ועל צוואת המנוח.
לפני כשנה וחצי נתן בית המשפט לענייני משפחה פסק דין בשתי התביעות, שבמסגרתו נקבע כי מקריאת ההסכם בכללותו ומהתנהגות הצדדים לאחר חתימתו, עולה כי אומד הדעת של הצדדים היה בעלות משותפת בדירה לשניהם, כזכות קניינית המוחלת מיידית ותקפה במהלך החיים המשותפים, ואין לראות את הסכמת א' להעברת מחצית מזכויותיה בדירה כהסכמה מותנית.
עוד נקבע כי ככל שהמנוח הפר את ההסכם, א' ידעה זאת במהלך החיים המשותפים, אך לא פעלה לביטול ההסכם ולמעשה בכך השלימה עם המצב. משכך, נקבע כי ההסכם נותר בעינו. בית המשפט ציין כי אמנם ההלכה הפסוקה הכירה בכך שייתכנו נסיבות שבהן התנהגות הצדדים מלמדת על זניחת הסכם ופקיעתו. אולם נקבע כי במקרה זה לא הוכח ברף ההוכחה הנדרש בתביעה נגד עיזבון כי הצדדים זנחו את ההסכם.
לסיכום נקבע כי הדירה שייכת ל-א' ולעיזבון המנוח בחלקים שווים וניתן צו לפירוק השיתוף בדירה על-ידי מכירתה לכל המרבה במחיר. עוד נקבע כי התמורה לאחר סילוק ההוצאות והמסים תחולק באופן שווה בין הצדדים. זאת, בכפוף להתחשבנות, שבמסגרתה יעבירו היורשים ל-א' מחצית תשלומי המשכנתא החל מנובמבר 2004 (בשל מגבלת התיישנות החיוב הוגבל ל-7 שנים שקדמו למהלך התביעה), ומנגד א' תעביר להם תשלום דמי שימוש בדירה בגובה מחצית מדמי השכירות החל ממועד פטירת המנוח ועד לפינוי הדירה.
בן הזוג "אשם" באי-קיומו של ההסכם
שני הצדדים הגישו ערעור למחוזי. היורשים חזרו בהם מהערעור בהמלצת בית המשפט, ואילו ערעורה של א' נדחה בפסק דין קצר. על החלטה זו ביקשה א' לערער לעליון, בטענה כי יש פסק דינו של בית המשפט לענייני משפחה, שאומץ על-ידי המחוזי, גרם לה עיוות דין חמור ביותר. במוקד הערעור עמדה הטענה שהסכם הממון נזנח ובוטל למעשה על-ידי שני הצדדים.
שופטי העליון, מני מזוז, ניל הנדל ואלכס שטיין, החליטו להעניק רשות ערעור ולבסוף אף לקבל את הטענה המרכזית של א', שלפיה ההסכם שהוראותיו לא קוימו - בטל. השופט מזוז ציין כי הסכם הממון הוא פשוט וברור בהוראותיו וקובע חיובים שלובים של שני הצדדים: א' תמסור ייפוי כוח בלתי-חוזר להעברת מחצית מהזכויות בדירה על-שם המנוח, ואילו המנוח ישתתף בתשלומי המשכנתא באמצעות חשבון בנק משותף.
ההוראות המהוות את לב ההסכם לא קוימו לאורך כעשור, מאז חתימת ההסכם ועד לפטירתו של המנוח, כאשר לדברי השופט מזוז האשם לאי-קיום ההסכם רובץ לפתחו של המנוח. זאת, מאחר שהוא לא מילא את התנאים לביצוע העברת הזכויות אליו, ואף לא קיים את חובתו לפתיחת חשבון בנק משותף ולהשתתפות בתשלומי המשכנתא.
הנסיבות הללו, בשילוב ההלכות המשפטיות הקובעות כי הסכם שנזנח עשוי להיחשב כבטל גם אם לא בוטל בפועל, הובילו את שופטי העליון למסקנה כי הסכם הממון שנחתם בין א' למנוח ב-2001 "בטל ועבר מן העולם, לאחר שלא קוים משך תקופה מאוד ארוכה ונזנח הלכה למעשה על-ידי שני הצדדים".
"תוקף הסכם ממון אינו נובע מאישור בית המשפט אלא ממילוי הוראותיו"
לדברי עו"ד דלית יניב-מסר העוסקת בדיני משפחה ותיקי גירושים מורכבים, "כשצדדים חותמים על הסכם ממון שקיבל תוקף של פסק דין, מצופה מהם לפעול ולקיים את הוראותיו. במקרה שלפנינו בני הזוג לא מילאו אחר הוראות ההסכם, ובית המשפט העליון קבע כי מאחר שהם זנחו את הוראותיו ולא קיימו אותן בפועל - ההסכם בטל. זאת, גם אם אף אחד מבני הזוג לא הודיע על ביטולו. כתוצאה מכך, למרות הסכמות הצדדים שנכתבו בהסכם, האיש אינו זכאי למחצית מזכויות הבעלות בדירה".
לדברי עו"ד יניב-מסר, "המסר של בית המשפט ברור: יש ליישם בפועל את הוראותיו של הסכם ממון שקיבל תוקף של פסק דין, שאחרת לא ניתן יהיה להסתמך על הוראותיו. באותו אופן ממש, כאשר צדדים חותמים על הסכם ממון ולא מאשרים אותו בבית המשפט, ושאינו מקבל תוקף של פסק דין, אבל הם ממלאים אחר הוראותיו ככתבן וכלשונן לאורך זמן, בית המשפט יכול לתת לו תוקף מחייב מכוח התנהגותם של בני הזוג.
"שכן, חוק החוזים קובע שניתן לכרות הסכם מחייב באחת מאלה: בכתב, בעל-פה או בדרך של התנהגות. כלומר, תוקף ההסכם אינו נובע רק מעצם החתימה עליו ומאישורו המחייב של בית המשפט אלא ובעיקר מאופן מילוי הוראותיו על-ידי הצדדים".