כן לאקדחים, לא לבג"ץ: רוחות של שינוי בכנס השמרנות הישראלית הראשון

בסטנדרטים שמרניים, אפשר לומר שהקהל שהתאסף ביום חמישי שעבר בבנייני האומה בירושלים היה נלהב מאוד מהרצאתו של ד"ר יורם חזוני. חזוני, שעומד בראש מכון הרצל ופעם הקים את מכון שלם, שטח בפני הנוכחים את תפיסת עולמו וסחט לא מעט מחיאות כפיים מאופקות והמהומי הסכמה בטונים נמוכים.

יותר מ־800 המשתתפים בכנס "שמרנות ישראלית" הראשון שערכה קרן תקווה (שעליה ועל מטרותיה יפורט בהמשך) שמעו ממנו על הצורך לחבר להווה את תקופת התנ"ך, ועל ההכרח לדחות את הליברליזם ואת הנאורות מפני שהליברלים של העולם בלאו הכי שונאים אותנו נורא. "לא באנו הנה כדי להיות שמאל ליברלי נאור אלא באנו הנה לעשות רסטורציה - שיקום. באנו כדי לחדש את ימינו כקדם. צריכים להגיד את זה כפי שאבותינו ידעו לומר את זה", הוא הטיח בנוכחים.

 הקהל בכנס / צילום: איל יצהר

אם למישהו בקהל היו רעיונות עוועים לגבי שימוש בדמוקרטיות הליברליות של העולם כנקודת התייחסות, חזוני ניסה להוריד אותו מכך. קודם כול, כי אין בכך צורך מכיוון שתפיסת העולם הנכונה בלאו הכי רשומה על שמנו בטאבו ההיסטורי (כותרת ההרצאה הייתה "הרעיונות היהודיים שבנו את העולם: דת, לאום וחירות"); ושנית, בגלל שאין לכך היתכנות.

"האנשים שבאמת עקביים לגבי הנאורות והליברליזם שלהם הם אנשים שלא סובלים את מדינת ישראל", חזוני הרים את קולו והאיש שמשמאלי הפטיר "בדיוק" שקט מתחת לזקן. "הם לא סובלים את מדיניות ההגירה שלנו, ולא את ההתיישבות שלנו ולא את ברית המילה שלנו. הם לא סובלים אותנו כי אנחנו לא ליברלים כמותם. העולם הליברלי הנאור שונא את ישראל ושונא את השמרנות הישראלית! הוא שונא את כל מי שיושב באולם הזה ומשתתף בכנס הזה! הוא שונא אתכם!".

נראה היה שמשתתפי הכנס יצאו מעודדים מהרצאתו של חזוני שניסח היטב את תחושותיהם. שיעור חובשי הכיפות הסרוגות בין הנוכחים היה גבוה מאוד וכך גם שיעורם של החמושים באקדחים מביניהם. אבחנות דמוגרפיות אחרות שנעשו בעין לא מדעית היו שהיחס בין גברים לנשים בקהל דמה מאוד ליחס ביניהם מבין המנחים והמשתתפים במושבים (שעמד על 5-29); וכי קבוצת הגיל הדומיננטית ביותר הייתה בני ה־25 עד 45. בגדול, הנוף האנושי של באי הכנס נראה דומה לזה שניתן היה לצפות לראות בכנס של איחוד מפלגות הימין או של הימין החדש המנוח. נפתלי בנט ואיילת שקד אומנם לא טרחו להגיע, אבל ח"כ בצלאל סמוטריץ’ התמנגל בהפסקה כשהוא נראה כמו חתן ביום חופתו.

