בחירות | פיצ'ר

הרשימה המשותפת, ורשה, נובמבר 1922: אסוציאציות ולקחים

כבר היו דברים מעולם: מיעוטים התחברו ערב בחירות כלליות בפולין, כדי לבלום את מתקפת המחנה הלאומי • הם עזרו לשמאל לבחור נשיא, והוא נרצח כעבור חמישה ימים • מה אומרים הקולות מוורשה, ומה אומרת האמא הפולנייה לכולנו, יהודים וערבים

יצחק גרינבוים/ צילום: לעמ
יצחק גרינבוים/ צילום: לעמ

בחמישה בנובמבר 1922 התעוררו יהודי ורשה אל מודעות ענק בעמודים הראשונים של עיתוניהם, ביידיש. "ווארשאווער אידען - היינט!", הכריזה מודעה אחת, "יהודי ורשה - היום!".

זה היה יום ראשון, והעיתון היידי בעל התפוצה הגדולה ביותר בעולם, "היינט", הואיל להזכיר לקוראיו שהם עומדים בשבוע של פרשת "וירא", זה המעשה הדרמטי הנפתח בביקור מלאכי-השרת אצל אברהם ושרה, נמשך בחורבן סדום ועמורה, מגיע אל שיאו בעקידת יצחק ומסתיים בהבטחה האלוהית "והתברכו בזרעך כל גויי הארץ".

יהודי ורשה ולודז', קרקוב, וילנה ולבוב וכל ערי פולין ועיירותיה נדרשו לזכור כי "היום" נקראים כל אזרחי המדינה לבחור פרלמנט חדש, "סיים" (Sejm). היום ייבחר הבית התחתון, ובשבוע הבא ייבחר הבית העליון, הסנאט.

זה שבועות אחדים שהיהודים נתקלו בספרות ענקיות, לפעמים מרוחות לאורכם המלא של עמודי עיתוניהם, וכמובן על קירות בתיהם: "16". הם נקראו להצביע בעד "הרשימה שלנו", "אונזער ליסטע", שמספרה בין כל רשימות המועמדים היה 16. על מודעות הבחירות היה חתום "הגוש היהודי הלאומי", "דער אידישער נאציאנאלער בלאק", חלק מרשימה משותפת של המיעוטים הלאומיים בפולין.

היא קמה שלושה חודשים וחצי קודם, באקט של התרסה נגד הימין הלאומני. הימין הזה סלד מפני הרעיון של "מדינת אזרחים". הוא רצה "מדינת לאום", שבה רק לפולנים קתולים תינתן הזכות להשתתף בחיים הפוליטיים. למען האמת, האידיאולוגים של הימין סלדו מפני עצם נוכחותם הפיזית של מיעוטים לא-פולניים. הם לא האמינו בכנותם, ברצונם הטוב, או בנאמנותם למדינה הפולנית.

פולין מתנדנדת - ושונאת

פולין חזרה והתייצבה על במת ההיסטוריה ארבע שנים קודם, בסוף מלחמת העולם הראשונה, לאחר היעדרות של 125 שנה. חייה היו תלויים לה מנגד. צבא סובייטי כמעט חיסל אותה בקיץ 1920. מלחמות אזרחים קטנות השתוללו במחוזותיה המערביים (נגד גרמנים), דרום מזרחיים (אוקראינים) וצפון מזרחיים (ליטאים). קהילה בינלאומית חשדנית כפתה תנאים והחמירה חומרות לפני שנתנה גושפנקה לגבולותיה.

התחשבות בפחדיהם של מיעוטים לאומיים, בצורכיהם ובמאווייהם לא עמדה בראש סדר העדיפויות, אפילו לא בסמוך אליו. פולין עדיין התנדנדה בערישתה, אבל כבר הייתה גדושה מרירות וחשדנות. פולנים לא סבלו אלה את אלה, והיו קרובים למלחמת אזרחים מלאה. נקל לשער מה הם, או לפחות חלקם הגדול, חשבו על מיעוטיהם.

