יו"ר שיכון ובינוי הואשם בעבר בפלילים, וחברותו בלשכת עוה"ד נשללה

עו"ד תמיר כהן הורשע בשימוש בכרטיס אשראי מזויף, ערער - וערעורו התקבל • אולם הוא השמיט את עובדת התנהלות ההליך הפלילי מבקשתו להירשם כמתמחה, ובהמשך כעו"ד, בלשכת עורכי הדין • כשהתגלה דבר ההרשעה נשללה חברותו של כהן מהלשכה, ערעורו לעליון על כך לא התקבל, והוא הורחק מחברותו בלשכה למשך 9 שנים

על רקע התהפוכות בצמרת שיכון ובינוי, אשר נחשפו לראשונה ב"גלובס" (החלפת משה לחמני כמנכ"ל החברה ומינוי אייל לפידות לתפקיד), וכן על רקע החקירה הפלילית שעדיין מתנהלת נגד בכירים בקבוצת שיכון ובינוי בחשד לתשלומי שוחד שהעבירו לאנשי ממשל באפריקה ובמדינות נוספות תמורת זכייה בפרויקטים גדולים - מתפרסמים השבוע פרטים חדשים מעברו של יו"ר שיכון ובינוי, עו"ד תמיר כהן, אשר לפיהם הוא הואשם בעבר בפלילים, ונשללה ממנו הזכות להיות חבר בלשכת עורכי הדין למשך כעשור.

הסיפור הפלילי-משמעתי של כהן מתחיל בשנת 1998, אז החזיק כהן כרטיס אשראי מסוג "ויזה תייר" השייך לתושב ארה"ב, ששמו המצוין על כרטיס החיוב היה RAWA, עשה שימוש בכרטיס האשראי וחתם עליו חתימה הנחזית כחתימת הבעלים וכן השתמש בשוברי האשראי כדי לקבל סכום העולה על 7,500 שקל.

בכתב אישום שהוגש נגד כהן בעקבות השימוש בכרטיס האשראי צוין כי פעולתו האחרונה הייתה ביצוע רכישות בחנות זארה, שבה רכש, באמצעות כרטיס האשראי, זוג נעליים בסכום של 259 שקל. כאשר ביקש לרכוש זוג נוסף, ביקשה ממנו המוכרת להזדהות, ובתשובה אמר לה כהן כי הכרטיס שייך לחברה בבעלותו, וכי יביא לה ממכוניתו כרטיס ביקור להוכחת דבריו. על-פי האישום, בצאתו מהחנות השליך כהן את כרטיס האשראי ולא שב לחנות כדי להזדהות. המוכרת התלוננה על כך במשטרה, ובעקבות תלונתה נפתחה חקירה נגד כהן, והוגש נגדו כתב האישום.

כהן כפר באשמה אך הורשע בבית משפט השלום בעבירות הונאה בכרטיס חיוב, בקבלת דבר במרמה ובזיוף, ומנגד זוכה מעבירה של גניבת כרטיס אשראי. בהכרעת הדין, שניתנה באפריל 2000, נקבע כי כהן החזיק ברשותו את כרטיס האשראי השייך לתושב ארה"ב, ועליו מתנוסס שם שאינו שמו, וכי בשני הימים, 25 ו-26 בפברואר 1998, ביצע 22 רכישות באמצעות הכרטיס.

כהן ציין בעדותו בבית המשפט כי את כרטיס האשראי הוא קיבל מאדם בשם ג'מיל שוויש, עמו היו לו יחסי עבודה ממושכים. ג'מיל, כך טען, נתן לו את כרטיס האשראי כעירבון להלוואה בסך 5,300 שקל שכהן הלווה לו, ומשלא נפרעה ההלוואה, קיבל כהן מג'מיל אישור לעשות שימוש בכרטיס האשראי כדי להחזיר לעצמו את סכום ההלוואה. כהן אף הוסיף כי ראה צילום דרכון של בעל הכרטיס וייפוי-כוח ממנו המאשר לו - לאותו ג'מיל - לעשות כל שימוש בכרטיס.

בית משפט השלום דחה גרסה זו של כהן בעניין נסיבות השימוש בכרטיס האשראי, וגם לאחר שג'מיל שוויש בעצמו העיד על קשריו עם כהן, ואישר כי התיר לו להשתמש בכרטיס החיוב כדי שיפרע בדרך זו את החוב הכספי אותו חב לו - הותיר בית המשפט את הרשעתו של כהן על כנה וגזר עליו 3 חודשי מאסר על-תנאי וקנס בסכום של 5,000 שקל.

