דעה: בלוק טכני הוא הונאה דמוקרטית

בשבוע שעבר, במחזה שכבר הפך להרגל בשנה האחרונה, הסתיים שלב הגשת הרשימות לסבב הבחירות הנוכחי, ומערך המפלגות המעודכן יצא לדרך במתכונתו לשנת 2020. הגשת הרשימות הייתה מלווה גם בפעם בדרמות פוליטיות של הרגע האחרון, שנעו בעיקר סביב האיחודים והחיבורים הפוליטיים, הן בצד השמאלי והן בצד הימני של המפה, במבנים חדשים או חדשים-ישנים.

האיחודים הפוליטיים אינם תופעה חדשה. קדמו להם שורה ארוכה של חיבורים ופיצולים של רשימות שונות, הנמשכים לאחור עד לימי קום המדינה. חיבורים אלו לוו בדרך כלל בהסבר מנומק ואידיאולוגי, המפליא ביתרונות האיחוד, מעניק לו עוצמות ואנרגיות מחנאיות, ומצביע על בשורה אלקטוראלית שיש בה בכדי לשנות שינוי אמיתי את המפה הפוליטית בישראל.

כל זה היה נכון עד להופעתו של הגורם העדכני לחיבורים פוליטיים: הפחד מאחוז החסימה. צריך להודות על האמת. החשש מאי מעבר אחוז החסימה מהווה נכון להיום את המוטיבציה המרכזית, וכמעט הבלעדית, ליצירתם של חיבורים פוליטיים. לולא העלאת אחוז החסימה, שהעמידה את רף המנדטים המינימאלי על 4, ספק אם האיחודים להם אנו עדים כעת היו יוצאים לפועל. המפלגות הקטנות היו ממשיכות לרוץ בנפרד, ומוצאות צידוקים אידיאולוגיים לייצוגן העצמאי בכנסת למרות גודלן המזערי.

זו לא הייתה כוונת המחוקק. העלאת אחוז החסימה ב-2014 נועדה לייצר חסם מהותי למפלגות הקטנות, ולייצר תמריצים חזקים ליצירת מערכת פוליטית דו גושית, בה פועלות מפלגות גדולות ובינוניות בלבד. אפשר כמובן לחלוק על מהלך זה, ולטעון טיעונים שונים כנגד העלאת אחוז החסימה. אך על עובדה אחת אי אפשר להתווכח - העלאת אחוז החסימה הצליחה להשפיע עמוקות על המבנה הפוליטי ולגרום למפלגות להתאחד ולהתמזג. אך לצד איחודים תשתיתיים ולגיטימיים (כגון הרשימה המשותפת ואולי אף כחול לבן), הביא החוק גם לתופעת צד פסולה וצינית שהפכה לשיטה של ממש במערכות הבחירות האחרונות. הלוא היא שיטת "הבלוק הטכני".

הבלוק הטכני הוא למעשה גלגל ההצלה המושלם מאימת אחוז החסימה. במקום שהרף הגבוה יחסום את המפלגות הקטנות מלרוץ, הן עושות שימוש בפתח מילוט זמין, המאפשר לחבור למפלגה אחרת בחיבור אינסטרומנטלי ורגעי, ללא מכנה משותף של ממש, ולהיפרד דקה אחר כך לסיעה קטנה בכנסת. במקום שינוי חוקתי ומשילותי קיבלנו ישראבלוף מסוג חדש.

בפועל, הבלוק הטכני הוא המתכון הגרוע ביותר לדמוקרטיה הייצוגית. לא רק שהוא לא מונע את תסמיני רסיסי המפלגות, אשר יוכלו להמשיך לתפקד בכנסת (או בממשלה!) רגע אחרי הפיצול הטכני, אלא הוא גם מייצר איתו צונאמי של איחודים נמהרים וכפויים, הפוגע בזהות האותנטית של המפלגות, מגביר מחלוקות פנימיות ומיותרות בתוך המפלגות וחשוב מכל - מביע זלזול בציבור הבוחרים. כיצד יוכלו המפלגות המשולבות להציע לבוחרים בשורה של מהות, תוכן ואידיאולוגיה אם אלה מצהירות מראש שיפרקו את החבילה שנייה אחרי הבחירות?

ראוי להדגיש כי האשמה אינה מוטלת על המפלגות עצמן. אלה, כנדרש מהן, ממקסמות את פוטנציאל ההצבעה שלהן, ומנצלות את הלקונה החוקתית כדי לשרוד. את חובת השינוי יש לגלגל חזרה לכנסת לאחר כינונה כדי להחליט מעתה והלאה - או להוריד מחדש את אחוז החסימה, או לבטל את ההונאה הדמוקרטית הקרויה "בלוק טכני". 

הכותב הוא מומחה לממשל ולמדיניות ציבורית, היה ראש מטה יו"ר מפלגת העבודה ומנכ"ל המרכז להעצמת האזרח, ועמית בכיר בקרן ברל כצנלסון