"להחזיק קהל כמה שעות זה לא דבר שאפשר לזלזל בו": ירדנה ארזי ממשיכה להמציא את עצמה מחדש

אמנית האינדי הראשונה באה דווקא מאגף "המאמי הלאומי" • "אולי זה לא נראה על פניו, אבל בשירים שלי יש אמירה פוליטית והתרסה. ב'בן אדם', למשל, אהוד מנור לקח השראה מתפילת יום כיפור; ב'עוד נגיע' יש שיח עם הבורא"

ירדנה ארזי/ צילום: איתן טל
ירדנה ארזי/ צילום: איתן טל

אם היו שואלים אתכם מי אמן האינדי הראשון בישראל, זה שהעז להתריס נגד חברות התקליטים המיתולוגיות של שנות ה-80 - "הד ארצי", הליקון" ו"NMC" והקליט תקליטים באופן עצמאי על חשבונו, בטח הייתם שולפים שמות מהרוק הפרוע של אז, או השוליים הפנקיסטיים, כי רוב אמני האינדי העולמיים הגיעו מהז'אנרים הכי רחוקים מהמיינסטרים הפופולרי.

אבל אצלנו, אמנית האינדי הראשונה באה דווקא מאגף "המאמי הלאומי": ירדנה ארזי, בוגרת להקת הנח"ל, כוכבת "שוקולד, מנטה, מסטיק", זאת שכולם אוהבים, הקדימה את זמנה ועשתה לפני 35 שנים מה שרוב האמנים עושים היום - יוצרים, מקליטים ומפיקים את המוזיקה שלהם במימון עצמי.

מי שאחראי לצעד הנועז היה בעלה של ארזי, נתן תומר, מהנדס תעבורה בהכשרתו ובעלי "N.T.E", חברה לתכנון תשתיות תחבורה וחניה מתקדמות. כשהכירו, הוא הבין שהניהול שלה זקוק לניעור רציני. הוא רתם את הניסיון הניהולי שלו והפך אותה לעסק רווחי, שרץ בהצלחה כבר עשרות שנים, עניין לא טריוויאלי בשוק שבו לאמנים אין מושג ירוק איך מנהלים ביזנס ואיך מגינים על הנכס הכי חשוב שלהם - זכויות היוצרים.

ב-82', כשארזי הייתה בת 30, אחרי הנחיית האירוויזיון, הופעל עליה לחץ לצאת סוף-סוף בקריירת סולו. למרות הקילומטראז' והרזומה המפואר, היא הרגישה חוסר בשלות לעמוד לבד על הבמה, אחרי שנים שבהן הייתה חלק מהרכב עם אנשים שהלכו איתה מהלהקה הצבאית.

"באותה תקופה, ההתנהלות העסקית לא עניינה אותי בכלל, והאמת, עד עצם היום הזה היא לא בראש מעייניי", היא אומרת כשאנחנו נפגשות בשישי בבוקר בבית קפה ליד כיכר המדינה, לא רחוק מהבית שלה. לפני כן היא שלחה לי הודעה שהיא יושבת בפנים עם החולצה הכחולה, כאילו לא הייתי מזהה אותה ממרחק של קילומטרים, כמו שאר האנשים מסביב, שלא הפסיקו לנעוץ מבטים בה ובכלב האסופי שלה, שמוליק.

"כמנהל שמעסיק הרבה עובדים, מה שקרה איתי נראה לנתן מגוחך. הוא ראה את הפוטנציאל העסקי הלא ממומש שלי, וכשדיברנו על הופעה חדשה, הבנו שצריך רפרטואר, זאת אומרת, שצריך להוציא אלבום. נכנסנו למו"מ עם חברת תקליטים והבנו שאנחנו צריכים לעמוד בתכתיבים וברוח הדברים שלהם, ומכיוון שהחופש האמנותי היה חשוב לי, והעסקי לנתן, רצינו הפקה גדולה - לבחור את מי לשכור, איפה להקליט וכמה, ונתן רצה לשמור לנו על הזכויות.

"זה היה מאוד חלוצי אז, וכל הקרדיט לנתן. מאז, אנחנו הבעלים של כל החומרים, כל ערוצי ההקלטה. אם בא לי לעשות רמיקס לשיר ישן - אין בעיה, הכול שלי. לתקליט הראשון שהפקנו לא היה שם, רק 'ירדנה ארזי'. השקענו בו ים כסף והד ארצי שיווקו והפיצו".

יחסית לאלבומים שבאו אחריו, הוא לא היה הצלחה מסחררת. נבהלתם? היו לכם חרטות על המהלך?

"ממש לא. עשיתי אז את הקדם אירוויזיון עם 'מוזיקה נשארת' שהיה הצלחה מסחררת, אז זה נתן לנו ביטחון בעצמנו ובאהבת הקהל, ואז, בתקליט השני, נכנס גברי מזור".

זה היה בשלהי מלחמת לבנון, מצב הרוח הלאומי היה שפוף, חיילים נהרגו, וארזי, שיצאה להופיע מעבר לגבול, הוציאה את השיר "הביתה", שנכלל באלבום השני שלה, "מה נשמע", שהופק באקט עסקי מעורר התפעלות. תומר ומזור חתמו על עסקה עם שופרסל, שקנתה מראש כמות גדולה של תקליטים לחלוקה ללקוחות תמורת סכום נכבד, ובעזרת הכסף שקיבלו, מימנו את הפקת האלבום.

