יותר מבוגרים, פחות עובדים: המלכוד שמאיים על הצמיחה העולמית

תמונת המצב הדמוגרפית בעולם כיום חצויה לשניים, שהם תמונת ראי זה לזה, כפי שתיארנו בשבוע שעבר.

החצי הראשון כולל את המדינות העניות והבלתי מפותחות ביותר שגם כך מתקשות לקיים תשתיות ראויות ולספק את הצרכים המינימליים ביותר של תושביהן, ובהן הריבוי הטבעי נמשך בקצב מסחרר.

החצי השני כולל 83 מדינות, חלקן היותר מפותחות אך לא רק, וביניהן סין, גרמניה, יפן, איטליה, רוסיה, דרום קוריאה, פולין וארה"ב, שבהן שיעור הילודה הוא מתחת ל-2.1 ילדים לאישה. נתון זה מכונה "שיעור התחלופה", כלומר השיעור שבו האוכלוסייה לטווח ארוך אינה גדלה.

המציאות במדינות האלה מביאה עימה סוג אחר של בעיות כלכליות, לפחות לטווח של כמה עשרות השנים הבאות.

ארה"ב אינה מצויה בתחתית הסולם מבחינת שיעור הילודה. הוא עומד אצלה על כ-1.8 ילדים לאשה, לעומת למשל טייוואן עם 1.21 ילדים לאישה ופורטוגל עם 1.24. ארה"ב גם לא נמצאת בראש הטבלה של שיעור תוחלת החיים. זה עומד בארה"ב על כ-78.7 שנה בממוצע לאדם לעומת יפן למשל עם 83.7 שנים לאדם, ספרד עם 82.9 וקנדה עם 81.6.

אוכלוסיית ארה"ב מזדקנת במהירות

אך אף על פי שהאוכלוסייה בארה"ב חיה פחות שנים ומולידה יותר ילדים יחסית לקבוצת 83 המדינות האמורות, אוכלוסייתה מזדקנת במהירות.

על פי נתוני הלשכה הממשלתית לסטטיסטיקה, בשנת 2020 צפויים להיות בארה"ב כ-63 מיליון תושבים מעל גיל 65, או כמעט 19% מהאוכלוסייה. בשנת 2000, לשם השוואה, עמד מספר התושבים מעל גיל 65 על 35 מיליון, או כ-12% מהאוכלוסייה. עד שנת 2025 המספר צפוי לגדול ליותר מ-21% מהאוכלוסייה, או כ-73 מיליון איש, וב-2030 יחצה הנתון את רף 83 המיליון וכמעט כל אמריקאי רביעי יהיה מעל גיל 65.

זהו מרקם אוכלוסין חסר תקדים, אך עם זאת הוא אינו מרחיק לכת כמו ביפן, שם צפוי כי אחד מכל שלושה תושבים יהיה מעל גיל 65 עד שנת 2030. לשינוי כזה דרסטי במבנה האוכלוסין יש משמעויות כלכליות מרחיקות לכת, וביותר ממישור אחד.

אוכלוסייה מזדקנת שווה כלכלה בדעיכה.

אין צורך בדמיון מפותח כדי להבין מדוע משפחה ממוצעת של שני בני זוג בגיל 45 עם שלושה ילדים מתחת לגיל 18, מוציאה יותר מזוג בני 70 החיים בגפם. ההבנה הזו מקבלת אישור ממחקרים רבים.

כך למשל, מחקר מסוף 2015 שערכה הלישכה הממשלתית לסטטיסטיקה מצא כי אנשים בין גיל 35 ל-54 נמצאים בשיא הכנסותיהם וכן בשיא הוצאותיהם. כאשר הם חוצים את גיל 65, הן ההכנסות והן ההוצאות נופלות באופן דרמטי. על פי המחקר, נפלו הכנסות הקבוצה שבין הגילאים 65 ל-74 כמעט ב-30% לעומת הצעירים מהם בעשר שנים מממוצע של 74 אלף דולר לכ-53 אלף דולר לשנה, ובהתאם נפלו גם ההוצאות, מכ-56 אלף דולר ל-46 אלף דולר. בקבוצת הגיל הבאה, זו שמעל 75, הנפילה הייתה דרמטית אף יותר.

