"כל מנהל או מנהלת צריכים שיהיה להם טישו במגירה"

התפיסה שלפיה דמעות בעבודה הן התנהגות לא מקצועית, מתחילה להשתנות • מדוע חשוב לעודד קולגות לבטא רגשות, ואיך זה תורם לחדשנות?

צוות מגובש / צילום: שאטרסטוק
צוות מגובש / צילום: שאטרסטוק

אתם מגיעים לעבודה, הראש עדיין בוויכוח המר שניהלתם הבוקר בבית, אתם מתמקמים ליד השולחן שלכם במשרד, ואז - מספיקה הערת ביקורת אחת נוספת על העבודה שעשיתם כדי שתיקחו את הרגליים ותיעלמו, רק כדי שלא יעלו לכם דמעות לפני כולם, חלילה. זה הרי הכי לא מקצועי בעולם, נכון?

התפיסה המסורתית של התרבות הארגונית אכן רואה בדמעות בעבודה התנהגות לא מקצועית, מאשרת ד"ר דנה פרג, פסיכולוגית ארגונית ותעסוקתית, ראשת התוכנית לתואר שני בהתנהגות ופיתוח ארגונים (הופ״א) במרכז הבינתחומי, הרצליה. אבל אופן המחשבה הזה משתנה היום.

"ביקשנו פועלים וקיבלנו בני אדם", מצטטת פרג את הסופר מקס פריש ומוסיפה כי זו גם הקריאה של סמנכ"לית פייסבוק שריל סנדברג, להביא את העצמי שלך לעבודה, והיא לא היחידה שאומרת את זה.

"כשאנחנו מגיעים לעבודה, על כל עובד לשאול את עצמו, 'האם אני עושה הפרדת רשויות, כלומר, האם יש חלקים שלי שאני שם בצד, או שאני רוצה להביא את עצמי באופן מלא ואינטגרטיבי'. זה נוגע לשיח על הקונפליקט בין האישי למקצועי. כשאנשים רואים דמעות ומתייגים אותן כהתנהגות לא מקצועית, זה נובע מאותה תפיסה של הפרדה", אומרת פרג ומוסיפה כי מקובל לייחס את הנטייה לבכות בעבודה לנשים, אבל הדברים האלה נכונים לכולם.

אז מותר לבכות?

"בעיניי רגש הוא מידע. הייתי רוצה לעודד ארגונים, מנהלות ומנהלים, להביא את עצמי באופן מיטבי, אבל גם באופן מלא לעבודה. רגש הוא גם האפשרות לחוש אמפתיה לקולגה, רגש הוא שמחה מתפרצת כשהחברה שאני עובדת בה מצליחה ואני מפרגנת, ורגש הוא גם רגע של צער ודמעות. זה כמעט מלאכותי לבקש שבתרבות הארגונית יהיו רק פרגון ושמחה".

החשיבות של ביטחון פסיכולוגי

לדברי פרג, סדרת מחקרים הראתה עד כמה חשוב לעודד הבעת רגש גם בכובע המקצועי. אותם מחקרים הראו שדווקא אלה שתומכים בהפרדת העבודה מהעצמי נוטים לבצע פעולות פחות אתיות. כשהמחקר יצא מהמעבדה ל"שדה", כלומר, נעשה במקומות עבודה, התקבלו אותן תוצאות.

"כשאתה מסוגל להביא פגיעות לעבודה, וכשמנהל או מנהלת מאפשרים להביא פגיעות כזאת, זה יוצר בקרב העובד ביטחון פסיכולוגי. ביטחון זה הוא אחד המנועים החזקים ביותר, בעיקר בחברות שזקוקות לחדשנות מתמדת וליצירתיות. בשביל כל חדשנות שהיא צריך לגיטימציה. אם נפעל בתחושת חשש והסתרה, כי אם נטעה בטח נחטוף על הראש ונבכה ואז בכלל אוי ואבוי מה יהיה, אז אעדיף לעשות את העבודה בלי לקחת סיכון", מזהירה פרג.

"לדעתי, המשמעות של להיות מקצועי היא לא להיות מושלם וסטרילי. בעיניי, להיות איש מקצוע טוב זה להיות אדם שלם שמחויב למטרה, וההסתכלות דרך ההפרדה תגרום לפספוס ביצירתיות".

אבל דמעות הן בכל מקרה עניין מביך, גם בידיעה שתקבל תמיכה.

"דמעות, וזה נכון לעובד וגם למנהל, הן דבר מבהיל. קרה לי לא פעם שבכו אצלי במשרד. אבל אם רק נעשה את הפעולה הפשוטה הזו של לומר 'זה בסדר. תן לזה לצאת', נוכל לעזור. יכול להיות שמקור הדמעות הוא בכלל חיצוני לסיטואציה, לדוגמה אירוע אישי, ואפילו אבל".

פרג מבחינה בין דמעות הנובעות מאבל לבין דמעות מסיבות אחרות. לדבריה, גם בעולם הארגוני, יש לכך לגיטימציה מלאה, והיא אפילו מעוגנת בחוק בימי חופשה, בהלוויה ובשבעה, שמקובל לבקר בה.

"האבל הרשמי מעוגן חוקית בחוקי העבודה, ולכן יש לו לגיטימציה חברתית, ריטואלים ברורים, והתרבות הארגונית אף מעודדת זאת. אבל יש הרבה סיטואציות רגשיות ללא פרוטוקול. עדיין, הדבר הכי מאתגר להתמודדות הוא בכי שנובע מתוך יחסי העבודה. יש הרבה מקרים של עצב מר ולא ברור אם בכלל הרשת הארגונית היא כזו שאפשר וכדאי לשתף אותה. כשהדמעות כן רלוונטיות ליחסים הבינאישיים בעבודה - תוצר של שיחות חתך אישיות, ביקורת, קנאה בין קולגות שאחד מהם קיבל קידום - מקרים אלה מאתגרים לא רק את העובדים, אלא גם את המנהלים. על המנהלים להיערך תמיד לתגובה כזו. גם כעס יכול להוביל לדמעות.

"במקביל לשיחה העובדתית שמתקיימת בין מנהל לעובד, יש שתי שיחות נוספות - שיחה רגשית ושיחה זהותית. דמעות נובעות מחוויית מצוקה. לכן אני סבורה שטישו במגירה צריך להיות פק"ל לכל מנהל ומנהלת. כשהעובד בוכה בתגובה לשיחה, זה משחרר אותו. חמלה ואמפתיה רק תורמות למקצועיות הניהולית".