התחושה שלי בכנס הייתה שהוא נועד לייבא לישראל את רוח התנועה האוונגליסטית בארה"ב שבעשורים האחרונים הפכה לאחד הכוחות המשמעותיים ביותר בפוליטיקה האמריקאית. אחרי הכול, בין השמרנים האמריקאים לשמרנים הישראלים יש לא מעט נקודות דמיון. שם ופה מובלות התנועות על-ידי גברים יראי שמיים שמחמיצים פנים לנוכח פוליטיקת הזהויות, מסמנים את התקינות הפוליטית ואת הפוסט-מודרניזם כאויבים מסוכנים, חוששים משיח זכויות הנשים והלהטב"ק וקוראים ליד קשה כנגד גלי הגירה שעשויים לערער את הסדר הקיים.

 עירית לנור ובני ציפר / צילום: איל יצהר

מצד שני, הדגשים אחרים. רוב הכנס הוקדש לדיון בנושאים שמן הסתם מעסיקים אנשים שמשתתפים בכל כנס אחר של הימין הדתי. דיברו בו לא מעט על הדיקטטורה של מערכת המשפט שלא מאפשרת לממשלה ליישם את מדיניותה; עסקו במדיניות ההגירה של ישראל והתריעו על כך שאירופה מאבדת את זהותה ואולי אפילו את קיומה בגלל הגירה שיצאה משליטה; הדגישו את חשיבות השמירה על מסורת ישראל; והזכירו בניסוחים משתנים שהדמוקרטיה הליברלית היא סכנת נפשות ולא מודל שראוי לשאוף אליו. היה גם פאנל בהשתתפות עירית לינור ובני ציפר שניסה לברר מהי תרבות שמרנית ולהסביר למה המדינה לא צריכה לממן אמנות ותרבות ("מה יקרה אם הממשלה לא תממן תרבות? שום דבר... אני לא מבינה למה אני צריכה לממן את אמן המיצב הכושל מהפריפריה", לפי לינור).

אלא שבעוד שהניסיון לברר מהי בדיוק שמרנות בישראל נמשך בצורה כזו או אחרת בכל מושבי הכנס, נראה היה שהדוברים בו מתרחקים כמו מאש מהנושאים העיקריים שמעסיקים שמרנים בארה"ב. לא נרשמו התייחסויות קונקרטיות לסוגיות כמו מקום הדת בחיי האזרחים, הפלות, לימודי אבולוציה והיחס לקהילת הלהטב"ק, והדוברים גם לא טרחו לפרט מהו בדיוק ההרכב הראוי בעיניהם לתא המשפחה ה"מסורתית" שהוזכר בכמיהה כמה פעמים. פסיקת בית המשפט העליון של אלבמה יום קודם, שאסרה על נשים לבצע הפלות בצורה כמעט גורפת, לא זכתה לשום התייחסות על הבמה, ונראה היה שהעניין לא מעסיק את המשתתפים במיוחד.

לעומת זאת, נושא אחר שיובא מארה"ב - תפיסה כלכלית ניאו־ליברלית שעל גבול הליברטריאניזם - בהחלט קיבל מקום של כבוד בכנס. מושג ה"חירות" וחשיבות ההגנה על הזכות לקניין הוזכרו שוב ושוב, וכך גם ההתקפות על המאפיינים הקלאסיים של מדינת הרווחה - ועדי עובדים חזקים, מיסוי גבוה והוצאה ממשלתית גבוהה ורגולציה. זה הרגיש קצת מלאכותי - כמו פעולת קאט אנד פייסט שמשתילה בגסות רעיון זר לתוך הציבוריות המקומית שתפיסות ניאו־ליברליות שכאלו מעולם לא היו בה חזקות במיוחד.

אוניברסליזם, זה נורא

קרן תקווה, שאותה הגדיר עמיתי דרור פויר ככזו שמספקת תמונת מראה לפעולת הקרן החדשה, הוקמה ב־1998 בידי פילנתרופ אמריקאי בשם זלמן ברנשטיין והיא תורמת ומפעילה שלל מכונים, פרסומים ומיזמים. במשך השנים היא הקימה או סיפקה תמיכה לצו פיוס, מרכז שלם, קרן קהלת, קרן אבי חי, המכון לאסטרטגיה ציונית, כתב העת "השילוח", הוצאת הספרים "שיבולת" ואתר "מידה". במקביל, היא מקיימת קורסי מנהיגות, מעניקה מענקי מחקר ומפעילה מכינות קדם צבאיות, תוכניות אקדמיות וחינוכיות, ועוד. לפי הערכות, השקיעה הקרן בישראל כ־ 80 מיליון דולר במשך השנים.