זה רבע מאה שהימין הלאומני חרת שנאה יוקדת ליהודים על דגלו. זו לא הייתה שנאת פוגרומים, אם כי גם פוגרומים היו. זו הייתה שנאה אתנית, עם אלמנטים גזעניים. חוזה "הלאומיות האינטגרלית" של פולין היה איש ששמו רומן דמובסקי (Dmowski). לא היה לו דבר אישי נגד היהודים. אדרבא, בניגוד להיטלר למשל הוא היה דווקא היה מוכן להסב איתם אל השולחן. לאחד מהם, המנהיג היהודי האמריקאי לואי מרשל, הוא סיפר מה מאוד היטיבו היהודים עם אביו. אבל דמובסקי חשב שהיהודים לקויים מעיקרם: לא זו בלבד שהם חסרים את הרוח הפולנית, אלא שאין הם מסוגלים לפתח אותה גם אם יוותרו על יהדותם, יתבוללו, או אפילו יתנצרו. תחום החפיפה עם מחשבות היטלר כלל את הכפירה ביכולתם של היהודים להתנרמל. גם אם תהיה להם מדינה משלהם, כפי שהוזים הציונים, הם לא יחדלו לרקום מזימות נגד שאר האנושות.

שמה המקורי של מפלגת דמובסקי היה "הדמוקרטים הלאומיים", או "אנדציה" (Endecja) בפולנית. אוהדיה היו מכונים "אֶנדֶקים". ספק אם הייתה מילה מפחידה יותר בעגה הפוליטית של יהודי פולין בימים ההם.

מודעה בעמוד הראשון של היינט קוראת ליהודי ורשה להצביע
 מודעה בעמוד הראשון של היינט קוראת ליהודי ורשה להצביע

העורמה הטאקטית

באוגוסט 1922 הגה יצחק גרינבוים, המנהיג המוכר ביותר של יהודי פולין, את רעיון "הרשימה המשותפת". היא נועדה לספק קרש קפיצה למועמדים יהודים, אוקראינים, ביילורוסים, ליטאים וגרמנים. בין היהודים ובין עצמם היא נועדה למנוע פיצול, שישאיר מועמדים ומפלגות מתחת לאחוז החסימה. שיטת הבחירות בפולין דמתה להפליא לזו הנוהגת בישראל. הבוחר התבקש להכריע בדרך כלל לא בין אישים, אלא בין רשימות מועמדים.

מה לליברלים ולסוציאל-דמוקרטים יהודים מוורשה אצל לאומנים אוקראינים בגליציה? הלוא רק שנתיים או שלוש קודם, לאומנים אוקראינים שחטו אלפי יהודים בערי אוקראינה ובכפריה. "אומת הקוזאקים" הילכה אימים על היהודים עוד יותר מן האנדקים של דמובסקי. מה הביא אותם אפוא אל מעשה העורמה הטאקטית הזה של כינון חזית משותפת? לא היעדים, אלא הנסיבות אפשרו את הנישואים הלא-סבירים. למיעוטיה הלאומיים של פולין היה מכנה משותף מובהק: הם לא זזו אף סנטימטר אחד ממקומות מושבם, כדי להיכלל בה.

עד סתיו 1918, כאשר פולין בקעה מבית המטבחיים של "המלחמה הגדולה", ועד סתיו 1920, כאשר גבולותיה התייצבו, המיעוטים האלה היו שייכים לארצות אחרות. הם לא התנדבו להיות מיעוטים בתחומיה. הם לא כפו את עצמם עליה. היא כפתה את עצמה עליהם. אף על פי כן, לפחות חצי מהפולנים רחשו טינה עמוקה למיעוטיהם. החצי השני אומנם לא רחשו חיבה, אבל היו מוכנים לרב-קיום כלשהו בשלום.

גבולות פולין החדשה נמתחו בלי שים לב לדמוגרפיה. כמעט שליש מאזרחיה היו לא-פולנים, במובן האתני. היהודים היו מיעוט בכל מקום, אבל כל השאר היו הרוב באזורי מגוריהם. האוקראינים והביילורוסים היו יכולים לכונן מדינות עצמאיות, או להסתפח לרוסיה, שבתחומיה התגוררו רוב בני עמם. הגרמנים היו יכולים להיות חלק מגרמניה.

לאסונה של פולין, לא יצאו אלא 21 שנה מכינונה, והמיעוטים האלה חזרו ונבלעו בכרעיהן של רוסיה הסובייטית ושל גרמניה הנאצית. המחיר היה חיסול מלא של פולין.

