במאבק של אירופה נגד המהגרים, החלומות של האפריקאים הופכים במהרה לסיוט בלב ים

הטלפון הלוויני על גבי הרפסודה המתנפלת בלב ים התיכון, החל להוציא אותות מצוקה חוזרות מדי כמה שניות (S.O.S). על גבי הסירה הרעועה ישבו בצפיפות 45 גברים ונשים אפריקאים, כשתקווה אחת בליבם - שספינת חילוץ תגיע אליהם ותעביר אותם לאיטליה. במקום זאת הופיעה ספינת משמר חופים של לוב עם ערכות עזרה ראשונה, גלגלי־ים ומצופים וגם רובי קלשניקוב שנועדו להכריח את הפליטים הצמאים והחרוכים מהשמש ומליחות הים לעלות עליה ולחזור לאזור מלחמה הנטושה בלוב.

אמנה לעצירת ההגירה הלא־חוקית מלוב לאיטליה, בגיבוי האיחוד האירופי, הפכה את משמר החופים הלובי למשמר הגבול דה־פקטו של אירופה. זו כבר הפכה לרוטינה מעוררת פלצות: מהגרים ופליטים שמגיעים ללוב לאחר שברחו מאזורי עימות וקרבות או מחמת רעב בארצותיהם, מסתכנים בחציית הים התיכון, וכל זאת רק כדי להיתפס ולהיות מוחזרים ללוב. שם, הם מוחזקים במחנות מעצר סמוך לקווי החזית במלחמות האזרחים בלוב, ונתונים לחסדי המיליציות.

למרות הכישלון המתואר לעיל שפעמים רבות יכול להיגמר במוות, הארגון ההגירה הבינלאומי (IOM) להגירה דיווח בנובמבר כי הניסיונות לחצות את הים התיכון נמצאים בעלייה. זאת למרות החשש שמסע התלאות עלול להסתיים במלחמות האזרחים בלוב.

מי שלא מתייאש הוא מאיי אוסקר, פליט בן 22 מקמרון. הסכנות בלוב רק המריצו אותו לנסות להגיע לאירופה. כאשר הוא נלכד בניסיון הרביעי שלו לחצות את הים התיכון, הוא כבר עבר חצי מיבשת אפריקה, שילם לאינספור מבריחים ונתקע חודשים במחנות מעצר בלוב. ביולי, תקיפה אווירית על מחנה המעצר טאג'ורה מחוץ לבירה טריפולי, בו היה עצור, הרגה עשרות מהגרים ופליטים, ושיגרה את מאיי לבריחה נוספת. הוא למד ספרדית עוד בקמרון כדי להתכונן לחיים בספרד.

על סיפון הספינה

על סיפון ספינת משמר החופים הלובי, "פזאן 658", כמה מהגרים תהו בקול אם הם ייאזקו. אשה אחת קברה את ראשה על צווארו של שותפה, ובכתה בשקט. צוות ספינת משמר החופים הלובי הטביע ליתר ביטחון את הרפסודה של הפליטים.

אוסקר, בחולצת טי עם הכיתוב Fly Emirates (חברת התעופה של אמירויות המפרץ), תיאר את הלחימה המתמדת בלוב באמצעות לקסיקון דל: "בום בום בום", הוא אמר בכוונו לירי שהגיע מהשמיים. לשאלה אם הוא ינסה שוב לחצות את הים התיכון הוא השיב בשלילה. "אני עייף מכל זה".

האמנה האיטלקית־לובית נגד הגירה, שחודשה בחודש שעבר, מחייבת את איטליה לספק סיוע כספי ולוגיסטי למשמר החופים הלובי ולמחנות המעצר. בתמורה, לוב מונעת מהמהגרים להגיע לחופי איטליה. כולם מרוצים. חוץ מהפליטים.

אבל לא כל מדינות אירופה סומכות את ידיהן על הסכם זה. ההתנגדות להחזרת הפליטים למרכזי המעצר המסוכנים בלוב הניאה את צרפת לוותר על תוכניתה לספק שש ספינות למשמר החופים הלובי בשבוע שעבר בעקבות תביעה של שמונה ארגוני זכויות אדם. בתגובה לביקורת פקידי ממשל איטלקים אומרים שהם פועלים לשפר את התנאים במחנות המעצר.

ביניים:הפרלנמט האירופי הצביע נגד

הפרלמנט האירופי הצביע באוקטובר נגד הרחבת מבצעי החיפוש לצורך חילוץ של אירופה בים התיכון. זאת, למרות שנתיב חציית הים התיכון לאירופה הוא נתיב ההגירה הקטלני ביותר בעולם מזה כמה שנים.

האמצעים נגד ההגירה עזרו להפחית את מספר המהגרים שמגיעים לאירופה, אבל אלפי בני אדם עדיין מנסים לעשות זאת ברגע שהטמפרטורות מתחילות לרדת, החורף מגיע והסערות מתחילות להשתולל במרחבי הים שבלילות החשוכים מרגישים לעתים אינסופיים. השנה טבעו בים יותר מ-1,000 בני אדם, לפי ארגון ההגירה הבינלאומי (IOM), ומשמר החופים הלובי תפס 8,840 בני אדם והחזיר אותם ללוב.