הרציונל שעומד מאחורי הקידום המתמיד של הפן האינטלקטואלי בימין הישראלי נובע מהתפיסה ששלטון הימין סובל מנכות. על-פי אנשי הקרן, בעוד שרוב הישראלים מחזיקים בעמדות שמרניות (ליתר דיוק, היהודים שבהם. השמרנות של הערבים לא רלוונטית למטרותיהם), המצב בקרב האליטות שונה בתכלית ואת זה צריך לתקן. לשיטתם, רק בניית מסגרת פילוסופית קוהרנטית לתפיסת העולם שלהם תביא עם הזמן לשינוי פנימי של מבני האליטות - אלו שמתנגדות לאג’נדה השמרנית־ימנית־אורתודוכסית והמאוד קפיטליסטית של הקרן. תמורה כזו ביחסי הכוחות, סבורים שם, לא רק שתביא לייצוג הוגן יותר של רצון העם במסדרונות הכוח, אלא שהיא גם הכרחית כדי לקדם את ישראל במעלה סולם הערכים הרצוי. מהתבוננות במציאות הישראלית בשנים האחרונות, נדמה לי שאפשר לומר שהמאמץ בהחלט מניב את הפירות המצופים.

מנכ"ל קרן תקווה בישראל, עמיעד כהן, רואה בקיום הכנס "נקודת קצה של תהליך ארוך" שמובילה הקרן: "הכנס הוא ביטוי של מפגש בין אנשים שמנסים לקדם תפיסת עולם שמרנית. קו השבר הפוליטי בישראלי מתעסק בסוגיות מדיניות ביטחוניות או בחלוקה של היחס בין דת למדינה וכמעט לא הייתה פה מסורת של חשיבה אחרת לגבי היחס בין הפרט לבין הכלל. הגישה השלטת הייתה שמי שהקים את המדינה, טבע אותה - גישה סוציאליסטית־קומוניסטית של אנשים שאולי עשו דברים מדהימים בהקמת המדינה, אבל היה לה מחיר גבוה מאוד בניסיון למחוק את כל המורשת היהודית ואת הזהות הלאומית שלנו. הגישה הזו בעצם יצרה מנגנון מאוד-מאוד חזק שכופה ערכים וביורוקרטיה ניהולית על חירויות הפרט.

"מה שאנחנו מנסים לעשות זה להציע אלטרנטיבה שנוגעת במגוון רחב של תחומים - כלכלה, חברה, משפט, זהות לאומית, מוסר, מוסר בלחימה ואסטרטגיה צבאית - שנובעת מהנחות היסוד של הקשר בין האדם למדינה, לזהות הלאומית ולהבנה שהאוניברסליזם זה דבר נורא. אנחנו מאמינים שמעגלי הזהות של המשפחה, הקהילה והאומה הם מעגלי זהות אנושיים טבעיים, ושלמחוק אותם זה בעצם למחוק את האנושות בטווח הארוך".

 עמיעד כהן / צילום: איל יצהר

אחד הדברים שדומה שמחברים בין מארגני ומשתתפי כנס השמרנות לבין אינטלקטואלים ליברלים הוא שכולם מסכימים שהגדרתה של השמרנות בישראל לא לגמרי ברורה. "זו בדיוק השאלה", שמח כהן לענות כשאני מבקש לשמוע מהי בדיוק שמרנות ישראלית. "אני יודע שההמון מצביע ברגליים ושצריך לתת את הבסיס האינטלקטואלי שיאפשר את זה, אבל אין לי תשובה חד־משמעית לגבי השאלה מהי שמרנות ישראלית. בגלל זה צריך לדבר על זה.