"מדינת כל אזרחיה", חלם פילסודסקי

בפולין שלפני מאה שנה היו אנשים נאורים מרומן דמובסקי. אחד מהם היה יוזף פילסודסקי, הסוציאליסט לשעבר שהתייצב בראש פולין המחודשת. בקיץ 1920 הוא הנהיג אותה לניצחון מזהיר על הצבא האדום, שהתכוון להפוך אותה לרפובליקה סובייטית, לפני שעמד להמשיך לגרמניה כדי לחולל מהפכה קומוניסטית כל-אירופית. הפולנים אסירי התודה העניקו לו את התואר "מרשל".

פילסודסקי לא האמין בטוהר דם ובטוהר גזע. הוא חלם על פולין שתהיה מדינת כל אזרחיה, כפי שאומנם הייתה פעם. בימי זוהרה, במאה ה-16 וה-17, היא השתרעה על פני מרחב יבשה עצום מן הים השחור עד הים הבלטי. "הרפובליקה הפולנית-ליטאית" הכילה לא רק פולנים וליטאים, אלא גם יהודים, אוקראינים, רוסים, טורקים, טטרים, גרמנים, שוודים, אפילו סקוטים. בימי זוהרה היא הייתה מן המעצמות המובילות של אירופה. ב-1683 היא הנהיגה קואליציה אירופית נגד פלישה עות'מנית מסיבית, שנעצרה רק במבואות וינה.

פילסודסקי קיווה להחזיר את פולין אל ימי הזוהר ההם. הוא חשב שהיא תתפשט אל גבולותיה ההיסטוריים מבלי שיהיה עליה לחשוש מפני שאלות של מיעוט ושל רוב. היא תפיץ בשורה של שבת-אחים-גם-יחד, בפדרציה רבת לשונות. אזרחי הפדרציה יוזמנו להיות פולנים מבלי לוותר על זהותם האתנית או הדתית.

לאכזבתו המרה של מרשל פולין, מפלגות הימין הלאומני ניצחו בבחירות לאסיפה המכוננת, ומיהרו לכתוב חוקה שנועדה לעקר אותו, את המרשל, מכל כוח אקזקוטיבי. מלוא הסמכויות נמסרו לידי הסיים, הבית התחתון של הפרלמנט. מבקריה של השיטה יגידו לימים שמכוחה פולין הפכה לא לדמוקרטיה אלא ל"סיימוקרטיה". בעברית ישראלית היינו אומרים, כנראה, "כנסתוקרטיה".

הבה נתחכמה, אמר גרינבוים

יצחק גרינבוים הצליח להיבחר לסיים הראשון, חלק מקבוצה קטנטנה של צירים יהודים, שלא היה להם אלא הכוח להתלונן מפעם לפעם. עמיתיהם הנוצרים היו מטביעים אותם בקריאות בוז ולעג, ומעודדים אותם לעזוב את פולין אם יש להם תלונות. בשנתיים הראשונות של פולין העצמאית היו להם תלונות, על שורה של מעשי טבח ביהודים. הפוגרומים ההם אומנם היו מחווירים לעומת חשבונות הדמים של שואת אירופה, או אפילו לעומת מלחמת האזרחים באוקראינה בין 1918 ל-1920, אבל נבע מהם מסר ברור: דם היהודים מותר.

גרינבוים גמר אומר לנסות ולשחק את משחק הסיימוקרטיה באמצעי היחיד השמור לשחקנים: קולות בוחרים. הבה נתחכמה לממשלת הימין שונאת-היהודים והמיעוטים, אמר או חשב גרינבוים. הבה נתפוס מושבים שהיא תכננה לתפוס מתוך ניצול של פילוג שורותינו ושל עיוות חוקי הבחירות.

גרינבוים לא התכוון רק לרשימה משותפת של מיעוטים, אלא, למרבה החשיבות, גם לרשימה משותפת של יהודים. מפלגות היהודים היו רגילות להתקוטט זו עם זו, ולפעמים היה נדמה שהכשלה הדדית הייתה חשובה בעיניהן מניצחון משותף. גרינבוים יצר אפוא רשימה משותפת בתוך רשימה משותפת: המרכיב היהודי של "גוש המיעוטים" כלל סוציאל דמוקרטים, ליברלים, דתיים אורתודוקסים ודתיים אולטרה-אורתודוקסים, פועלים ובעלי בתים. ברשימה הזו היה אפשר למצוא אנשים שלימים יזוהו עם מפא"י, עם מפ"ם, עם הרוויזיוניסטים (שעדיין לא נולדו), לצד אנשים מן "המזרחי" לצד רבנים וגדולים בתורה מאגודת ישראל.

