הטרגדיה הכפולה של מרילין מונרו הגרמנייה

ערב עלותו של היטלר לשלטון בשנת 1933, חיו בגרמניה כ-525 אלף יהודים. עם התגברות הרדיפות הצליחו קצת יותר ממחצית מהם לעזוב את גרמניה. בפרוץ המלחמה, ב-1939, נותרו בגרמניה כ-235 אלף יהודים, כ-80 אלף מהם בברלין.

קודם לעליית הנאצים ברלין הייתה עיר ליברלית ובינלאומית. אפילו בבחירות ה"חופשיות" האחרונות של מרץ 1933 לא זכו הנאצים ליותר מ-31% מקולות הברלינאים, לעומת 44% בממוצע הארצי ויותר מ-50% במרכזים עירוניים אחרים, כמו המבורג. עובדה זו מסבירה אולי מדוע הנאצים מעולם לא הקימו גטו ליהודי ברלין. תחת זאת היהודים המשיכו בסוג של חיים תחת דיכוי גובר והולך, שעה שהגסטפו קוטף אותם בקבוצות קטנות ושולח אותם, אלף איש בכל פעם, מזרחה לגטאות או למחנות.

עד תחילת 1943 אוכלוסייתה היהודית של ברלין התדלדלה בהתמדה, אך עדיין נותרו אלפי יהודים שחיו ועבדו, רובם ככולם כעובדי כפייה בתעשיות המלחמה.

כל זה הגיע לסיום ברוטלי בפברואר 1943. יוזף גבלס, נאצי קנאי ושר התעמולה, אך גם הגאולייטר (מושל) של ברלין, דרש כי ברלין תהיה "נקייה" מיהודים. וכך, בשחר ה-27 בפברואר 1943, פשט הגסטפו על בתי החרושת שבהם עבדו היהודים, במה שלימים יכונה ה"פאבריק אקציון" (האקציה של בתי החרושת), עצר וריכז את יתרת יהודי ברלין ושלח אותם מזרחה.

אך למרות מבצע הריכוז הנרחב בברלין נותרו בצללים כמה אלפי יהודים במחבוא או תחת זהות בדויה. הם כונו "יו בואטס" (על שם הצוללת U Boat) ונאבקו, בדרך-כלל בסיוע חברים, זרים וקרובי משפחה רחוקים, לשרוד ולהתחמק מהגסטפו שניסה לצוד אותם.

לשם כך הפעיל הגסטפו טריק אכזרי במיוחד. תחת איומים, עינויים ופיתויים הוא החל לגייס יהודים שישמשו "מוסרים" (הם כונו "קצ'רס") של אחיהם שבמסתור.

אחת המפורסמות וה"מוצלחות" שבהם הייתה צעירה בת 22 ושמה סטלה גולדשלג-קובלר. גולדשלג-קובלר נולדה לזוג מוזיקאים יהודים ממעמד הביניים של ברלין. לאחר עליית הנאצים לשלטון ניסתה המשפחה ללא הועיל לעזוב את גרמניה. משסולקו הילדים היהודים מבתי הספר הכלליים עברה סטלה ללמוד בבית הספר היהודי "גולדשמידט".

 סטלה גולדשלג קובלר / איור : גיל ג'יבלי

יפהפייה וחברותית

היא הייתה יפהפייה וחברותית להפליא, התערתה בחיים החברתיים בבית הספר והכירה רבים מתלמידיו. עובדה זו עתידה הייתה לעלות לרבים מהם בחייהם.

פטר ווידן, חבר לבית הספר, אשר התמזל מזלו לעקור עם משפחתו לניו יורק לפני פרוץ המלחמה, כתב לימים ספר על סטלה גולדשלג-קובלר וקורותיה, וכך תיאר: "בבית הספר קראו לה מרילין מונרו. גבוהה, חברותית... עם עיניה הכחולות, שיניה שכמו נלקחו ממודעת פרסום של משחת שיניים, ועורה החלק היא הייתה יצירת אמנות... בלתי מושגת".

