הדפסת דולרים בוושינגטון / צילום: REUTERS/Gary Cameron
מי שעוקב אחרי ערוצי החדשות בכלל ואחרי ערוצי החדשות הכלכליות בפרט בארה"ב, לא יכול שלא לשמוע בחודשים האחרונים את המונח Modern Monetary Theory ,MMT, או התיאוריה המוניטרית המודרנית. זאת נוכח התמיכה שהיא צוברת והדיון שפתחה בנושא הכוכבת העולה של הדמוקרטים החדשים, אלכסנדריה אוקסיו קורטז.
הנושא כל כך צבר תאוצה עד שאפילו יו"ר הפדרל ריזרב, ג'רום פאואל, התייחס אליו בהופעתו בקונגרס ואמר כי המחשבה "שגויה".
מה אומרת התיאוריה? התיאוריה סוברת כי ממשלה יכולה להדפיס את כל הכסף שהיא צריכה, בניגוד למצב שבו היא מלווה את הכסף ומוגבלת לכאורה בכמותו, וכן חייבת בתשלום ריבית עליו. כלומר, למעשה אין שום דבר שמונע מממשלה להגדיל את ההוצאות הציבוריות, אבל באותה נשימה גם לא יכול להיגמר לה הכסף והיא לעולם לא תגיע למצב של פשיטת רגל.
בשעה שהגירעון של הממשלה הפדרלית הולך ותופח ומאיים להגיע בקרוב לטריליון וחצי דולר לשנה, והחוב הממשלתי, הגדל בקצב של כ-2 מיליון דולר לדקה, או 3 מיליארד דולר ליום, חצה כבר את רף 22 טריליון הדולר, הפופולריות הפתאומית של התיאוריה מובנת. יתר על כן, היא אטרקטיבית במיוחד כאשר הריבית בגין החוב מאיימת להפוך בתוך שנים בודדות לסעיף הגדול ביותר בתקציב המדינה, והביקוש הממשלתי לכסף-חוב דוחף את שערי הריבית מעלה-מעלה ואת המשק למיתון.
הניסיון של שלוש אימפריות עבר
אלא שלמען האמת, יש משהו מטעה מאוד במילה "מודרנית" בתוך השם של התיאוריה. רצונו של השליט להוציא כספים כאשר יחפוץ - גילו אלפי שנים. תחילה הייתה זו האימפריה הרומית שהפחיתה את תכולת מתכת הכסף שבמטבע עד לפחות מאחוז מכמותו המקורית וייצרה עוד ועוד מטבעות עד שהובילה לאינפלציה של אלפי אחוזים ותרמה באופן ממשי לקריסתה שלה. מאוחר יותר הגיע תורה של שושלת יואן ששלטה באימפריה הסינית במאה ה-14 לספירה, והמציאה את כסף הנייר .
אך הבעלות על המילה "תיאוריה" שבפרקטיקה הזו, שייכת דווקא לסקוטי בן המאה-17 בשם ג'ון לאו (John Law). לאו נולד ב-1671 באדינבורו שבסקוטלנד למשפחה של בנקאים וסוחרי זהב. הוא הפך לכלכלן ועסק רבות בשאלת התיאוריה של הכסף.
בשנת 1705 פרסם לאו ספר בשם "כסף ומסחר: הצעה לספק לאומה כסף" (Money and Trade Considered: With a Proposal for Supplying the Nation with Money ). בספר הוא הציע להקים בנק לאומי אשר ינפיק כסף-נייר שיגובה באדמות המדינה.
לאו היה הוגה הדעות הראשון שהציע להנהיג כסף-נייר בכלל וכסף שאינו מבוסס על משאב מוגבל כזהב, בפרט. הוא גם היה הראשון שביקש להעביר את ייצור הכסף מהטבע, קרי כריית הזהב, לידי הממשלה. זאת, כך הסביר, משום שבדרך זו תוכל הממשלה להגביר כרצונה את היצע הכסף אשר יגביר את הפעילות הכלכלית ובעקבותיה את התעסוקה.
אופן הפעולה של הבנק הלאומי שלאו הציע בספרו דומה מאוד לזה של הבנקים המרכזיים של היום: "כדי לספק לאומה את הכסף שהיא צריכה אני מציע שהפרלמנט ימנה 40 בעלי תפקידים שיהיו כפופים לו. להם תהיה הסמכות להדפיס שטרות אשר ישמשו כהילך חוקי לביצוע תשלומים".
לאו ראה את הבנק הלאומי כארגון אשר יהיה אחראי לייצור, הפצה וניהול של כסף הנייר אשר ישמש ככסף של האומה. הוא האמין כי הפעילות הכלכלית המוגברת שתיווצר בעקבות הדפסת הכסף, תספוג את כסף הנייר החדש המיוצר ולכן לא יהיו לייצור הכסף השפעות אינפלציוניות.