"אני יודע שהציבור הישראלי הוא שמרן פר אקסלנס מטבעו. אתה רואה את זה בבחירות היומיומיות של הישראלים - מילודה גבוהה מאוד באופן הפוך לכל המגמות בעולם, דרך הבחירות בחינוך של הילדים, אופי ההתנהלות הקהילתית, התרומות לצדקה וההתנהלות של פרטים ביחס לקשר עם ההורים שלהם. ורואים את זה גם בקשר למסורת ישראל, כמו למשל קיום חגים ועריכת ברית מילה, והשתתפות בארוחות שישי ואירועים משפחתיים וכמובן הזהות הלאומית והפטריוטיזם. יש דיסוננס גדול בין זה לבין האליטה האינטלקטואלית באקדמיה שמדברת שפה הפוכה. אנחנו מנסים לייצר שפה אינטלקטואלית שמרנית. כרגע הדיון האינטלקטואלי הוא חד־צדדי".

כהן מקונן על כך שאין קשר בין התנהלות הממשלה בתחומי מדיניות ציבורית לבין המושג הרחב של מדיניות ציבורית שמרנית. "השלטון המקומי חלש מאוד, מערכת המשפט החוקתית אקטיבית מאוד והכנסת לא עושה שום דבר", הוא תוקף. "ארגוני העובדים הכפייתיים חזקים מדי, קניין הפרט חלש. יש אינסוף נגזרות לתפיסה השמרנית שנשענת על מושג שנקרא אחריות. אדם אחראי על חייו הפרטיים, על משפחתו ועל קהילתו. הדרישה שלנו מהאדם היא להתנהל בהתאם. זה ההיפך הגמור משיח הזכויות האקדמי שקיים - שהמדינה חייבת לי ובשם זה היא יכולה לקחת ולפגוע בזהותו, בקניינו ובתפיסת עולמו של כל אחד אחר".

מפא"י? אפיזודה חולפת

אם מגדירים את השמרנות כרצון לשמר את הסדר הקיים ולהתנגד לשינויים משמעותיים בנורמות, ערכים ומנגנונים, ניכרת חפיפה רבה בין עיקרי תפיסת העולם שמקדמת קרן תקווה לבין מצביעי הימין בישראל. במקרה של התפיסה הכלכלית הכמעט ליברטריאנית של אנשי הקרן, הדברים פחות ברורים. כל המחקרים שנערכו בישראל במשך השנים מראים שוב ושוב שרוב עצום מאזרחיה (ובאופן שחוצה מגזרים, השקפות פוליטיות ומעמדות), מעוניין בהמשך קיומה של מדינת הרווחה. כפי שהוכיחו גם תוצאות הבחירות האחרונות, אחרי שוך ההייפ הפייגליני, בסופו של דבר, די קשה למצוא ישראלים שמתנגדים למערכות בריאות ותחבורה ציבוריות, לחינוך ממלכתי, ולגופים כמו הביטוח הלאומי שאמורים לסייע לכולנו ביום סגריר. אחרי הכול, מה בין ערכים אמריקאיים להפליא לבין המדיניות שלמרות שחיקתה במשך השנים, עמדה תמיד בבסיס החוזה החברתי־כלכלי בישראל?

כהן סבור שתיאור כזה של המציאות הישראלית רחוק מהאמת. "הייתה תקופה קצרה לאורך ההיסטוריה הישראלית שבה ניסו למחוק את הזהות הלאומית שלנו, אבל המסורת הישראלית היא מסורת של חירות. כשהקימו במפא"י את המדינה, זו הייתה אפיזודה יוצאת דופן. השמרנות היא לא הערצה של מה שיש אלא של כבוד למציאות ורצון לתקן אותה, אבל לא על-ידי הפשטה של רעיונות וכפייה שלהם על המציאות אלא על-ידי שיח ותהליכים. אני לא אומר שעולם ישן נחריבה. זה הפוך מתפיסת עולמי, אבל בוודאי שאני טוען שיש פה פגיעות ועוולות מוסריות שצריך לטפל בהן אחת-אחת.

