עבודות פיתוח / אילוסטרציה Shutterstock א.ס.א.פ קריאטיב
במרכז הארץ עומדת כבר כמה שנים דירה ריקה. הדייר שהתגורר בה במהלך השנים מרצה עונש מאסר בן 8.5 שנים שגזר עליו ביהמ"ש המחוזי בת"א.
מה שמעניין הוא שהאסיר, א', הוא דייר מוגן באותה דירה שעומדת ריקה. אביו המנוח של א' חתם לפני עשרות שנים על הסכם דיירות מוגנת עם בעלת הדירה, וא' המשיך להתגורר בה כדייר מוגן.
בשנת 2014 הורשע א' בהליך פלילי בעבירות של מעשה מגונה בקטין ומעשה סדום בקטין. שניים מהאישומים יוחסו למעשים שהתרחשו בדירתו.
הבעלים הרשום של הדירה, חברה בע"מ, לא היה מודע לכל השתלשלות העניינים. בינואר 2015, לאחר שהבינה כי א' צפוי לרצות עונש מאסר ממושך, החליטה החברה לבקש מביהמ"ש את פינויו של הדייר המוגן, על מנת שבעליה יוכלו להפיק ממנה רווח.
פינויו של דייר מוגן איננו דבר פשוט, ועל מנת שביהמ"ש יורה על פינוי, על מבקש הפינוי להוכיח כי התקיימה אחת מבין עילות הפינוי הקבועות בסעיף 131 לחוק הגנת הדייר. עילת הפינוי העיקרית שעליה הסתמכה החברה קובעת, בין השאר, כי במצב שבו הדייר המוגן, "דרכו להשתמש במושכר למטרה בלתי חוקית" מתגבשת עילת פינוי.
"אין עילה לפינוי"
בדיון שהתקיים בביהמ"ש השלום בתל אביב ועוד בטרם ניתן פסק דין, הוסכם בין הצדדים (החברה מצד אחד וא' האסיר מצד שני), כי במהלך קיומו של ההליך המשפטי לא יאפשר א' לאיש להשתמש בדירתה של החברה.
אולם, כך נטען ע"י החברה, חרף התחייבותו של א' - אחיו ובני משפחתו עשו שימוש בדירה מפעם לפעם וערכו בה חגיגות. כיוון שלכאורה הפר א' את התחייבותו, הגישה החברה תביעת פינוי נוספת, אליה הוסיפה עילות פינוי נוספות, ובכלל אלה כי א' אינו מקיים את תנאי הסכם השכירות (שלא הוצג) וכי דרכו של א' "להטריד או להרגיז את שכניו".
א' מנגד, גרס, כי אין כל עילה לפינויו מהדירה. לטענתו, הוא לא השתמש בדירה למעשים לא חוקיים, תמיד שילם את דמי השכירות, אינו משכיר את הדירה לאחר ואינו מפיק ממנה כל רווח בלתי הוגן.
עוד הוסיף א', כי אין לראות במאסרו משום נטישת הדירה, ובוודאי שעם ריצוי עונשו הוא אינו מתכוון לחזור ולבצע כל פעילות בלתי חוקית.
באשר לטענה כי הוא מטריד את שכניו השיב א' כי כל שכניו אוהבים אותו ותומכים בו. ולגבי הטענה כי בני משפחתו עושים שימוש בדירה, גם טענה זו הוכחשה. א' טען כי בני משפחתו מגיעים מפעם לפעם לדירה לצורך תחזוקתה.
ביהמ"ש דחה את כל טענות החברה, וקבע על סמך כתב האישום נגד א', כי השימוש בדירה לא היה שימוש קבוע ומתמשך לצורך ביצוע עבירות פליליות, "אלא מדובר בשימוש שאירע פעמיים ואשר ניתן להגדירו כאקראי או מזדמן".
חיזוק לקביעה זו, מצא ביהמ"ש בהכרעת הדין הפלילית בעניינו של א', ממנה עולה כי א' ביצע את זממו בכמה מקומות. "דהיינו, אין המדובר במקרה בו העבירה הפלילית לא הייתה מתבצעת ללא השימוש במושכר", קבע ביהמ"ש.
ביהמ"ש התייחס לשתי פסיקות של ביהמ"ש השלום, שבהן הכיר האחרון בעילת פינוי דומה. הראשונה, מקרה שבו דירה שימשה כבית בושת. והשנייה, דירה ששימשה למשחקי קלפים אסורים.
על פסק הדין של ביהמ"ש השלום הגישה החברה ערעור לביהמ"ש המחוזי, ובו טענה, בין השאר, כי פסק הדין של ביהמ"ש השלום "נושא משמעויות מהותיות גורפות ורוחביות בדיני הגנת הדייר", וכי ביהמ"ש "נמנע מלהתמודד עם שאלות משפטיות תקדימיות וחריגות".
כרגע מחכים הצדדים לפסיקת המחוזי, וייתכן שבהמשך יגיע העניין לעליון.