לאו היה הכלכלן הראשון שטבע בכתביו את הביטוי "ביקוש לכסף", וראה בכסף יותר מאשר רק כלי לביצוע טרנזאקציות (medium of exchange), אלא מוצר בפני עצמו אשר הגדלה מלאכותית של כמותו תביא לתוצאות חברתיות חיוביות, כמו תעסוקה ופריחה כלכלית.
צרפת הייתה על סף פשיטת רגל
לאו הציג את רעיונותיו לפרלמנט הסקוטי במסמך מפורט, אך הפרלמנט דחה אותם. בעקבות הדחייה עבר לאו לצרפת. כאשר הגיע לשם ב-1714, הכתר היה שקוע בחובות ענק והכלכלה הייתה שרויה במשבר קשה. נסיבות אלו הפכו את צרפת לכר פורה לרעיונותיו של לאו.
בשנת 1715 הלך לעולמו המלך לואי ה-14 לאחר 72 שנים ו-110 ימים על הכס. הוא השאיר אחריו את הממלכה על סף פשיטת רגל, כשהיא חייבת מיליארדי ליברות (הכסף בצרפת באותו הזמן). מולן עמדו הכנסות ממסים של בקושי 150 מיליון ליברות לשנה. את מקומו של לואי ה-14 ירש פיליפ הנסיך מאורלינס אשר נתקל קודם לכן בלאו וברעיונותיו, והוא זימנו אליו לפריז.
בשנת 1716 קיבל ג'ון לאו מהמלך רישיון לפתוח בנק שהותר לו להנפיק שטרות בנקאיים, מעין כסף-נייר. השטרות אומנם גובו בכסף ובזהב שאוחסנו במרתפי הבנק, אך גם כך מדובר היה בקונספט חדש לגמרי בצרפת.
אחד מרעיונותיו של לאו היה להשתמש בבנק ככלי למימון החוב העצום של הכתר. מימון החוב היה אטרקטיבי כמובן בעיני המלך, וללאו ניתנה רשות למכור את מניות הבנק לציבור כאשר התמורה עבור המניות משולמת בחובות הכתר, קרי בשטרות חוב של המלך שהחזיקו המשקיעים. בתמורה לקבלת החוב כתשלום עבור המניות הכיר הכתר בשטרות הבנקאיים שהנפיק הבנק כהילך חוקי, כלומר כאמצעי לתשלום מסים ועבור סילוק חובות פרטיים. בשלב הזה החזיק הבנק רזרבה של כ-50% זהב וכסף במרתפיו כנגד השטרות הבנקאיים שהדפיס.
אך כל הפעילות הזו הייתה רק הקדמה. מה שלאו ביקש היה ליישם את התיאוריה שנדחתה על ידי הפרלמנט הסקוטי ולהוכיח כי ייצור כסף נייר בכמות גדולה, כסף המגובה לא בזהב אלא למשל באדמות המדינה, יחלץ את הכלכלה הצרפתית ממיתון, יגדיל את הכנסות הכתר, וכך יאפשר לו לפרוע את חובותיו, ויגדיל מאוד את המסחר ואת התעסוקה בממלכה כולה.
התוכנית הגרנדיוזית ליישוב טריטוריית לואיזיאנה
אחד מנכסי הקרקע הנרחבים ביותר של הכתר שכן ביבשת החדשה, אמריקה. קראו לו "הטריטוריה של לואיזיאנה", שטח אדמה עצום של 828,000 מיילים רבועים (2.1 מיליון קילומטרים רבועים) שהשתרעו מעבר לנהר המיסיסיפי, מהמקום שבו שוכנת היום ניו-אורלינס וכל הדרך צפונה עד קנדה. היום נכללות בו המדינות ארקנסו, אייווה, מיזורי, קנזס ועוד חלקים ממדינות רבות אחרות.
ב-1717 יצא לאו לדרך כדי ליישם את תוכניותיו הגרנדיוזיות. חברה חדשה הוקמה, "חברת המערב", Company of the West, והכתר העניק לה מונופול על הניצול המסחרי ועל היישוב של "הטריטוריה של לואיזיאנה". ההון הראשוני של החברה נקבע על 100 מיליון ליברות. מחיר מניה של החברה נקבע על 500 ליברות, והמניות הוצעו בבורסת פריז לאזרחי צרפת כמו גם למשקיעים זרים. המשקיעים יכלו לשלם בעד המניות גם עם החוב של הכתר, קרי עם איגרות חוב של המלך.
בשעה שהחברה ספגה חלקים גדלים והולכים של חובות הכתר, היא קיבלה זיכיונות נוספים מהמלך, כולל מונופול על מסחר בטבק והזכות להיות גובה המס של המלך בשטחים מסוימים. מלאה בכסף מגיוסי ההון שרובם בוצעו בזהב, וכן מהכנסות מהפעילות הבלעדית שניתנה לה על ידי המלך, הלוותה החברה לכתר עוד סכום גדול נוסף שיכסה עוד מחובות העבר. לאחר מימון זה, כל מנגנון גביית המסים ניתן בלעדית לחברה. במקביל המשיך הבנק של לאו, אשר שטרות הנייר שייצר שימשו כהילך חוקי והפכו לפופולריים עד מאוד, להקטין באופן מתמשך את יחס הרזרבה. במקביל גם המשיכה החברה לגייס עוד כספים ולקנות מהמלך עוד זיכיונות.
