לפני חמש שנים נסגר חדר המיון הקדמי בקרית שמונה, שהיה מסופח לבית החולים זיו בצפת. מאז הפעילים החברתיים בעיר, ובהם אני, נאבקים למען הקמתו מחדש של חדר מיון קדמי, ציבורי ונגיש, הפועל 24 שעות ביממה. אני לא מוכנה לוותר. חדר המיון שנחנך אצלנו באוקטובר האחרון, במעמד סגן שר הבריאות יעקב ליצמן וראש הממשלה בנימין נתניהו, הוא בסך הכול פלסטר. כשהעזתי למחות נגדו באותו מעמד, ראש הממשלה קרא לעברי: "את משעממת אותנו".

את חדר המיון הנוכחי מפעילה חברה פרטית, ביקורופא. לכן כדי להתקבל בחדר המיון, תושבי קרית שמונה צריכים להוציא כסף מהכיס. 89 שקל לביקור. ומי שאין לו כסף? בעיה. נסיעה לבית החולים הקרוב ביותר, זיו בצפת, אורכת 40 דקות, ולא לכולם יש האפשרות לנסוע, בטח שלא במכונית פרטית. זה זמן ששווה חיים.

אומרים לנו שלמדינה אין כסף להשקיע בחדר מיון ציבורי הפועל סביב לשעון, אבל כשרוצים למצוא תקציב - מוצאים. ומה יקרה כשייגמר הכסף לחדר המיון הנוכחי, כ-3.5 מיליון שקל בשנה? שוב נצטרך לצאת למכרז.

ראש הממשלה אמר ש"לכל אזרחי ישראל, במרכז ובפריפריה, מגיע הטיפול הטוב יותר; טיפול שוויוני לכולם". אבל הרפואה בישראל לא שווה. הרפואה שאנחנו מקבלים בקרית שמונה לא שווה לזו שמקבלים באזור המרכז, ואפילו לא לאזור חיפה וטבריה.

בואו ניקח את התורים כדוגמה. אני עצמי נאלצתי להמתין שמונה חודשים בתור לבדיקת גסטרו. האם תושבי המרכז או חיפה נאלצים להמתין זמן רב כל כך?

תושבי הצפון משלמים מדי חודש כסף רב על ביטוחים פרטיים הנעשים דרך הקופות ("ביטוחים משלימים" כמו "מכבי שלי", "כללית מושלם" ואחרים). ומה אנחנו מקבלים בתמורה? בפועל אנחנו מסבסדים את השירותים שתושבי המרכז מקבלים, כי היצע השירותים אצלנו יותר נמוך. עבורנו, תושבי הפריפריה, הכול רחוק, ולא פעם כרוך בהוצאת כסף נוסף. דווקא אנחנו, שמצבנו הכלכלי פחות טוב מזה של תושבי המרכז, צריכים להוציא יותר כסף מהכיס. ומי שאין לו איך לשלם? פשוט גוזרים את דינו מהר יותר.

תיק הבריאות הוא לדעתי החשוב ביותר בממשלה, כי מי שאין לו בריאות אין לו חיים. אך את התיק הזה צריך לקבל על עצמו אדם שבריאות האזרחים כאן היא בלבו באמת. 

אורנה פרץ היא פעילה חברתית בקרית שמונה