"שמרנות היא לא סטגנציה. היא התאמה בין הטבע האנושי ליחסי פרט ומדינה ואנחנו מוסיפים את הרובד של קהילה ומשפחה שהן ערכים עליונים מבחינתנו. אנחנו תוצאה של 3,500 שנה של מסורת ישראל ושל 5,000 שנה של אנושות מפותחת. יש שם המון ידע וחוכמה שהצטברה. מה שאנחנו רוצים זה לחזור ליסודות שעובדים. יש בעיות מבניות עמוקות מאוד בפוליטיקה הישראלית. אני חייב להעמיד אלטרנטיבה".

אחד המושבים המעניינים בכנס היה זה שבו העיתונאי עמית סגל ראיין את הסופר הבריטי דאגלס מאריי. מחבר רב־המכר הבינלאומי "המוות המוזר של אירופה", שיוצא לאור בישראל בשיתוף פעולה בין הוצאות "שיבולת" ו"סלע מאיר", הביע אמפתיה עמוקה לציבור שמגדיר את עצמו שמרן. הטענה העיקרית של מאריי בספרו היא שהליברליזם, התקינות הפוליטית והפשרנות המופרזת של האירופאים שלאחר מלחמת העולם השנייה, הפכו את תושבי היבשת המקוריים לטרף קל בידי כוחות חיצוניים, אסלאמיים ואפריקאים. אירופה בעיניו מתאבדת. לא פחות.

"לשמאלנים יש יתרון מובנה על שמרנים מכיוון שבכל מקום שבו הם פועלים, השמאלנים רוצים את אותו הדבר בעוד ששמרנים רוצים לשמר דברים ספציפיים למדינה שלהם", הוא מאבחן. "כל אחד רוצה לשמר חלקים בתרבות ובמסורת המקומית שלו. זה חיסרון גדול ברמה הגלובלית, אבל יתרון ברמה המקומית".

"בישראל", הוא המשיך, "מבינים שלאומיות היא כוח חיובי בעוד שבאירופה היא נתפסת ככוח שלילי. אתם מבינים שגבולות חזקים הם תנאי הכרחי לשלום בזמן שבאירופה מאמינים שגבולות הם סיבה למלחמה. ועוד יתרון שיש לכם הוא שאתם מבינים שדת ומסורת זה דבר טוב. באירופה זה כאילו שהדת נמצאת מאחורי סרטים משטרתיים של זירת פשע - אי אפשר לגשת אליה".

 דאגלס מאריי / צילום: איל יצהר

קשיי הימנים באקדמיה

מתגובות האהדה שמובעות בנימוס שמרני מסביבי, ניכר שהגישה של מאריי זוכה בקרב הקהל לאהדה יתרה. לא רק משום שהיא מאששת את החרדות הישראליות מפני התרבות הערבית שתצא משליטה ותטביע את תרבותם תחת צונאמי אסלאמי של עבאיות ובורקות, אלא משום שהוא מבטל לחלוטין את תקפות הביקורת המוסרית שמנשבת מאירופה. אם היבשת יצאה מדעתה וחותרת במודע לחיסולה שלה, הוא בעצם אומר, אתם חייבים להיות קוקו על כל הראש כדי להקשיב למה שיש לדייריה לומר לכם.

סגל מקשיב בחיוך למחמאות, אבל הוא רוצה לחדד את הדיון. "בעיניי, הסיפור של הספר שלך הוא לא רק הסיפור על אירופה אלא גם סיפור על איך התקשורת והאליטה הליברליות יצרו את גבולות הדיון והן אלו שמחליטות מה לגיטימי ומה לא לגיטימי לומר ולעשות בו. האם אתה חושב שרשתות חברתיות יכולות לשנות את זה?".

