השיח על מצב מערכת הבריאות בישראל נסוב בעיקרו סביב מצוקת האשפוז והמחסור בתקנים וברופאים. ואכן אין מנוס מהעלאה משמעותית של תקציב משרד הבריאות, אחרת אחד ההישגים האדירים של ישראל ב-70 שנותיה - מערכת בריאות ציבורית מפוארת - נמצא בסכנה קיומית ואפילו לא בטווח הרחוק מאוד. אך כשבאים לתכנן את עתיד כוח האדם במערכת הבריאות, צריך לתת את הדעת לבעיות בוערות שלא מוצאות ביטוי מספק בשיח ובפתרונות המובנים מאליהם, שתכליתם תוספות כמותיות.

נושא השחיקה של רופאים עולה אמנם בהקשר של קיצור התורנויות, אבל הוא לא מקבל את המשמעות הדרמטית שלו מבחינת אובדן כוח אדם למערכת. כבר לפני יותר מעשור, בסקר שערך מוסד שמואל נאמן שליד הטכניון, נמצא שכ-25% מבוגרי בתי הספר לרפואה בישראל אינם עוסקים במקצוע וכ-10% נוספים שוקלים לעזוב אותו. הסיבות לכך נקשרו כולן לשחיקה. רופאים שבוחרים כיום להישאר במערכת מתוסכלים לא פעם משברו של החלום ועייפים נפשית ופיזית, על כל המשתמע מכך לגבי איכות ובטיחות הטיפול הרפואי.

אילו נעשה סקר כזה היום, יש להניח שהוא היה מצביע על כך שלפחות שליש מהבוגרים הולכים לאיבוד. אכן, השחיקה קשורה למחסור בתקנים ולכך שלדור ה-Y, נשים וגברים כאחד, האיזון בין קריירה למשפחה חשוב וקריטי. אבל היא קשורה לא מעט לעובדה המוכרת והמוכחת, שאיננה מקבלת התייחסות ראויה, ולפיה כ-40% מזמנו של הרופא מוקדש לפעילות שאיננה רפואית גרידא והייתה יכולה לקבל מענה על ידי עוזרי רופא למשל, שהכשרתם אינה ארוכה ויקרה כשל רופא. כדי שזה יקרה, צריך להגדיר את המקצוע כאקדמי, כפי שהוא מוגדר זה עשרות שנים בארה"ב. מהלך כזה יוכל להגדיל את היקף הצוותים הרפואיים במערכת ב-50% כמעט, בעלויות נמוכות מאלה הכרוכות בתוספת מקבילה של רופאים.

נושא אחר שלא מקבל התייחסות ראויה היא שיותר מ-50% מהסטודנטים לרפואה כיום הם נשים. זו מציאות משמחת ומבורכת למערכת מסיבות רבות, אולם יש לה משמעות מיוחדת מבחינת הרכב כוח האדם העתידי במקצועות הרפואה השונים, שכן הבחירה של נשים בהתמחות מקצועית איננה מתפרשת על פני כלל התחומים. בשנים האחרונות רואים אמנם יותר נשים במקצועות כירורגיים, אבל עדיין מדובר במקרים ספורדיים ואנקדוטליים.

סביבת העבודה במקצועות רפואיים מסוימים שאיננה ידידותית לצרכים היחודיים של נשים ולעתים לנשים באופן כללי, והיעדר דמויות נשיות לחיקוי בתחומים הללו, מקבעים את האופן שבו רופאות צעירות בוחרות מקצועות התמחות. יש כיום רוב של נשים במקצועות כמו רפואת משפחה, גנטיקה ופסיכיאטריה, והבחירה במקצועות האלה, לתפיסתי, אינה תמיד "חופשית" לחלוטין במציאות שבה אחוז המנהלות הבכירות במערכת הבריאות קטן יחסית. מקבלי ההחלטות באוצר, במערכת הבריאות ובמערכת החינוך הרפואי, שהם באופן כמעט מוחלט גברים, חייבים להידרש לבעיות הללו באופן יצירתי ולא במדיניות של "יותר מאותו דבר".

הכותבת היא גנטיקאית, הנשיאה היוצאת של אוניברסיטת בן גוריון בנגב, ולשעבר דיקנית הפקולטה למדעי הבריאות