שכחו מהמהפכות: התיירות היא התנועה האנושית הגדולה מכולן
א.
אחת התכונות היחידות שאני עוד איכשהו מחבב אצלי היא הנטייה אל המכנה המשותף, אל התמונה הגדולה, אל הרקמה האנושית החיה, אל תת-המודע הקולקטיבי, אל רוח התקופה. פעם הייתי יותר טרוד בלהיות שונה ומיוחד, ביצירת חיץ ביני לעולם. היום אני יכול למצוא שמחה ושלווה דווקא בלהרגיש ולדעת שאני כמו כולם. כשאני אומר כמו כולם, אני מתכוון לכל בני האדם.
מרגיש קצת משונה להרגיש ככה דווקא כשתנועת המטוטלת של הגיאו־פוליטיקה בעולם נעה דווקא בכיוון ההפוך, לשבטיות, לאומנות והתבדלות וכולם עסוקים בפוליטיקת הזהויות שלהם שהולכת ומצטמצמת לזהות הנשקפת במראה. קצת משונה, כן, אבל גם נעים.
מה לעשות, להרגיש כמו פתית שלג יחיד וחד פעמי שיורד רכות אל האדמה כבר לא מספיק לי, מצטער. החומר הזה לא עובד עליי יותר. אני רוצה להרגיש כמו כל פתיתי השלג ביחד כשהם בעין סערה אדירה, טסים במהירות מסחררת. למה ליפול רכות על האדמה אם אפשר לרחף?
ובהשאלה, אף שאת רוב ימיי אני מבלה בגפי, ספון בחדר עבודתי החשוך, רכון על הספרים העתיקים ומחפש את השאלות לתשובות הגדולות של החיים, הרי שהדבר שאני הכי אוהב בעולם זה לצאת אליו, להרגיש חלק מהמון אנשים חסרי פנים בשבילי כשם שאני חסר פנים בשבילם, לנוע בזרם האינסופי של התנועה האנושית; נדחסים ברכבות, מתחככים, או מתעלמים וחולפים זה על פני זה מפה לשם בשדות תעופה, ממהרים אל תחנות האוטובוס, מציצים לרגע מחלון, עוברים איזה שער, יוצאים מאנשהו, נכנסים לאיפשהו, מחכים למישהו, מאחרים למשהו, מדברים בהמון שפות - וכולם חלק מאותה רוח גדולה, מאותה סערה שלא נגמרת. ככה אני אוהב לדמיין את ההיסטוריה כולה ומבחינתי אלה רגעים של התעלות אנושית אמיתית.
בשביל להגיע לרגעים האלה הבנאדם צריך להיות תייר.
ב.
תייר זה מה שהייתי השבוע. כמו ישראלים רבים גם אנחנו חזרנו מחופשה משפחתית רגועה ומתוקה בלונדון. הייתה זו אחת החופשות הכי פחות הישגיות שהיו לי, ולכן אחת המוצלחות; הימים נמרחו בשוטטות, טבולים בקוקטייל של שמש ובלאדי מרי, לא ממהרים לשום מקום - אחד היתרונות בחזרה לעיר מוכרת. ועדיין, את המנה שלי קיבלתי כמו שאני אוהב: מטוסים ורכבות ומסועים ומעבורות, לכמה ימים הייתי טיפה במפל האנושי. עכשיו אני יכול לחזור לחדרי. כ־50 מיליון תיירים מגיעים ללונדון בשנה, ואם סופרים גם את התיירים שעוברים בלי לישון, מגיעים ליותר מ־300 מיליון אנשים בשנה. זה מפל רציני ליפול בו.
אבל רגע, נחזור אחורה. "צריך להיות תייר" זה משפט מעט משונה, נכון, אבל תנו לי להסביר. צריך להיות תייר לא כי זה כיף או כי זה זול או כי רואים מקומות חדשים (אף שזה חשוב), ואתם בטח לא צריכים את ההמלצה שלי לצאת לחופשה - מעבר לכל אלה צריך להיות תייר כי להיות תייר זה לקחת חלק פעיל, משפיע גם אם שולי, ולחוות את התנועה האנושית הגדולה מכולן אולי מאז ומתמיד: התיירות.
יותר מ־1.4 מיליארד תיירים סבבו ב־2018 את העולם - יותר מאוכלוסיית סין. תוך 10 שנים המספר צפוי לעלות עד כמעט 2 מיליארד - ללא ספק התנועה הגדולה ביותר בתולדות האנושות, הייתי רוצה להיסחף ולומר "האומה הגדולה בתולדות האנושות". תנועת התיירות בעולם גדלה כמעט פי 60 (!) ב־70 השנים האחרונות. מבחינה כלכלית זהו הענף שצומח במהירות הגדולה ביותר בעולם, טריליונים של דולרים עוברים ידיים כל שנה במגוון עצום של טרנסאקציות עסקיות, מענקיות עד לזעירות. ואלה רק העסקאות הקשורות ישירות בתיירות, את ההיקף האמיתי של כלכלת התיירות כולה קשה מאוד להעריך.