כהן ערער לבית המשפט המחוזי על הרשעתו ועל העונש שהוטל עליו - וערעורו התקבל. בהכרעה שניתנה בדצמבר 2002 קבעו שופטי בית המשפט המחוזי כי לאחר שבחנו את הכרעת בית משפט השלום, הם הגיעו למסקנה כי נותר ספק באשמתו של כהן בעבירות בהן הורשע, ויש לזכותו מחמת הספק.

על-פי המחוזי, בית משפט השלום טעה כאשר קבע כי הסברי כהן להתנהגותו אינם מתקבלים על דעתו, "כהתנהגות של אדם שבאמת ובתמים מאמין שהוא משתמש כדין בכרטיס אשראי שאינו שלו". שופט המחוזי ציינו כי במכלול נסיבות המקרה, גרסת כהן לבדה, ללא ראיה נוספת, אינה יכולה לבסס הרשעה מעבר לכל ספק סביר בעבירה המיוחסת לו. עוד נקבע כי גם אם גרסת כהן מותירה תמיהות, אין בכך די כדי להניח תשתית ראייתית מספקת להוכחת אשמתו במשפט פלילי. בנסיבות זוכה כהן מהאישומים שיוחסו לו, וזאת, כאמור, מחמת הספק.

במקביל להליכים הפליליים שהתנהלו נגדו, בשנת 1999, הגיש כהן בקשה ללשכת עורכי הדין להירשם כמתמחה, כשהוא מלווה את הבקשה בתצהיר בהתאם לחוק לשכת עורכי הדין לפיו הוא לא הורשע בפלילים - והתמחותו אושרה. בהמשך, כשסיים את התמחותו וביקש להתקבל כחבר בלשכה לאחר שעמד בבחינות, שוב הגיש בקשה מלווה בתצהיר, והתקבל כחבר בלשכה. בעת הגשת הבקשות היה תלוי ועומד נגדו אותו כתב אישום בגין גניבת כרטיס אשראי, והוא, כאמור, הורשע תחילה בבית משפט השלום, אך לאחר מאבק משפטי ממושך זוכה בבית המשפט המחוזי, והרשעתו בוטלה.

ואולם הזיכוי לא עזר לכהן בכל הקשור לקבלתו כחבר בלשכת עורכי הדין. זאת, לאחר שמההליכים עלה כי בשני התצהירים הסטנדרטיים שנדרש כהן להגיש ללשכת עורכי הדין - בעת הגשת הבקשה לאשר את התמחותו; ובעת הגשת הבקשה לקבלו כחבר בלשכה - החליט להסתיר את ההליך הפלילי המתנהל נגדו. זאת, תוך השמטת שורות מהתצהיר שהודפס על-ידו מחדש.

השוואה מדוקדקת בין שני התצהירים העלתה כי כהן השמיט מנוסח התצהיר אותו התבקש למלא שני קטעים: האחד - סעיף בו התבקש להצהיר כי "לא הוגש נגדי כתב אישום"; והשני - סעיף בו התבקש להצהיר "לא תלוי ועומד נגדי הליך של חקירה במשטרה הידוע לי".

מעשיו של כהן עברו, בשלב הראשון, בשלום. מי שבדקו את הטפסים לא נתנו דעתם לכך שהתצהיר "קוצר", ושכהן השמיט שורות כך שלא הצהיר על מה שהתבקש להצהיר. וכך, כהן התקבל כמתמחה בלשכת עורכי הדין ואחר-כך, במאי 2000, כחבר בלשכה.

לימים נודע ללשכת עורכי הדין כי כהן, שכבר היה חבר בלשכה, הורשע (הרשעתו הייתה באפריל 2000, לאחר מילוי התצהיר השני ולפני שהתקבל ללשכה), ואז נפתחו נגד כהן שני הליכים משמעתיים: האחד - בקשת הלשכה להשעותו זמנית; והשני - בקשת הלשכה להוציאו משורותיה.

ההליכים הללו הגיעו עד בית המשפט העליון - אשר קיבל את עמדת הלשכה בנוגע לכהן ואישר את ביטול רישיון עריכת הדין של כהן וכן את אי-קבלתו כחבר בלשכת עורכי הדין למשך 10 שנים.

