דרור פויר / צילום: יונתן בלום
א.
סערת החרמת הטלפונים של דובר הליכוד יונתן אוריך ומנהל קמפיין המפלגה עופר גולן על ידי המשטרה ריגשה את כולנו השבוע, ולא בכדי; נדמה שהמכשירים המוחרמים הצליחו לגעת בעצב חשוף בנשמה כל אחת ואחד מאיתנו. מספיק להיווכח בעוצמת התגובות, שהגיעו בעיקר מצד ימין, כמו שר התחבורה בצלאל סמוטריץ' שקצת הסתבך עם דימוי חצי אפוי שהביא מהמשרד וטען כי "החרמת הטלפונים היא חצייה מפחידה של קו אדום בוהק מכל בחינה שהיא".
השמאל, ברובו, נדם הפעם. ככה זה כשהכל מהפוזיציה (מילה שנואה!): החברים שמזדעזעים היום עד עמקי נשמתם מהפרת הפרטיות החמורה, דרשו רק אתמול לחשוף את תכולת הסלולרי המלאה של גנץ אל מול פני האומה, ואלה ששותקים היום זעקו אתמול כשפחות התאים להם - כל זה מוכר וידוע ועגום עד מאוד.
מבין שלל המגיבים הייתה זו דווקא שרת המשפטים לשעבר, איילת שקד, לא בדיוק האדם עם הלשון הכי ציורית בכנסת, שהתעלתה על כולם וחשפה את יכולותיה כמשוררת רגישה אך יחד עם זאת עזת מבע: "המכשיר הסלולרי", כתבה בעמוד הפייסבוק שלה, "הוא העולם הפנימי שלנו. עולמנו האישי. כל סודותינו. הקשרים שלנו. המשפחה שלנו. החברים שלנו. לקחת לאדם את הסלולרי ולהחרים אותו זה כמו להפשיט אדם". עם לחן טוב, יש לנו פה להיט לפסטיגל.
כמו שקד, גם יאיר נתניהו ידע לקחת אותנו איתו לסיור דמיון מודרך בתוך מה שאמור להיות הסיוט הכי גדול של האדם היום: "תחשבו על כל מה שיש בפלאפון שלכם", כתב (נסו להעלות בעיני רוחכם צלילים מרגיעים של חלילי רוח מגיעים אליכם מרחוק), "על כל מה שיש בוואטסאפ, בתמונות, באינסטגרם, אולי סרטונים אינטימיים, אולי סתם סודות. תדמיינו שמאות אנשים זרים מחטטים לכם בפלאפון באופן חופשי". מאות אנשים, ועוד זרים, איך אפשר שלא להצטמרר? נתניהו הבן טען שישראל היא דיקטטורה אבל אביו, ראש הממשלה, הצליח כמו תמיד להרגיע את האווירה, להקטין את הלהבות ולקרר את הרוחות כשהגדיר את החרמת הטלפונים כ"פיגוע בדמוקרטיה".
ב.
אז נכון שהכל מהפוזיציה, אבל נדמה שסערת החרמת הטלפונים השבוע הייתה מרגשת במיוחד כי היא חשפה את הפוזיציה האנושית העמוקה יותר של הזמן הזה, והיא מעבר לימין או שמאל ונתניהו כן או לא, והפוזיציה הזו היא כל אחד מאיתנו, ללא הבדל דת, גזע ומין, כשהוא צמוד לטלפון, מרים את הראש מהמסך פעם בכמה זמן, אומר לעצמו, תראה את כולם, הם כל הזמן בטלפון - וחוזר לטלפון, רק כדי שאדם אחר ירים את ראשו לרגע, יגיד לעצמו שכולם בטלפון וחוזר חלילה.
כך צריך לקרוא את שקד, נתניהו הבן ואחרים: זו לא רק הגנה על המחנה, על הגוש, על המנהיג, על העיקרון - זה שאנשים פשוט מתים מפחד שייקחו להם את הטלפון. אנחנו מדמיינים את אוריך וגולן בלי הטלפונים שלהם ואלוהים יודע שלא היינו רוצים להתחלף איתם - מה הם עושים כל היום? על מה הם חושבים? איך הם מגיעים ממקום למקום? מה עם כל הקשרים, המשפחה, הסודות והסרטונים שהופכים אדם לאדם? שימו לב לגישות השונות: בשביל נתניהו הבן הטלפון הוא סודות, בשביל שקד השרה הטלפון הוא מעין בגד שמכסה אותך מהעולם, אבל נשיאת בית המשפט העליון לשעבר מרים נאור הלכה הכי רחוק: בשבילה הטלפון הוא הבית, הוא הנפש. "להיכנס לבנאדם לטלפון", כתבה לפני כשנתיים,"זה להיכנס עמוק לנשמה, הרבה יותר מאשר להיכנס לבית". וואו, משפט מפחיד למדי. אבל כבר מפחיד מדי, נכון? על גבול ההפרזה. לא יודע מה אתכם, אני הייתי מעדיף מאה שוטרים בטלפון על פני שוטר אחד בסלון. מוזר שאזרח חביב ושומר חוק כמוני בכלל צריך להעסיק את עצמו בתרחישים משונים כגון אלו, אבל שטיפת המוח עובדת, כמו שאומרים לנו כל היום - היום זה אוריך ומחר זה אני.