אבל הבן אדם לא צריך לדעת את המספרים המדויקים כשהוא בדרכים - הוא מרגיש טוב מאוד את העוצמה. הישראלים טסו 8.5 מיליון פעמים בשנה שעברה - גידול של 12% לעומת השנה הקודמת. לא הרבה תחומים אחרים חוו גידול כזה. וכל זה לא כולל תיירות פנים.
שלא כמו תחומים כלכליים אחרים, התיירות גמישה וחזקה ומתאוששת במהירות יחסית מאסונות ופיגועים. למעשה - נדמה שכמעט כל דבר שקורה, רע כמו טוב, רק מעצים את התיירות. שמעתי מומחה לתיירות מתאמץ לא לגחך כשנשאל אם שריפת הנוטרדאם תפגע בתיירות לפריז. לא, ענה האיש בנימוס, אם כבר, זה רק יביא עוד יותר אנשים. זו גם תנועה עיקשת למדי, כמו שהראו לנו 40 אלף הישראלים שהתעלמו מאזהרות מערכת הביטחון ויצאו לסיני.
התיירות חובקת כל. זה לא רק חופש - יש תיירות מרפא ותיירות אסונות, יש צליינות ותיירות הומניטרית, תיירות מין ותיירות גאה - כמעט בכולן לקחתי חלק. בתיירות המין לא. גם הענף הגואה של התיירות הגאה לא רואה ממני שקל, בהתחשב בנסיבות. לבד, כמובן, מתרומתי העקיפה הנובעת מהיותי ממתק ישראלי לעיני התיירים. גם במלכודות התיירים, אם להתעלל בשיר של רוטבליט ופוליקר, נפלתי ודאי לא פעם אחת.
אז עשיתי את החלק שלי, כמו שאומרים - וגם אתם. ועדיין, כשעושים סיכומים היסטוריים ודנים מה הכי השפיע ושינה את העולם בעשורים האחרונים, מונים את מהפכת הטלוויזיה, האינטרנט, המהפכה הפמיניסטית, קריסת הקומוניזם ומגמות חשובות אחרות. הכול נכון, אבל תמיד יש לי תחושה שאיכשהו, קצת מזניחים את התיירות ומזלזלים בהשפעתה. בדרך-כלל היא נחשבת לתופעת לוואי או לתוצאה. בעיניי, לא נותנים לה את הכבוד המגיע לה כתנועה המשנה סדרי עולם.
ג.
מוזר, לא? הרי התיירות אחראית לכמה מהחוויות המשמעותיות ביותר שנחקקו על לוח ליבו של כל אחד מאיתנו. היא הפכה את העולם לקטן ומוכר יותר, ואין ספק שהיא נותנת פרספקטיבה טובה יותר על החיים מאשר לשבת במקום אחד, ואני כבר לא מדבר על ההרפיה של הנפש מטרדות היומיום. התיירות והמסעות הם לא רק חתימות בדרכון, הם משאירים חותמם על נפש האדם, ממש כמו שהאטומים והמולקולות משאירים את חותמם על האור שנע בחלל. אני חושב על זה בכל פעם שאני משתקף על חלון של חנות או מכונית בעיר זרה: השארתי פה משהו ממני.
אז למה ממעיטים בחשיבות התיירות כתנועה, כמהפכה? אחת הסיבות לדעתי היא שכולם אוהבים לטייל, אבל אף אחד לא באמת אוהב תיירים - לא את התיירים שהגיעו אל העיר שלו, זה בטוח (למרות שאני דווקא כן), וכמובן שאף אחד לא אוהב את התיירים האחרים שחולקים איתו את המרחב (למרות שאני דווקא כן), הם רק מפריעים. ואז בעצם כל אחד מאיתנו נוטר מעין טינה פנימית כלפי עצמו כשהוא תייר; זה מביך, זה שקוף, זה מפלסטיק, זה לא אמיתי, רואים עליי שאני לא מפה, שונאים אותי, אני חלק מעדר חסר פנים.
הבנאדם קורא כתבות על "תיירות יתר", ורבות כל-כך מהן על התייר כפולש, מזיק ומזהם, רשימות של דברים מטומטמים שתיירים עושים ומחאות של תושבים נגד תיירים. או כמו ששאל ג'ק הנדי הגדול: למה קוראים לזה "עונת התיירות" אם אי-אפשר לצוד אותם?
אנחנו מעריכים בחסר את השפעת התיירות על האחרים ומעריכים ביתר את השפעת התיירות עלינו - מתרכזים בחוויה הפרטית וברוב המקרים כושלים בלראות את היופי והעוצמה של התנועה האנושית האדירה והיפה הזו שאנחנו חלק ממנה. אנחנו רואים את עצמנו פתיתי שלג מיוחדים וחד-פעמיים, אבל הסופה הרבה יותר חשובה ועצומה ונהדרת היא החוויה עצמה; אין כמו להתמסר אליה, להתפעל ממנה.
ד.
ודווקא אז, כשאתה מתמסר, נובטת בך אמפתיה לאחיות והאחים, תיירי כל העולם, ופתאום אתה חלק מהתמונה הגדולה, מהרקמה האנושית, מרוח התקופה, מהתנועה האנושית הגדולה ביותר מאז ומעולם.
ואת זה אי-אפשר לעשות מהבית, בשביל זה צריך להיות תייר.