עם פרוץ המלחמה נאלצה סטלה, כמו רוב יהודי ברלין שנותרו בעיר, להתגייס לעבודה בבתי החרושת למען המאמץ המלחמתי.

באקציה של בתי החרושת, בפברואר 1943, הצליחו סטלה ואמה, שעבדו באותו בית החרושת, לחמוק מן הגסטפו, וסטלה ירדה למחתרת. שם שרדה כשישה חודשים, עד שביולי 1943 נעצרה ביחד עם הוריה. לאחר שעברה עינויים קשים ובהינתן לה הבטחה כי הוריה לא יישלחו לאושוויץ הסכימה סטלה להפוך בעצמה ל"מוסרת".

העובדה שחייתה במחתרת כשישה חודשים, והיכרותה עם רבים מהמתחבאים עוד מימי בית הספר היהודי, ביחד עם המראה, הקסם והאינטליגנציה הגבוהה, הפכו אותה למוסרת יעילה ומסוכנת במיוחד. "רעל בלונדיני", כך היא כונתה בידי מפעיליה בגסטפו. בשנות פעילותה כמוסרת היא הסגירה בין 600 ל-3,000 "יו-בואטס", שרובם ככולם מצאו את מותם.

עם תום המלחמה נעצרה סטלה על ידי שלטונות הכיבוש הרוסי ונגזרו עליה עשר שנות מאסר. בתום תקופת המאסר, עברה סטלה למערב ברלין, שם נעצרה ושוב נגזרו עליה עשר שנות מאסר, שאותן כבר לא ריצתה נוכח העונש הקודם.

חייה, שאותם קנתה במחיר חייהם של מאות אחרים, לא האירו לה פנים. חרף הבטחות הגסטפו, הוריה נשלחו למחנה טרזיינשטט, שם מצאו את מותם. בעלה ושותפה לעסקי ההסגרות, רולף איזקסון, כמוה יהודי, כמוה משתף פעולה של הגסטפו, נעלם כלא היה. בתה, שנולדה לה לקראת סוף המלחמה, נלקחה ממנה לאחר מאסרה. הבת, אגב, עתידה להתגלגל בדרך לא דרך לישראל.

סטלה נישאה עוד שלוש פעמים וחייתה את שנותיה האחרונות בבדידות ובעוני עד שקפצה מחלון דירתה בשנת 1994, והיא בת 72.

עד כאן עוד סיפור עצוב, עוד אחד ממיליונים, או בלשונו של ק. צטניק (יחיאל דינור), "כרוניקה של משפחה יהודית במאה העשרים".

התמונה שעל הלוח

אלא שלאחרונה שהיתי אני בברלין. בין היתר ביקרתי במוזיאון הפתוח "טופוגרפיה של טרור" שהוקם על שרידי מה שהייתה מפקדת הגסטפו והאס.אס בברלין. והנה, בעודי סוקר את הלוחות והתצוגות, גיליתי להפתעתי על אחד הלוחות את תמונתה של סטלה גולדשלג-קובלר.

32 אלף גברים גרמנים שירתו מרצון בגסטפו, אנשים אכזריים ורעי לב שהטילו אימה וטרור על בני עמם ועל אירופה כולה, אך כשמדובר במקום על "קיר הבושה", סטלה גולדשלג-קובלר, נערה יהודייה בת 22, מנצחת את כולם.