 כמה האמריקאים

הירידה התרחשה כמעט בכל סוגי ההוצאות, למעט הוצאות הבריאות אשר גדלו אם כי לא באופן מהותי מאוד, שכן אזרחי ארה"ב שמעל גיל 65 נהנים מביטוח רפואי, מדיקר, הנותן כיסוי ושירותים רפואיים יסודיים למדי במחיר נמוך ביותר.

שילוב של נפילה דרמטית בהוצאות עם גידול משמעותי בקבוצת הגיל המוציאה סכומים קטנים בהרבה, מיתרגם לירידה מהירה בפעילות הכלכלית הכוללת של המשק.

מאמר שפרסמה קרן הגידור kkr סיכם את העניין: "הגורמים המשפיעים על הצמיחה לטווח ארוך הם הגידול באוכלוסייה והגידול בתפוקה (פרודוקטיביות)... בשעה שאוכלוסיית הפנסיונרים (העולמית) גדלה מ-8.5% בשנת 2016 ותגיע ליותר מ-12% בשנת 2030 ושיעור הילודה העולמי ממשיך לרדת, צמיחת האוכלוסייה בגיל העבודה בעולם תקטן מ-1.5% ל-0.9%. ללא שינוי משמעותי בפרודוקטיביות, זה יאט את קצב הגידול העולמי של האוכלוסייה...

"כך למשל ביפן שיעור האוכלוסייה בגיל העבודה הגיע לשיא בשנת 1995, והיום הוא נמוך ב-13% ממנו. עד 2040 הוא צפוי להיות נמוך ב-31% מהשיא. התוצאה היא ירידה מתמדת וקבועה של הגידול האמיתי, הריאלי, בתמ"ג היפני, מממוצע חמש-שנתי של 5.2% בשנת 1989 וסביבותיה לממוצע של 1.2% היום".

כוח העבודה בכלכלות הראשיות הולך ויורד

חשוב לציין כי ההערכות המספריות בראשית הסקירה הן עולמיות, ולפיכך מוטות ביותר. הגידול בכוח העבודה בכלכלות הראשיות ובמנועי הצמיחה הכלכלית בעולם - ארה"ב, סין ואירופה - צפוי להיות נמוך בהרבה מ-0.9% בין 2018 ל-2030, לפי הערכות שלהן עצמן.

בארה"ב הוא צפוי לעמוד על כ-0.21% לשנה, קרי פחות מרבע מהגידול המוערך בסקירה. באירופה לא צפוי כל גידול באוכלוסייה בגיל העבודה. להיפך - צפויה ירידה של כ-0.15% לשנה. ובסין תמונת המצב עגומה עוד יותר. המדינה כבר היום נמצאת בתהליך מתמשך, שהחל בשנת 2014, של ירידה בשיעור האוכלוסייה שבגיל העבודה. בשנה שעברה ירד לראשונה מספר הסינים שבגיל העבודה אל מתחת למיליארד ועמד על 998.3 מיליון, והוא צפוי להמשיך לרדת ל-830 מיליון עד 2030 ול-700 מיליון עד 2050, כך על פי הערכות ממשלתיות בסין.

קצב ההזדקנות בסין, תוצאה של הגידול המהיר באוכלוסייה בשנות החמישים והשישים ולאחר מכן מדיניות ה"ילד אחד", נמצא בשיא היסטורי. בשעה שלגרמניה לקח 61 שנה, מ-1951 עד 2012, להכפיל מ-10% ל-20% את הגודל היחסי של האוכלוסייה שמעל גיל 65, וליפן התהליך לקח 23 שנה, מ-1984 עד 2007, לסין ייקח התהליך רק 20 שנה, מ-2017 עד 2037.

