בין יצחק אברג'יל לרשימת 40 הצעירים המבטיחים

אם כולנו הולכים בתלם שחרשו לנו החיים, האם באמת פעורה תהום בינינו לבין ראש ארגון הפשיעה שהעיד השבוע בבית המשפט? • דעה

דרור - 40 עד 40 / איור: תמיר שפר
דרור - 40 עד 40 / איור: תמיר שפר

א. מול כל מה שכבר התרגלנו אליו בלית ברירה - הצהרות ריקות, מפוברקות ומשעממות שנוסחו בקפידה על-ידי צוות של יועצים אסטרטגים ונוסו בהצלחה על קבוצות מיקוד, התחכמויות ברשתות וספינים מגושמים, מריבות קטנוניות ואינסופיות, השתפכויות מאולצות שנכפות עלינו על-ידי כל איזה אהבל שמבשל - ניצבה השבוע העדות של יצחק אברג'יל בפרשת 512 וזהרה באכזריותה כמו יהלום אפל. כשאחד מגדולי הפושעים במדינת ישראל פורס בפירוט את סיפור חייו הלא ייאמן, צריך להקשיב. זה היה הדבר היחיד ששווה לדבר ולחשוב עליו, דברים שגורמים לאל פאצ'ינו ב"פני צלקת" להיראות כמו וודי אלן ב"זליג". בגיל 6 כבר העביר והחביא סמים, בגיל 8 גנב, בגיל 10 החביא מהשוטרים אם־16 של אחיו אחרי שהלה ירה במועדון. המשטרה עצרה אותו, חקרה ולחצה. "רציתי להגיד את האמת", סיפר בעדותו, "אבל היו הורגים אותי בבית". בגיל 12 ירה באדם לראשונה, בגיל 14 רצח. זו רק ההתחלה.

כמובן שאני מתנגד באופן נחרץ להערצת פושעים והאדרת פשעים. אלה לא המודלים הראויים בחברה מתוקנת. מדובר בתופעה פסולה, אנטי מוסרית ועל מי אני עובד פה - ברור שאני הכי בקטע של הערצת פושעים והאדרת פשעים! מי לא? חסכו ממני ומשכמותי את המבט הנוזף, מה חשבתם שתהיה התוצאה מכל הבינג' הזה, הא? אני מאשים את נטפליקס. אני מאשים את הוליווד. אני מאשים את המציאות בזה שהיא משעממת. אני מאשים את התלם בזה שאני הולך בו. לדעתי, הערצת פושעים במידה מתונה היא תחביב לא רע לגברים בגילי, זה בטח עדיף בהרבה על להיות מאלה שמתחילים לבשל את הבירה שלהם בעצמם.

כשהייתי ילד (ואז בכלל עוד לא היה בינג' בעולם) הערצתי את הרצל אביטן - לא באמת הערצתי, כן? -משפט אחד שכתבו עליו פעם בעיתון, על איך ששפתיו חובקות דרך קבע סיגריית קנט אבל ריח העשן מעולם לא דבק בבגדיו, נחרת לי בלב ובגלל זה לא הפסקתי לעשן עד שהרצל מת. אפילו חיכיתי כמה שנים ליתר ביטחון, אולי יחזור פתאום.

"ראש הממשלה שלי היה הרצל אביטן", אמר יצחק אברג'יל השבוע. אביטן מת לפני 17 שנים. הוא היה בן 49, אותו הגיל של אברג'יל היום. אני אהיה בן 49 עוד שנה. מה כל זה אומר? 18 חודשים ו־19 קילומטרים מפרידים בין פתח תקווה ללוד וביני ליצחק אברג'יל, אבל תהום שאת עומקה אי אפשר לדמיין ואת רוחבה אין לשער פעורה בינינו. חיינו כמו בשתי גלקסיות.

וכששתי גלקסיות נפגשות ומתחככות, יש פיצוץ רועם של אש ומוות. פיצוץ אחד כזה אירע בדיוק השבוע לפני 15 שנה ברחוב יהודה הלוי בתל אביב. אברג'יל ניסה לחסל את רוזנשטיין בגלקסיה שלהם, ובגלקסיה שלנו נהרגו משה מזרחי, רחמים סרויה ונפתלי מגד החפים מפשע ו־19 נוספים נפצעו. וזאת האמת, לא הערצת פושעים אינפנטילית.

עוד אמת היא שמפגש בין שתי גלקסיות לא יוצר פיצוץ רועם כי בחלל אין מה שיעביר גלי קול.