אחד מהם היה מוסא עבדאללה מרפובליקת בנין, ששילם 1,200 דולר למקום על הרפסודה שנתפסה על ידי ספינת פזאן 658. עבדאללה, בן 28, היה כלוא בלוב שישה חודשים לאחר שנתפס במדינה ללא מסמכי הגירה. במעצר הוא הוכה על ידי שומרים עד שהוריו שיחדו אותם כדי לשחרר אותו.

"כשהם מחזירים אותנו ליבשה, הם לוקחים אותנו ישירות לבתי כלא", מספר עבדאללה. "ואנחנו משלמים כדי להשתחרר ולנסות שוב". הוא מספר בהתרגשות על אחרים שהוא מכיר שכן הצליחו להגיע לחופי אירופה ובהם על ידיד שלו שהתחתן שם רק באחרונה. "החלום שלי הוא להגיע לאיטליה, ולהתחתן עם איטלקיה", הוא אומר.

כשהם נשאלים, פקידי הממשל הלובים מצביעים על האינטרס שלהם, ולא של אירופה, במאבק נגד נתיב ההגירה שעובר את ארצם. "ראינו את הצורך לסגור את הדלת לים כדי לחסל את תרבות ההגירה ואת הרעיון שלוב היא מדינה שקל לחצות", אומר איוב ראסם, דובר משמר החופים. "או שהם יחזרו הביתה או שיעברו את מה שעוברים תושבי המדינה". כך, הם מקווים להרתיע אנשים ללא מסמכים מכניסה ללוב. כעת מצויים בלוב, מדינה של כ־6 מיליון אזרחים, כ־700 אלף מהגרים ללא מסמכים.

אירופה לא תגיע לחלץ

"אנחנו מנסים לגרום להם להבין שאף אחד לא מגיע לחלץ אותם מאירופה. לפעמים הם מנסים להגיב באלימות ומכים אותנו", אומר הקפטן של פזאן 658, מוסטפה אבו זאיד, אחרי הפלגה של 65 קילומטר וארבע שעות - הזמן שלקח להגיע לרפסודה.

בינתיים, במרחק של כ־15 ק"מ מסירת המהגרים שייטה "איילן כורדי", ספינת חיפוש וחילוץ גרמנית שנקראת על שם הילד הסורי בן ה־3 שטבע על חופי טורקיה ב-2015 ותמונתו זעזעה את העולם ועוררה תמיכה ציבורית בפליטים.

ספינות פרטיות כאלו הפכו יעד להתקפות של פקידים אירופים שטוענים שהן מעודדות הברחה בלתי חוקית של מהגרים לאירופה. כדי להרתיע אותן, הרשויות באירופה תופסות, קונסות ומונעות מהן עגינה בנמלים אירופים - גם אם המהגרים נתקעים עליהן כמה ימים או שבועות. מבצעי החילוץ של הספינות הללו מטורפדים בדרכים נוספות: קריאות ההצלה של רפסודת המהגרים שמתוארת בכתבה זו התקבלה אמנם במוקד הסיוע הימי ברומא, אך שוגרה למשמר החופים הלובי בלבד ולא לארגוני זכויות אדם שונים, שפועלים גם להצלת ספינות מהגרים שנקלעות למצוקה.

הסכנות לא נגמרות בים התיכון

הסיכונים למהגרים על היבשה גדולים כמעט כמו בים. כ־7,000 עד 8,000 מהם מוחזקים במחנות מעצר שונים בלוב. ארגוני זכויות אדם מדווחים תדירות על אלימות, תנאי תברואה ירודים ומעט מזון במחנות אלה.

מלבד מחנה טאג'ורה שהופצץ, מיליציות חמושות תוקפות תדיר גם מחנות מהגרים נוספים. בספטמבר נורה ונהרג מהגר סודאני שהיה בקבוצה של מעל 100 פליטים שנלכדו בים והוחזרו לטריפולי, לפי ארגון ההגירה הבינלאומי. אלו שזוכים למעמד של פליטים יכולים להמתין ליישוב מחדש על ידי סוכנות הפליטים של האו"ם, אך ההמתנה נמשכת חודשים רבים ופעמים רבות אפילו שנים. אלו שהם חסרי מעמד מקבלים מארגון ההגירה הבינלאומי טיסות חינם חזרה למדינותיהם. ארגוני סיוע אומרים שהתוכנית הזו שנויה במחלוקת מפני שהמהגרים מקבלים אותה רק כדי להימלט ממחנות המעצר.

כאשר קפטן אבו זאיד ניווט את פזאן 658 חזרה לנמל טריפולי החשוך, שם המתינו אנשי רשות ההגירה הבינלאומית וסוכנות הפליטים של האו"ם, 45 המהגרים והפליטים היחפים הושבו על משטח בטון, שהואר רק בפנסיה של ניידת האמבולנס שהגיעה לחוף. "אנחנו יכולים לעזור לכם לחזור למדינה שלכם בלי כסף", אמר אמיר אל-בישטי, נציג ארגון ההגירה, "ואם אתם לא יכולים לחזור, אנחנו יכולים למצוא עבורכם מקום אחר לחיות בו". הפליטים בהו בו בשתיקה.

רבים מהם כבר החליטו לנסות שוב להגיע לאירופה. אחרים יישארו בלוב וינסו לעבוד בה, למרות הסכנות. בזמן ההמתנה לאוטובוס שיסיע אותם למחנה מעצר, איש לא דיבר על חזרה הביתה.