עם הירידה הקבועה והמתמשכת באוכלוסייה שבגיל העבודה בכלכלות המובילות בעולם אין לצפות אלא ליפניזציה של שיעורי הצמיחה העולמיים בכלל ושל הכלכלות המובילות בפרט, מהיום ועמוק אל תוך מחצית המאה.

העדפות הנדל"ן החדשות של האמריקאים המבוגרים

אין מקום שבו הירידה הדרמטית בהוצאות ובצרכים של האוכלוסייה המתבגרת בארה"ב נותנת כבר היום את אותותיה כמו שוק הנדל"ן.

הבייבי בומרס, ילידי 1946-64, בגרו בעולם של טרום בועת האשראי המונומנטלית של השנים 1996-2018. משום כך הם זכו לחיות בעולם שבו מחירי הנדל"ן היו נמוכים משמעותית, בשיעור שבין 45% ל-55%, במונחי חודשי עבודה ממחירי הנדל"ן היום לבני דור המילניום, ילידי 1981-1996.

גם ההוצאות של הבייבי בומרס על בריאות, גני ילדים וכיו"ב היו נמוכים בחצי לפחות. הבייבי בומרס, רובם ככולם, גם לא סיימו אוניברסיטה כשהם נושאים על גבם חובות עתק של עשרות ולעתים מאות אלפי דולרים. כתוצאה מכך, רוב הבייבי בומרס, 78%, רכשו מאז מחצית שנות התשעים ועד 2017 בתים, ולעיתים קרובות יותר אף מאחד. לעומתם, המילניאלס הם דור עני בהרבה העמוס בחובות סטודנטים. אין פלא כי רכישת בית, היקר פי שניים, הוא חלום עבורם.

סקר שנערך בתחילת 2019 בקרב מילניאלס ובייבי בומרס עבור חברת השקעות בנדל"ן מצא כי כשליש מהמילניאלס העריכו כי לעולם לא יוכלו להרשות לעצמם לרכוש בית, וכ-27% נוספים אמרו כי יוכלו לרכוש אך רק באמצעות ירושה שיקבלו. אין פלא אפוא כי 29% מהמילניאלס שהשתתפו בסקר אמרו כי יהיו מוכנים לוותר על אייפון לתמיד תמורת בית חלומותיהם, 25% היו מוכנים ללכת לכלא לשבוע, ו-16% היו מוכנים לוותר על סקס לחמש שנים, תמורת אותו חלום.

וכך, בשעה שעוד ועוד בייבי בומרס מתבגרים ומבקשים למכור את בתי המידות שבבעלותם לדורות שמתחתיהם, מסתבר כי אלו, שהם גם קטנים יותר וגם עניים הרבה יותר, מתקשים לקלוט את ההיצע הגדול.

מחקר של ענקית המשכנתאות פאני מיי סקר את התופעה במחקר משנת 2018 והגיע למסקנה הבאה: "התחזיות מעידות על גידול ממשי במספר המבוגרים שמבקשים לעזוב את בתיהם בשני העשורים הבאים. בין 2016 ל-2026 קבוצות הגיל הרלוונטיות (שמעל 65) ישחררו לשוק בין 10.5 ל-11.9 מיליון בתים, ובין 2026 ל-2036 בין 13 ל-14.6 מיליון בתים נוספים יגיעו לשוק, גידול של לפחות 42% לעומת העשור שעבר".

וכך סיכמו במחקר: "הבעיה צפויה להחמיר משנת 2020 ואילך, כאשר יותר ויותר בייבי בומרס נכנסים לתוך שנות השבעים והשמונים שלהם, קבוצות הגיל שבהן אנשים באופן טבעי מפסיקים להיות בעלי בתים בגלל מצבם הרפואי, מוות וכיו"ב. מדובר בקבוצה שהיא בעלת 32 מיליון בתים, שהם 40% מהבתים באמריקה".