ב. בכל אופן, ברכות ל־40 הצעירים המבטיחים של G! במה אברך אתכם, ואני כבר בא בימים, ואם עוד שנה ומשהו לא אכנס לרשימת 50 האנשים שמעבירים את הזמן בנעימים עד גיל 50, אף אחד לא יידע שאי פעם התקיימתי בעולם הזה. למרות שבינינו, עדיין יש לי סיכוי תיאורטי: העונה הבאה של האח הגדול וי.איי.פי רודפת אחריי כבר כמה חודשים כאילו הייתה שואה שחיסלה את כל המפורסמים בעולם ומיד אחריה מגפה שהרגה את כל האנשים שרוצים להיות מפורסמים בעולם ורק אני נשארתי. כמובן שאמרתי לא, אבל המחשבה נתקעה לי בראש כמו חוט של תירס בין השיניים: מה אם אני אומר כן ולוקח סיכוי שאולי ישנה במעט את מסלול חיי?

אולי אברך אתכם בזה, חברותיי וחבריי הצעירים: שאותה מחשבה תיתקע גם לכם בראש, אבל לא כמו חוט של תירס בין השיניים אלא יותר כמו שיר. זה, וגם שלא תיקחו את עצמכם באותה רצינות שבה אתם לוקחים את העבודה. יש די והותר אנשים שלוקחים את עצמם יותר מדי ברצינות בעולם. אל תהיו מאלה, זה מעצבן.

ג. אפרופו בינג', באחת מהסדרות שראיתי במקביל וכבר אין לי יכולת להפריד בין הסיפורים והדמויות שלהן, צוטט משפט יפה של הסופרת אנאיס נין, הדבר היחיד שאני זוכר מכל הסדרה. הוא הלך ככה: "אנחנו לא רואים דברים כמו שהם, אנחנו רואים דברים כמו שאנחנו".

"אני תוצר לוואי של כל השליטים", אמר אברג'יל בעדותו. זה נקרא כאילו הוא מדבר על הממשלות שהזניחו את שכונות העוני והמצוקה לאורך השנים - והכול כמובן נכון, אבל לדעתי הוא בכלל לא מדבר על פוליטיקאים וממשלות - הוא מדבר על השליטים של עולם הפשע שהיו לפניו. על חלקם הוא מדבר בעדות בכבוד ובחום, כעל מורים, כעל שליטים. זה הרי די מגוחך לחשוב שאדם כמו יצחק אברג'יל נשלט על-ידי ראש הממשלה. אנחנו רואים דברים כמו שאנחנו, הוא רואה דברים כמו שהוא.

מאחורי הסיפור המהמם, האכזרי, האפל והאלים ואפילו מאחורי סיפור ההצלחה של אדם שטיפס לפסגתו של תחום תחרותי לעילא ולעילא - נשארים עם סיפורו של אדם שהלך בדיוק בתלם שחרשו לו החיים, כמעט שלא בחר בחירות מהותיות, או לפחות מפתיעות. הלך מנקודה אלף לנקודה בית.

נכון שקשה שלא לחשוב מה היה קורה אם כל האנרגיה והכישרון והיכולות היו מכוונים למקום אחר? נגיד לעסקים, או לספורט, או לרשת מזון מהיר טבעוני, או לקריירה ברלב"ד, מה זה משנה. אבל זו מחשבה קלה לחלשי הדעת. והרי כל מי שעיניו בראשו יודע שהמחשבה שבאמת מתבקשת הרבה יותר קשה: הרי בעצם רוב האנשים שבעולם לא בדיוק חרגו מהתלם שחרשו להם החיים והלכו לשדה חדש, כמה בחירות מהותיות, או לפחות מפתיעות כבר עשיתם אתם בחיים שלכם, בואו. כן, על זה הרבה יותר קשה לחשוב, לא? כולנו כל-כך אינדיבידואליסטים, בוחרים את הבחירות שלנו וכל זה, יוצרים את המציאות בעצמנו. איפה הבחירה הזו, איפה?

תכלס, אם כבר אנחנו ככה יורדים עמוק, אז רובנו אפילו לא מגיעים להיות היצחק אברג'יל של התחום שלנו, שאותו אנחנו מכירים כמו כף ידנו ושאליו הוסללנו מילדותנו.

ד. אז במה אברך אתכם, 40 המבטיחות והמבטיחים היקרים? הרי בחוסר רצינות וחשיבות עצמית מופרזת כבר בירכתי אתכם, מה עוד - שתהיו היצחק אברג'יל של התחום שלכם? זה הרי לא לעניין. אולי בזה שמדי פעם תצליחו לסתור את המשפט היפה של אנאיס נין, לצאת מעצמכם, ולבחור.

ולא סתם לבחור, לבחור טוב.