מאריי לא מספק תשובה ברורה לשאלה המעניינת, אבל הוא מנצל את ההזדמנות כדי להאשים את התקשורת באירופה באי דיווח או בדיווח מעוות על סיפורים שעצם התרחשותם סותר את תפיסת העולם שלה. "בגרמניה למשל אתה יכול לראות ידיעות שידווחו כ’מישהו עשה משהו למישהי’ ולא יהיה כתוב בהן מי עשה מה ולמי", הוא רומז לתקיפות המיניות שביצעו פליטים ומהגרים, רובם ערבים, נגד נשים בעיר קלן בערב ראש השנה של 2016, שלא דווחו בתקשורת הארצית בימים הראשונים.

מכיוון שאין מי שלא אוהב להרגיש מוסרי וצודק, השאלה הבאה של סגל גרמה לאוזניים רבות בקהל להזדקר בתשומת לב. סגל ביקש ממאריי להתייחס לסוגיה אם שיתוף פעולה עם משטרים לאומניים באירופה ראוי לראות בבחינת "אויבו של אויבי הוא חברי" או שמדובר בתועבה "כמו שחושב נשיא המדינה שלנו". הפעם, התשובה של מאריי דווקא נתקלה בחשדנות. "מאשימים מפלגות ימין בכל רחבי אירופה בכך שהן אנטישמיות או נאציות, אבל לא תמיד זה ככה", הוא אמר. "לא כולם אנטישמים ויש גם הבדלים בתוך המפלגות עצמן. אי אפשר להאשים את כולם באנטישמיות. צריך לבחון כל מקרה לגופו בכלים העדינים ביותר שניתן". רחש קל שפירשתי כסקפטיות עבר בין השורות.

פאנל אחר שבו ישבו הדוקטורים גדי טאוב ורונן שובל ועסק בנזקי התקינות הפוליטית, גלש במהירות לדיון על התוכניות לחקיקת פסקת ההתגברות ולהחלשת כוחו של בית המשפט העליון - "ביטול ההפיכה השיפוטית זה מה שישחרר אותנו מהאימה", הצהיר שובל. כשמנחה הדיון, רותם סלע (לא זו שאתם חושבים עליה, אלא המו"ל של הוצאת סלע מאיר), העיר שבעיניו הערכים השמרניים דווקא קונים להם אחיזה בישראל של השנים האחרונות ושהמצב לא רע בסך הכול, שובל התרצה ונתן למעט שמחת חיים להשתחרר. "אני מסכים שהמצב היום יותר טוב מהמצב שהיה פה לפני עשר שנים. התחלנו במינוס 100 ועכשיו אנחנו במינוס 90. יש עוד המון עבודה לעשות". הוא דיבר על תסכולו מכך שהממסד האקדמי אינו מניח לימנים שבו להתקדם, והאשים את האוניברסיטאות בכך שהן מקיימות "מנגנונים של סתימת פיות".

טאוב, שהקשיב בנימוס ותרם סטטיסטיקה משלו לגבי מספרם הזעום של הליכודניקים בשני החוגים שבהם הוא מלמד באוניברסיטת תל אביב ("המרכז זה מרצ, סטודנטים ימנים רגילים לשתוק"), היה זה שהוריד את הדיון מהענן התיאורטי אל המסילה האופרטיבית, שעוברת דרך חסינות לראש הממשלה. "ראש ממשלה שאין גרזן מעל הראש שלו פשוט לא יעז לעשות את זה. מה שיהיה עם נתניהו זה הרבה פחות חשוב מזה שיחזרו לאיזון נורמלי בין רשויות". הקהל הנהן בהסכמה. יש עוד הרבה עבודה, אבל בהחלט יש סיבה לאופטימיות. השמרנים שוב באופנה. 

  רותם סלע גדי טאוב ורונן שובל / צילום: איל יצהר