או בגרסה המשודרגת: היום זה הטלפון של אוריך ומחר זה הטלפון שלי.
ג.
הרגע המדויק בו הצליחו הטלפונים המוחרמים של אוריך והשני לגעת בלב-ליבו של אותו עצב חשוף בנשמה שהוזכר מקודם היה כשקראתי את הודעת המשטרה שחזרה והבהירה שהטלפונים לא נפתחו בידי החוקרים והם עדיין מוחזקים במעטפה סגורה.
ההודעה הזו הכניסה אותי ללחץ; לא יכולתי שלא לדמיין את הטלפון של אוריך, ואז את הטלפון של השני, ואז את הטלפון שלי - ואת הטלפון של כולנו - מוחזק ככל הנראה לבדו, מופרד מהמכשיר של חברו, במעטפה סגורה (בטח מהמעטפות המרופדות האלה שעושות לו תחושה שהוא בבית משוגעים), בתחתית מגירה, בארון חלוד, בחדר חשוך, במרתף נעול, עם סוללה מרוקנת, ללא מטען, בלי בלוטות' להתחבר אליו, רחוק מכל ווי-פיי, לא יודע מה קורה בטוויטר, לא שומע מה חדש באינסטגרם, אם ואטסאפ נשלח הוא לא יודע, אם מישהו התקשר הוא לא שומע. איפה האו"ם? איפה רופאים לזכויות הסלולר? איפה כל יפי הנפש? ואלה רק המכשירים המפורסמים שהוחרמו השבוע; אני קורא שבכל שנה מחרימה המשטרה אלפי מכשירים ששוכבים להם כבויים כמו נשמות אבודות, עותקים לא מעודכנים של העצמי, ואיש אפילו לא שמע עליהם או יודע מה עלה בגורלם - אולי תפסה בהם הקורוזיה?
זה רק טלפון, אני יודע, אבל אני לא יכול שלא לעצום את העיניים, לנשום עמוק ולדמיין את עצמי בתור הטלפון שלי. טלפון סלולרי יכול לעשות הרבה דברים, אתם יודעים את זה טוב מאוד, אבל אף טלפון - משוכלל ככל שיהיה - לא יצליח לעולם לברוח מתוך מעטפה, בטח לא כשהיא סגורה. אז הנה אני במעטפה הסגורה שבארון החלוד בחדר החשוך שבמרתף הנעול אי שם, מנסה שוב ושוב ללא הצלחה ליצור קשר אחרון עם העולם, לצלצל, ואז לרטוט ואז פחות, ואז, כששארית הכוחות אוזלים מהסוללה המרוקנת פשוט לחדול, לוותר, להיכבות.
לאף טלפון לא מגיע לעבור דבר כזה, ולא חשוב לאיזה מחנה הוא שייך וכמה אינצ'ים יש לו במסך. כחברה, אסור לנו להשלים עם מצב בו טלפונים מהדור השלישי והרביעי מקבלים יחס שהיה שמור לערבים בלבד.
ד.
ואולי בכלל אנחנו עושים להם טובה, לאוריך ולחבר השני. כל-כך הרבה מחקרים חזרו והוכיחו את הנזקים השונים שנגרמים מהטלפון הסלולרי, בכל התחומים כמעט; בריאותיים, נפשיים, קוגניטיביים, משפחתיים, זוגיים, מה לא. גרוע יותר מסיגריות, ממכר יותר מסמים, טיפשי יותר מתוכניות בוקר. כדאי לכם לראות את הסרט המומלץ "הקרב על המוח" שביים ידידי דרור גלוברמן (באתר מאקו), שם נידונים הדברים.
כן, כנראה שבכלל עשינו להם טובה, לאוריך ולשני, ששחררנו אותם, ולו לכמה ימים מכבלי הסלולרי, שמחזיק אותנו קצר כל-כך; בין 75% ל-96% מהאנשים לוקחים את הטלפון איתם גם לשירותים. אוריך עצמו התגאה בזה שהוא מצייץ מחדר הכיסא, לא יודע מה עם השני. כל-כך הרבה תכונות נלוזות והתנהגויות תמוהות יש לי, והנה אחת שאין לי - אף פעם לא הבנתי את הדבר הזה, בחיי: לא רק בקטע טכנולוגי, הרי גם לפני הסלולרי אנשים היו לוקחים לשירותים עיתונים וספרים - מה הקטע? עד כדי כך אתם לא יכולים להיות עם עצמכם?
בואו לא נשכח שהאסלה בשירותים היא בדיוק כמו התהום של ניטשה: אם תסתכל עליה, היא תסתכל עליך בחזרה - על כחמישית מהטלפונים הסלולרים אפשר למצוא חלקיקים צואתיים. בדיוק ככה.
אין מה לומר, צדקה איילת שקד: הטלפון הסלולרי הוא באמת העולם הפנימי שלנו.