לא תמיד היה ברור מה משני הנסים היה גדול יותר: השותפות עם האוקראינים, או השותפות בין ימין לשמאל, ובין דתיים לחילוניים. ללמדכם מה גדול היה הנס היהודי אינכם צריכים אלא לקרוא מה כתבו לימים מליצי היושר של אגודת ישראל על גרינבוים ומה הוא אמר וכתב עליהם. שנאה יוקדת גברה בסופו של דבר על כל אהבה, או אפילו על רמז של קבלה והסְכנה.

כמובן, לא כל היהודים נענו להזמנה להשתתף ברשימה המשותפת, אם מפני שהיו להם שאיפות פרטיות, ואם מפני שהם בזו לעצם הרעיון של שיתוף גורל יהודי. בחוץ נשארה ה"בוּנד", מפלגת הפועלים המהפכנית, שהתנגדה בחריפות לציונות, והאמינה כי גאולת היהודים תבוא רק לצד גאולת עמליהן של כל האומות.

ההכרזה על הניצחון בעמוד הראשון של היינט
 ההכרזה על הניצחון בעמוד הראשון של היינט

"דער גרויסער ניצחון"

מספר היהודים בפולין ביום הבחירות לסיים הוערך ב-3 מיליון פלוס-מינוס, אולי מינוס. שליש מהם התגוררו בוורשה. זו הייתה הנוכחות היהודית המסיבית ביותר עלי אדמות, לא רק דמוגרפית אלא גם תרבותית וארגונית. אוסף מדהים למדי של כותבים יהודים ביידיש, בעברית ובפולנית גדשו את עיר הבירה; עשרה עיתונים יומיים ביידיש, ארבעה בפולנית, שניים בעברית.

בחמישה בנובמבר 1922 צעדה פולין אל הקלפיות. בשבעה בנובמבר בבוקר פתחו יהודי ורשה את עיתוניהם. הכותרת ב"היינט", לכל רוחב העמוד הראשון, הכריזה: "דער גרויסער ניצחון פון אונזער ליסטע 16", ניצחון גדול לרשימתנו מס' 16.

ואיזה ניצחון. 35 יהודים נכנסו לסיים, מהם 15 נציגים של מפלגות ציוניות. ימים אחדים אחר כך נכנסו עוד חמישה לסנאט. בסך הכול היו לגוש המיעוטים 66 מושבים בסיים מתוך 444. אחוז היהודים שנבחרו היה קטן במקצת, אבל רק במקצת, מחלקם באוכלוסייה. זה היה המספר הגדול ביותר של יהודים בפרלמנט כלשהו עד אותו הזמן; וזה מוסיף להיות המספר הגדול ביותר שלהם בפרלמנט כלשהו מחוץ לישראל עד עצם היום הזה.

יושבי היציע ביום כינוסם של שני בתי הפרלמנט בוורשה יכלו לשפשף את עיניהם, כאשר רב מאגודת ישראל נעשה סנאטור של פולין. שמו היה קובלסקי, או, בכתיב היידי, קאָוואלסקי.

הסיים והסנאט של פולין נעשו מעבדה פוליטית של יהודים ושל ציונים. אין זו כלל הגזמה להגיד שחלקים ניכרים של התרבות הפוליטית הישראלית התפתחו בימים ההם במליאת הפרלמנט בוורשה. די להזכיר ששניים מחברי הממשלה הזמנית הראשונה של מדינת ישראל היו חברים בפרלמנט הזה, אם כי בזמנים שונים: יצחק גרינבוים היה שר הפנים הראשון של ישראל; והרב יצחק מאיר לוין מאגודת ישראל היה שר הסעד הראשון. שורה של אנשים נוספים למדו לשחות בבריכה הפוליטית הצפופה ההיא.

בבחירות בפולין השתתפו 92 מפלגות. בערך 30 מהן קיבלו ייצוג כלשהו. מאחר ששום מפלגה לא התקרבה לרוב בזכות עצמה, פולין נידונה לקואליציות מסובכות.