כדי להבטיח את המשך הפעילות הנמרצת הקימה החברה נקודת יישוב קדמית בשפך נהר המיסיסיפי, וקראה לה "ניו-אורלינס" על שם פיליפ הנסיך מאורלינס. כאשר משקיעים ביקשו להשקיע בחברה הצומחת, הם קיבלו הלוואות מהבנק של לאו בכסף הנייר תוך שימוש במניות כבטוחה, וכאשר לאו שילם למשקיעים דיבידנדים, הם שולמו בכסף הנייר של הבנק.
הנסיכים והדוכסים הסתערו על המניות
עד 1719 ההיסטריה סביב החברה הגיעה לשיא. אחד העדים דאז תיאר "קהל עצום של נסיכים ודוכסים שמבוקר ועד ערב היו מוכרים נכסים וממשכנים תכשיטים כדי לקנות ממניות החברה". מחיר המניות הגיב בהתאם, ועד מהרה הוא עלה ל-10,000 ליברות למניה.
ב-1720 ההתלהבות שככה, בין השאר משהתברר כי ניצול מסחרי של האדמות באמריקה קל יותר בתיאוריה מאשר בפועל, ומחירי המניות החלו לרדת.
כדי לעצור את הסחף לאו החל לרכוש את המניות מהמשקיעים (רכישה חוזרת, BuyBack, על ידי החברה, גם זו המצאה של לאו), ושילם תמורתן בכסף הנייר של הבנק, שהיה מגובה כזכור על ידי הכתר ועל ידי קרקעותיה הרבות של המדינה. קרקעות או לא, נוכח הכמות הגדולה של הכסף המודפס, הוא החל לאבד מערכו במהירות, וההמון החל לבקש להחליפו חזרה לזהב.
הבהלה לזהב גרמה לממלכה לעצור את יבוא הזהב ואת ייצורם של כל הכלים והתכשיטים מזהב. עם הצניחה בערך הכסף והבהלה לזהב, המשיכו גם מניות החברה בקריסתן. כל מערכת כסף הנייר המגובה במעמד הריבון וביכולתו לגבות מסים, כמו גם ברכוש הקרקעות העצום של המדינה, התאדתה כלא הייתה. יחד עימם התאדה גם ערך מניות החברה. ברחובות פריז נצפו מחזות זוועה, ועשרות נמחצו מתחת לרגליו של ההמון שניסה למשוך את כספו מהבנק המתמוטט.
ג'ון לאו ברח מצרפת בעור שיניו, כשהוא מותיר מאחוריו חברה הרוסה, רבבות חסרי כול ואומה מצולקת לדורות. הוא ילך לעולמו שנים ספורות מאוחר יותר מבוזה ומרושש, ורעיונותיו נשכחו למאות שנים.
נשכחו אך לא מתו. לידתה בתחילת המאה ה-20 של האסכולה הקיינסיאנית הרואה בייצור כסף מכשיר מרכזי לעידוד ולהמרצת הכלכלה, ושהפכה להיות האסכולה השלטת על הכלכלה באופן בוטה מאז 1987, הקימה את ג'ון לאו ואת רעיונותיו לתחייה. וכך, אף שנשכח, יהיה זה אך מוצדק לכנות את ג'ון לאו האב הרוחני של קונספט "ההרחבה הכמותית", אם לא של בנקאות מרכזית כפי שהתפתחה להיות במאה הזו.
אלא שכאמור, שלוש פעמים לפני כן בהיסטוריה האנושית ניסו אימפריות את הקסם הזה של מימון חובות והוצאות הממשלה בדרך של ייצור כסף מהאוויר. האימפריה הרומית, האימפריה הסינית והאימפריה הצרפתית שאימצה בחום את רעיונותיו של ג'ון לאו. שלושת התקדימים הסתיימו בחורבן טוטאלי כלכלי, חברתי ואף פוליטי.
מעניין יהיה לראות איך יסתיים ניסוי זה שמתרחש בימינו ושבתוכו אנחנו חיים, האם ה"תיאוריה המוניטרית המודרנית" אכן תעמוד בהבטחותיה כי הפעם זה אחרת, והאם לאחר אלפי שנים של חלומות אלכימיה, הצליח האדם סוף סוף למצוא את נוסחת הקסם של ייצור עושר ושפע יש מאין.
הכותב הוא עורך דין בהשכלתו העוסק ומעורב בטכנולוגיה. מנהל קרן להשקעות במטבעות קריפטוגרפיים, ומתגורר בעמק הסיליקון זה 22 שנה. כותב "A Brief History of Money" ומקליט הפודקסט KanAmerica.Com.