"נתן מאוד אוהב מוזיקה, חי את התחום והפך אותי למחלקה בחברה שלו, כשגברי בתפקיד היועץ האמנותי. כשנגבו במלחמה כל-כך הרבה קורבנות, לא יכולתי להתעלם מזה והייתי חייבת להגיד משהו. יש הרבה שירים במהלך הקריירה שאמרתי להם לא, ל'הביתה' לא יכולתי לסרב".

ארזי עובדת מהמצפון ומהלב. היא מודעת לערך עצמה, הרגליים לגמרי על הקרקע, בלי גרם של אוויר נפוח. היא מגדירה את עצמה אמנית מבצעת, וזהו. אין לה עניין לכתוב ואין לה שאיפות לכבוש את העולם. בקיצור, סוס עבודה נאמן עם משמעת עצמית עד היום.

עכשיו היא יוצאת עם מופע חדש, אחרי ההצלחה הפנומנלית שלה בסיבוב ההופעות עם הגבעטרון. אין לו שם מפוצץ, סתם "ירדנה ארזי", עם שירים חדשים ופרשנויות מעניינות לשירים ישנים שעשה המעבד אורי זך, שאיתו היא עובדת כבר עשור, והנגנים שמלווים אותה שנים. רק את חברת ההפקה החליפה בלית ברירה.

"אני מארחת אמנים ונהנית מכל רגע. בשוני אירחתי את גלי עטרי ולהקת A-WA, בפסטיבל אושפיזין באשדוד אשיר עם אילנית, בפסטיבל בראשל"צ אופיע עם ליאור נרקיס, ואחר כך אצא לסיבוב חורף בכל הזאפות. להיות זמר מבצע זה כמו להיות שחקן שמשחק במחזה שמישהו אחר כתב. לעמוד על הבמה ולהחזיק קהל במשך כמה שעות, זה לא דבר שאפשר לזלזל בו".

אי אפשר לזלזל בארזי, שהשכילה להמציא את עצמה מחדש ולתחזק את הקריירה היטב במשך כל-כך הרבה שנים. היא הוציאה תקליט צועני, אחר כך תקליט עם מוזיקה ערבית ואלבום שכתב לה יהודה פוליקר. "אולי זה לא נראה על פניו, אבל בשירים שלי יש אמירה פוליטית והתרסה. ב'בן אדם', למשל, אהוד מנור לקח השראה מתפילת יום כיפור; ב'עוד נגיע' יש שיח עם הבורא".

את אדם מאמין?

"בדרכי. אני לא דתית".

לא הצטרפת לגל אלבומי הפיוטים שלקחו בו חלק ברי סחרוף, אתי אנקרי, אהוד בנאי ומיכה שטרית.

"לפני שנתיים הוצאתי את 'האר עליי', מעין פיוט של רחל שפירא ואת 'יונת העצב' שלה. כבר עשר שנים אני לא מקליטה אלבומים, אלא סינגלים. אני יושבת על הגדר, מסתכלת על השוק מבחוץ ולא ממש מבינה איך הוא עובד, זאת הסיבה שאני מתמקדת בהופעות".

את אמרת, בשביל הופעות צריך רפרטואר.

"אז אני מוציאה סינגלים. בגלל ריבוי הערוצים היום, אנחנו מאבדים פוקוס. אני רואה אמנים שמוציאים שירים חדשים שטובעים בתוך הרחש-בחש הזה. אני בכלל לא יודעת אם צעירים מקשיבים היום בכלל לרדיו".

הם מעדיפים ספוטיפיי.

"אז אני לא במשחק הזה כרגע. אני בהופעות. יש לי ארגז כלים פנטסטי שמילאתי בעזרת אנשים כמו צדי צרפתי, אלדד שרים, אבי קורן ומיטב הבמאים, הכותבים והמוזיקאים בארץ. אני עושה המון חזרות ועדיין מרגישה כאילו אני יוצאת לקרב. כל הופעה היא אודישן, את חייבת להמציא את עצמך מחדש, להיות מרוכזת. זחיחות היא האויב הכי גדול וצריך מזל".

והיה לך לא מעט מזל במהלך הדרך.

"העובדה שהתגלגלתי ללהקת הנח"ל היא המזל הכי גדול, כי יכולתי לגמור את הקריירה המפוארת בלהקת בית רוטשילד בחיפה. מכאן, זה כבר היה תלוי בי, להשקיע בפיתוח קול, להתייחס ברצינות למקצוע. כל מי ששירת בלהקה צבאית, עשה חמש הופעות ביום וסחב ציוד, מעריך אותו".

אחרי כל־כך הרבה שנים, יש שחיקה.

"לא, כי אני מגשימה לעצמי חלומות וזה היתרון של מי שלא נשען על היצירה של עצמו. רוב היוצרים מגיעים לשיא כשהם צעירים, ואחר כך הם ורסיה שחוזרת על עצמה. אני הופעתי עם הגבעטרון שהערצתי, עם מקהלת הצבא האדום שלא האמנתי שאני איתם על אותה במה, ועכשיו אני מקליטה שני שירים של עילי בוטנר לסרט טבע".

אבל את כבר לא מופיעה 40 פעמים בחודש, כמו פעם.

"רק פעם-פעמיים בשבוע בממוצע, שזה לא מעט. אני נותנת כל-כך הרבה בהופעה, שזה מספיק לי".