ככה ייעשה ל"נשיא של היהודים"

חודש אחד לאחר כינוס הפרלמנט החדש הגיע הזמן לבחור נשיא. הימין הלאומני הקדים וקיצץ את סמכויות הכהונה, כדי להבטיח את עצמו מפני נשיא חזק מדי. עד מהרה התברר מדוע. ההצבעה במליאת הסיים העמידה את מועמד הימין הלאומני, הרוזן מאוריצי זאמויסקי, נגד פרופסור להנדסה הידרו-חשמלית, ששמו היה גבריאל נארוטוביץ' (Narutowicz) . הוא היה פוליטיקאי מתון, קרוב לפילסודסקי, אם כי לא היה שייך לשום מפלגה. השמאל הוא שהציג את מועמדותו.

לתדהמת הימין ולחרונו, נארוטוביץ' גבר על זאמויסקי בהפרש של 62 קולות, כמעט כמספר נציגי המיעוטים הלאומיים בסיים. האנדקים של דמובסקי ושותפיהם יצאו מגדרם. הם כפרו בלגיטימיות של הבחירה. הם כינו את נארוטוביץ' "הנשיא של היהודים", ודרשו שיתפטר. הפגנות רחוב אורגנו, מסע שיסוי התחיל, איומים הופרחו.

הנשיא גבריאל נאורוטוביץ / צילום מתוך ויקימדיה
 הנשיא גבריאל נאורוטוביץ / צילום מתוך ויקימדיה

חמישה ימים לאחר השבעתו, נארוטוביץ' נרצח בידי תומך של האנדקים. חצי מיליון בני אדם השתתפו בהלווייתו בהפגנה של כעס ושל נחישות. אבל ממש כמו בימינו שלנו, הדמוקרטיה הליברלית באירופה עמדה בעיצומה של נסיגה. שבוע אחד לפני הבחירות בפולין תפסו הפשיסטים את השלטון באיטליה. שנה אחת אחר כך עשה היטלר את ניסיונו הראשון לתפוס את השלטון בגרמניה.

גרינבוים נגד כולם

תור הזהב של גוש המיעוטים בסיים הפולני היה קצר להפליא. הכבידו עליו גם מתנגדיו מן הימין הלאומני וגם חילוקי הדעות העמוקים בין חבריו והבדלי האופי של מנהיגיו.

יצחק גרינבוים העדיף את ההתרסה הבלתי פוסקת על פני ניסיון פרגמטי לשתף פעולה ולהשיג רווחים קונקרטיים. על מזגו של גרינבוים ועל שיטותיו נמתחה ביקורת כמעט כללית, והיסטוריונים נוטים להסכים איתה. הוא שש קצת יותר מדי אלי קרב, הוא היה מחוספס ולפעמים גס רוח. הוא תקף יריבים והפגין בוז כלפי המדינה הפולנית וכלפי כל יהודי שרחש לה איזו דרגה של לויאליות ושל פטריוטיות. למשל, הוא תקף לימים את הרוויזיוניסטים של ז'בוטינסקי מפני שהתייחסו בכבוד אל סמלי פולין. ז'בוטינסקי השתעשע בתוכנית גרנדיוזית לפנות מיליון יהודים מפולין, ולכבוש את ארץ ישראל בכוח הזרוע מידי הבריטים. הוא קיווה שהצבא הפולני יהיה לו לעזר, לפחות באימון ובציוד.

מוטיב "מיליון היהודים", הצריכים לצאת מפולין, ניסר בחללה של הפוליטיקה היהודית עוד קודם. ב-1927 התפרסם, כי גרינבוים, בהיותו בביקור בארה"ב, אמר לבני שיח אמריקאים בכירים מאוד, שיש בפולין "מיליון יהודים מיותרים". הוא גם דיבר בבוז, בערך באותו הזמן, על יהודים פולנים שעלו ארצה וירדו ממנה במספרים גדולים במחצית השנייה של שנות ה-20. הוא ייחס להם את המנטאליות של "דז'יק'ה ונאלווקי", שני הרחובות היהודיים המפורסמים ביותר של ורשה. איש כמובן לא היה יכול לחזות שסביבם יוקם הגטו, ב-1940.

הייאוש והטרגדיה

כישלונו של גרינבוים בסיים ריפה את ידיו. הוא קץ במאבקים הפרלמנטריים חסרי התוחלת. הוא היה מאוכזב מרה ממהלך הפוליטיקה היהודית והציונית. היהודי מס' 1 בפולין ארז את מזוודותיו ב-1933, ועלה לארץ ישראל. הוא צורף מיד אל הנהלת הסוכנות, הלוא היא הממשלה שבדרך. הענק מוורשה התגמד מאוד בפוליטיקה של הארץ, גם מפני שדוד בן-גוריון לא סבל אותו. למען האמת, מעטים סבלו אותו.