היטב חרה לי הדבר. איני יודע אם זו רק הפרנויה היהודית שלי שראתה כאן סוג של רמז כי בעצם "כולנו אשמים", אבל כנכד לסבתא ולסבא שנאספו על ידי הגסטפו בגרמניה ונשלחו אל מותם בטרזיינשטט ובאושוויץ מצאתי את מרכזיותה של סטלה בתצוגה לפחות חסרת טעם. הדבר כה הטרידני עד שעשיתי מעשה, ופניתי באימייל למנהלי המוזיאון בזו הלשון:

"ביקרתי במוזיאון 'טופוגרפיה של טרור' והתרשמתי מאוד מהעבודה שעשיתם... ובכל זאת אני חייב לחלוק עמכם משהו שהטרידני עמוקות... כשבחנתי את חלק התערוכה העוסק בפשעים ובמשפטים שלאחר המלחמה, הופתעתי מאוד לגלות את המקום המכובד שהקדשתם לסטלה גולדשלג-קובלר. מתוך 32 אלף גרמנים שהצטרפו לגסטפו ברצון והמיטו טרור והרס על מיליונים, פרצוף הרשע שבחרתם להציג הוא של ילדה יהודייה בת 22. אנא שיקלו שינוי בחלק זה של התערוכה".

"שערורייה אמיתית"

להפתעתי בתוך זמן קצר קיבלתי תשובה מנומסת מדר' קלאודיה שטויר, ממארגנות התערוכה, אשר ניסתה להסביר:

"עבורי היה חשוב להראות את סיפור רצח העם בכל הממדים... הגסטפו השתמש באנשים כמו סטלה כדי לבגוד ביהודים אחרים... ניתן לומר שהיא הייתה קורבן כפול. אבל בחרתי בה לא רק בתור דוגמה לנוהג הנורא הזה של הגסטפו לאלץ יהודים לבגוד ביהודים אחרים, אלא גם בגלל מה שקרה לה לאחר המלחמה. אחרי המלחמה היא הייתה קורבן של מערכת שנאה. היא הורשעה פעמיים על ידי בית משפט צבאי סובייטי וישבה עשר שנים בכלא, ואחר-כך שוב על ידי בית משפט בברלין. לאחר מכן היא חיה את יתרת חייה בבדידות, ואפילו בתה נמנעה מכל קשר עימה... איזה ניגוד לעומת אנשי הגסטפו, האחראים הישירים, אשר במקרים נדירים שבהם הועמדו לדין זוכו בדרך-כלל, ויכלו להמשיך בקריירות שלהם כחברים מלאים בחברה הגרמנית. קורבנות הטרור הנאצי היו קורבנות גם אחרי 1945, ולמבצעי הפשעים היו חיים טובים. זו הייתה שערורייה אמיתית והיה חשוב לי להראות זאת".

למרות אי דיוקים של ממש בעובדות - למשל אחרי המלחמה סטלה מעולם לא הביעה חרטה על מעשיה - אני לגמרי מאמין בתום הלב ובכוונות הטובות של המשיבה. גם הטענה בדבר היחס לאחר המלחמה לרוב רובם של רוצחי ההמונים נכונה כמובן. בכל זאת חשבתי כי הדרך שנבחרה להביע זאת היא לפחות מוזרה. לא יכולתי אפוא להתאפק והשבתי:

"קלאודיה יקרה... אם יורשה לי, אני מניח כי רוב רובם של המבקרים אצלכם הם 'תלמידי כיתה אלף' כשזה מגיע להיסטוריה של הימים ההם. לכן, כאשר הם מתרשמים, על פי התצוגה, כי פושע 'מכובד ובכיר' כביכול של הגסטפו היה יהודי, הם עלולים ללכת הביתה עם ההרגשה 'יופי, גם היהודים היו חלק מרכזי ממכונת המוות של הגסטפו, כולנו בתוך העסק הזה ביחד'... עם כל הכוונות הטובות אני חושש שרק מעטים יבינו מהחשיפה הזו את האבסורד. באופן אישי, כנצר ליהודים-גרמנים שסבתו וסבו נעצרו על ידי הגסטפו, הרגשתי פגוע מהתצוגה. הרגשתי בה סוג של רמז כאילו היהודים הגרמנים (כקבוצה) היו איכשהו חלק ממכונת ההרג ולא רק קורבנותיה. אעריך מאוד אם תשקלי שוב את הערותיי..."

נכון להיום טרם קיבלתי תשובה מדר' שטויר בברלין. תם אפוא ולא נשלם.