התופעה של מכירה מסיבית מצד הבייבי בומרס תואץ ללא ספק על רקע העלות הגבוהה של תחזוקת הבתים הגדולים והריקים, הן בשל עלות התחזוקה עצמה בכלל והן בשל המסים הגבוהים - מס רכוש שנתי של בין 1.5% ל-3% מערך הבית - אשר הולכים וגדלים ריאלית בגלל מצבן הכלכלי המתדרדר של המדינות.

כך למשל במדינת אילינוי גדל מס הרכוש על בתי מגורים מאז 1990 פי 3.3 מאשר ההכנסה החציונית במדינה, בכ-76% מהוצאות משק הבית החציוני. ההוצאה הזאת הפכה כבדה עוד יותר לבתים יקרים יחסית בעקבות רפורמת המס של טראמפ, שהגבילה את סכום מס הרכוש למגורים המותר לניכוי מהמס הפדרלי.

פער כזה בין מספר המוכרים הצפויים בשנים הבאות לבין מספר הקונים ויכולותיהם הפיננסיות, שלא לדבר על טעמיהם השונים של המילניאלס ביחס למקום, לסוג ולאופי המגורים, ישפיע בהכרח, ולא לחיוב, על מחירי הבתים בפרברים. כבר היום באזורים מרובי בייבי בומרס מתבגרים, ואשר בהם היצע של בתים גדולים, המחירים "יורדים משמעותית ולעתים עד כדי כמעט 50%", כך על פי דוח של חברת הנדל"ן Walt Danley שצוטט במאמר ממרץ 2019 ב"וול סטריט ג'ורנל" תחת הכותרת "בעיה גדלה בשוק הנדל"ן: יותר מדי בתים גדולים", העוסק בהשפעת הזדקנות האוכלוסייה על שוק הנדל"ן בפרברים.

למסקנה דומה הגיעו גם מחקרים נוספים בנושא. כך למשל מחקר שנערך באוניברסיטת ג'ורג' מייסון קבע: "מספר משמעותי של בעלים מזדקנים של בתים גדולים יחסית עשוי ליצור 'מכירת חיסול' של בייבי בומרס, ולהשפיע לשלילה על המחירים בשכונות כאלו בשנים הבאות".

מבט ליפן, המובילה על ארה"ב בשיעור המזדקנים בה, יכול לרמוז על הבאות. כבר היום מעריך משרד התשתיות של ממשלת יפן כי יש במדינה כ-8.2 מיליון יחידות דיור נטושות, שהן כ-13.5% מסך יחידות הדיור, והנתון הזה צפוי לטפס ליותר מ-20 מיליון יחידות עד 2033.

מנגד, צפוי דווקא מחסור של ממש ביחידות מגורים המתאימות לאנשים בגיל שבעים ומעלה. הגידול המהיר הצפוי בקבוצת גיל זו מחד והקשיים לממש רכוש קיים ובטח במחיר המצופה, עשויים ליצור בעיות של ממש בשוק הזה.

במחקר שערך המרכז ללימודי שוק הדיור באוניברסיטת הרווארד בשנת 2018 תחת הכותרת "צורכי המגורים של אמריקאים מתבגרים (מזדקנים)", הגיעו עורכיו למסקנה כי "76% מהאמריקאים בגילאי 65-79 גרים בבתים פרטיים.. בשעה שיותר ויותר מהם מבקשים לעבור לבתים המתאימים לגילם, הכוללים שירותים מרחביים ויחידות למגורים סיעודיים". לכן, לפי עורכי המחקר, הצורך לספק דיור בטוח, נגיש פיזית ובר השגה לאוכלוסייה המתבגרת יהיה אתגר משמעותי, שעה שמיליוני בייבי בומרס נכנסים לעשור השמיני לחייהם.