כשבאו הידיעות הראשונות על שואת יהודי אירופה, גרינבוים הועמד בראש צוות הצלה. אין זה המקום לדון ברצינות במעשיו, אבל הוא רחש מעט מאוד מעריצים או מוקירים. הטון המהפכני הנחרץ שלו הביא אותו לביטויים של זלזול במאמץ ההצלה. למרבה הטרגדיה האישית שלו, אחד מבניו, אליעזר-אצ'ה, שנעשה קומוניסט, מצא את עצמו באושוויץ. הוא טען אחר כך, כי המפלגה ציוותה עליו להציע את שירותיו כקאפו. הסיפורים על מעשיו שם הביאו אותו לאחר המלחמה עד סף העמדה למשפט על שיתוף פעולה עם הנאצים. אביו הצליח בסופו של דבר להביאו ארצה. הוא לחם במלחמת העצמאות, ונהרג בנסיבות לא ברורות.

גרינבוים עצמו ניסה את כוחו בתחרות אלקטורלית בישראל. הוא התייצב בראש רשימה עצמאית בבחירות לאסיפה המכוננת, באוקטובר 1948. רשימתו של האיש שכבש בסערה את הסיים 16 שנה קודם לא הצליחה לעבור את אחוז החסימה. הוא נשאר נערץ ולא אהוב עד יום מותו, בקיבוץ גן שמואל, ב-1970, בהיותו בן 91.

להיות רוב, להיות מיעוט

סיפורה של הרשימה המשותפת, למיעוטים וליהודים, ניתן כאן גם בגלל חשיבותו ההיסטורית, אבל כמובן גם בגלל האסוציאציות. כתבתי בעמודים האלה שורה של רשימות ב-20 השנה האחרונות על "האמא הפולנייה" של תרבותנו הפוליטית. אגב, כתבתי גם על "האמא הפולנייה" של ערביי ישראל.

"האמא הפולנייה" מציעה לקחים די רבים על יחסים בין רוב למיעוט: על יחסו של הרוב למיעוט, וגם על יחסו של המיעוט אל הרוב. המשוואה הזו היא רבת-מרכיבים. כמובן, הרוב צריך להתחשב במיעוט לאומי גדול, בייחוד כאשר המיעוט הזה לא בחר לחיות במדינתו של הרוב; אבל גם המיעוט צריך להתחשב ברוב, לפחות לטובת האינטרסים העצמיים שלו. רומן דמובסקי היה מנהיג הרוב, שמפני השראתו צריך כל רוב במדינת לאום להיזהר; ויצחק גרינבוים היה מנהיג המיעוט, שמפני השראתו צריך כל מיעוט להיזהר.

היסטוריונים של פולין, בדרך כלל לא מאוהדי היהודים או הציונות, טענו שהם מזהים את השפעת דמובסקי על הימין הציוני, אשר פולין היתה מעבדת הניסויים שלו. אולי. בוודאי מועט הספק שהימין הציוני הושפע ממנהיגים סמכותניים של הזמן ההוא, כולל, בגלוי ובמפגיע, ממוסוליני. אף כי שמו של דמובסקי ידוע פחות או יותר לתריסר ישראלים (אני אומר לתפארת המליצה), טביעות האצבעות שלו ניכרות וצריכות לימוד.

קריאה להצביע לרשימה המשותפת
 קריאה להצביע לרשימה המשותפת

קשה לטעון שגרינבוים השפיע על התודעה הערבית. אבל אולי גם הוא ראוי לעיון. מניסיונו אפשר ללמוד גם את יתרונות ההתארגנות וההעזה, אבל גם את יתרונות הפרגמטיות והשכל הישר. הוא התברך בשפע בשני הראשונים, אבל סבל מחיסרון בולט של שני האחרונים.

מאה שנה לא הניסו כלל את ליחה של האמא הפולנייה. הבה נשב לרגליה, ונלמד מחוכמת ניסיונה וגם מכסילותה.

(לצורך הרשימה הזו הסתייעתי בשורה של מקורות, שאני מתכוון לתת בנפרד, באתר הרשת שלי)

רשימות קודמות ב-yoavkarny.com וב-https://tinyurl.com/karny-globes ציוצים (באנגלית) ב-twitter.com/YoavKarny