הלשכה טענה בפני בתי הדין המשמעתיים כי כהן השיג במרמה הן את רישומו כמתמחה והן את רישומו כחבר. לטענתה, על יסוד דברים אלה היא רשאית לבטל את רישומו כחבר בה. טענות הלשכה התקבלו, ונקבע, בין היתר, כי "מרמה יכול שתיעשה הן באורח פוזיטיבי בדרך של מעשה והן באורח של מחדל, קרי גם העלמת מידע או הסתרת נתונים רלוונטיים, יכול שיגיעו לכדי מעשה מרמה".

בית הדין דחה את טענת כהן לפיה הלשכה אינה מוסמכת לדרוש את התצהירים, ובהם דרישה לפרט אם הוגש נגדו כתב אישום או שמתנהלת נגדו חקירה. בית הדין המשמעתי קבע כי הלשכה רשאית ואף חייבת לברור את חבריה, ולמנוע את האפשרות, בין בפסק קבע ובין בעיכוב זמני, שמי שאינו מתאים לשמש במקצוע יחבור לשורותיה. לשם כך יש לה סמכות עזר לדרוש מהמועמדים מידע רלוונטי. לפיכך, ביטל בית הדין את רישומו של כהן בפנקס החברים וביטל את חברותו בלשכת עורכי הדין.

כהן ערער על החלטה זו לבית המשפט העליון, ולפני שניתנה ההחלטה בעליון, זוכה מהעבירות בהן הואשם בפלילים. בערעור זה - ערעור ראשון - החליט בית המשפט כי הדיון בתיק התייתר, נוכח העובדה שכהן זוכה מהאשמות נגדו.

במרץ 2003 פנה כהן שוב ללשכת עורכי הדין בבקשה לחדש את חברותו בה, והפעם הגיש תצהיר כנדרש. ואולם חרף זיכויו, ועדת ההתמחות המליצה בפני הוועד המרכזי לאשר את בקשתו של כהן ולקבלו כחבר רק מחודש מאי 2005. בהמשך לכך החליט הוועד המרכזי של לשכת עורכי הדין כי "מר תמיר אינו ראוי להיות עורך דין, והוא יכול לחדש את בקשתו בחלוף 10 שנים מהמועד שבו הגיש לראשונה את בקשתו להתקבל כחבר בלשכה (באפריל 2000)".

גם על החלטה זו ערער כהן לבית המשפט העליון, אך זה אישר דווקא את עמדת לשכת עורכי הדין.

בפסק הדין שניתן באוגוסט 2004, קבע בית המשפט העליון כי מקובלת עליו קביעתו של בית הדין המשמעתי, לפיה הלשכה מוסמכת "לסנן" מועמדים בלתי ראויים, ולשם כך יש לה את כל סמכויות העזר הנדרשות, ובהן סמכות לדרוש ממועמד להצהיר שלא הוגש נגדו כתב אישום.

"גישתו של המערער הייתה גישה לפיה אין הוא חייב דבר ללשכה. עמדה זו אין ביכולתי לקבל מבחינה משפטית", כתבה שופטת העליון (דאז) מרים נאור. מעבר לכך, ציינה, אפילו צדק כהן בטענתו המשפטית, אין הדבר מצדיק את הדרך בה העלים עובדות מהלשכה. על כך כתבה נאור: "המערער נקט בדרך פתלתלה: הוא הגיש (פעמיים) תצהיר חלקי. הוא לא כתב ללשכה: איני מסכים להגיש תצהיר, ואין זה בסמכותכם לדרוש זאת ממני. אילו עשה כך, הייתה, מן הסתם, נדלקת 'נורה אדומה' אצל מי שבחן את הטופס, והמערער לא היה מתקבל בקלות כמתמחה או מאוחר יותר כחבר בלשכה. המערער הגיש תצהיר שאף שתוכנו הרשום איננו כוזב, הוא תצהיר מטעה. יש בו העלמת עובדה שהיה ברור למערער כי הלשכה מוצאת אותה רלוונטית: העובדה שהוגש נגדו כתב אישום".

עוד ציינה השופטת: "נראה לי כי המערער אינו מפנים עד עתה את הפסול שבמעשיו, והוא מתבצר מאחורי טענות משפטיות".

עם זאת, השופטת הציעה לחבריה לכס השיפוט להפחית במידה מסוימת את תקופת הרחקת כהן מהלשכה, ולהעמידה על 9 שנים במקום 10 שנים. הנשיא דאז אהרן ברק והשופט דאז אליקים רובינשטיין הסכימו לכך.