מחוסכים לצרכני חיסכון: היכונו למימושי ני"ע

אך לא רק נדל"ן תבקש האוכלוסייה המתבגרת למכור. אנשים מתבגרים שהכנסותיהם השוטפות יורדות או נעלמות ואשר חסכו לימי זקנה הופכים באופן טבעי מחוסכים לצרכני חיסכון. במילים אחרות, שוק ההון עומד לחוות באופן הדרגתי מימושים גדלים והולכים של החזקות בניירות ערך, ככל שהבייבי הבומרס, הדור העשיר ביותר באמריקה, ישתמשו בחסכונותיהם למימון השנים הרבות שהם בפנסיה.

יתרה מזאת, בועת הענק בשוק האג"ח, וההחזרים הנמוכים שהיא ייצרה, כמעט כולם שליליים במונחים אינפלציוניים, תיצור קרוב לוודאי האצה של משיכות כספים מהשווקים הפיננסיים, כמו גם קיצוץ בהוצאות בכלל, שעה שסך הנכסים הזמינים ילכו ויקטנו בעוד שההוצאות, קרי כוח הקנייה, הולכות ונשחקות.

העובדה שרוב החוסכים בשוקי המניות הם 76 מיליון הבייבי בומרס עשויה גם להאיץ כל מפולת בשוקי ההון, כזו הצפויה לעניות דעתנו להתרחש בשנתיים הקרובות לכל המאוחר. זאת משום שהדור המבוגר רגיש הרבה יותר לסיכונים, לאור הטווח הקצר יחסית שבו הוא זקוק לכספים, לעומת הזמן שיידרש להתאוששות, גם אם כזו תתרחש בסופו של דבר.

בחמש השנים האחרונות נהנו הבייבי בומרס מתשואות יוצאות דופן על חסכונותיהם הפנסיוניים. כאשר השוק ישנה כיוון, וזה יקרה כשהם יהיו אפילו יותר מבוגרים, רבים ימהרו להקטין את הסיכון הגדול מאוד גם כך.

בסקר שפרסמה לפני כחמישה חודשים ענקית הקרנות פידליטי נמצא כי בעוד היא ממליצה לבייבי בומרס על החזקה של 50% מכספי תוכניות הפרישה שלהם במניות, הרי כמחצית מהם מושקעים בנכסים מסוכנים יותר מההמלצה ו-8% מחזיקים את כל כספי הפרישה שלהם במניות. "אם השוק יירד", אומר סמנכ"ל בפידליטי, "הם עלולים להפסיד חלק משמעותי ממה שהם עבדו כה קשה לחסוך".

מחקר של גוף אחר, Employee Benefit Research Institute, מצביע על חלוקת נכסים גרועה עוד יותר. לפי המחקר הזה, "בשנת 2015 כ-30% מתוכניות החיסכון הפרטיות החזיקו יותר מ-90% מנכסיהן במניות... ואפילו אנשים בין גיל 65 ל-84 השקיעו יותר מ-63% מנכסיהם במניות". כאשר יתחילו לחלחל הפחד או ההכרה כי שוק המניות אינו חד כיווני, ויגבר החשש שהוא עלול להיקלע לשידור חוזר של 2000 ו-2008, ימהרו רבים מאוד מהבייבי בומרס, הזוכרים היטב את שני אירועי העבר האלו, לנסות ולצאת מהשווקים, דבר שיאיץ את התהליך כולו. 

הכותב הוא עורך דין בהשכלתו העוסק ומעורב בטכנולוגיה. מנהל קרן להשקעות במטבעות קריפטוגרפיים, ומתגורר בעמק הסיליקון זה 22 שנה. מחבר הספר " A Brief History of Money " ומקליט הפודקסט KanAmerica.Com.  בטוויטר: chanansteinhart