דעה: אנחנו כבר לא מאמינים למנהיגינו, וזו בעיה

הבחירות המתקרבות יכולות להתגלות כהזדמנות להעברת מסר עוצמתי במיוחד מהעם לנבחריו – מסר שידרוש מהם לחזור ולשים בראש מעייניהם את רצונותינו ואת טובתנו

בני גנץ לוחץ את היד לבנימין נתניהו / צילום: אלי מנדלבאום, דוברות הכנסת
בני גנץ לוחץ את היד לבנימין נתניהו / צילום: אלי מנדלבאום, דוברות הכנסת

לאחרונה קיבלו אלפי אנשים באזור חוף הכרמל החלטה לנטוש את בתיהם בכדי למנוע מעצמם ומבני משפחותיהם נזק, שלתפיסתם עלול היה להיגרם להם כתוצאה מפעולת הנישוב שבוצעה בקידוח הגז לוויתן. אותם תושבים לא שעו להבטחות ולהתחייבויות של אנשי המשרד להגנת הסביבה, ובראשם השר הממונה עצמו, לפיהן פעולת הנישוב לא תחשוף אותם לנזק בריאותי כלשהו. כאשר נתבקשו הנוטשים להסביר מדוע הם אינם מקבלים את התחייבויות השר ואנשיו, מרביתם השיבו בפשטות: "אנחנו לא מאמינים להם!"

האירוע בו אזרחי המדינה אינם מאמינים למנהיגיהם אינו אירוע יוצא דופן וחד פעמי. מדד אמון הציבור, שפירסם לאחרונה המכון הישראלי לדמוקרטיה, מצביע על כך שרוב רובו של הציבור בישראל איבד לחלוטין את האמון בדרגים המקצועיים והפוליטיים שאמורים להוביל ולנהל את ענייני המדינה. כך לדוגמה, מהסקר עולה כי רק 30% מהציבור סומך ומאמין לחברי הממשלה ולחברי הכנסת. מדובר בשיאו השלילי של תהליך שרק הולך ומתעצם ושאת סופו איש לא יוכל לצפות.

בניסיון נואש להחזיר לעצמם מעט מאותו אמון ציבורי אבוד, נוטים רבים ממנהיגינו להסביר לנו את פעולותיהם בטיעונים שצעדיהם הם בגדר "אבני-יסוד של הדמוקרטיה", "נשמת אפה של הדמוקרטיה" וכדומה. אך נראה שאותם מנהיגים שוכחים לא פעם שבבסיסה של הדמוקרטיה עומד החוזה, הלא כתוב אך המקודש, בין העם לבין נציגיו, לפיו אותם נבחרים יפעלו בתום-לב ובניקיון-כפיים ותמיד יעדיפו את טובת העם על פני כל אינטרס אישי או סקטוריאלי כזה או אחר. לצערנו, יותר ויותר אזרחים מתקשים להאמין כיום שנבחריהם אכן מקיימים את חלקם בחוזה.

אובדן האמון ביושרם ובטוהר כוונותיהם של מנהיגים אינה בעיה ישראלית אלא סוגיה כלל עולמית. נראה כי הסדר העולמי הנוכחי, זה שנולד בעקבות מלחמת העולם השנייה, מתקרב לכדי מיצוי. שוב ושוב אנו מגלים כי מנהיגים בכל העולם מתקשים להתמודד אל מול האתגרים החדשים והמורכבים שמזמנת להם העת הנוכחית באמצעות השיטות הקיימות, והדבר מוביל רבים מאיתנו לחוויה כאוטית ולאובדן אמון במי שאמורים להוביל אותנו אל עבר חוף מבטחים.

ההיסטוריה מלמדת כי מצבים דומים בעבר הובילו לא פעם למשבר גלובלי רחב היקף, שבסיומו עלה והפציע סדר עולמי מסוג אחר. מבט מפוכח במתחולל בעולם שמסביבנו מעלה את התחושה שאנו לא רחוקים ממשבר נוסף שכזה (ויש שיאמרו שאנו כבר בעיצומו). איש אינו יכול לחזות כרגע את אופיו של המשבר, את עוצמתו ואת השלכותיו הגלובליות והלוקליות. ועדיין, ניתן לקבוע, במידה רבה של בטחון, שככל שעם וחברה מסוימים יגיעו לעת המשבר הזו כשהם חזקים ומלוכדים, הם גם יצליחו לצאת ממנו הרבה יותר מהר ולעבור אותו הרבה יותר בקלות. אבל נראה כי רבים ממנהיגינו, מטעמים של קוצר ראות ואולי אפילו של חוסר אכפתיות, מובילים אותנו לפתחו של המשבר הגלובלי הזה כשאנו מפולגים, מפוצלים ומתוסכלים. כמה חבל וכמה מסוכן.

הבחירות המתקרבות, שממחישות עבור רובנו את הפער העצום בין רצון העם לבין התנהלות מנהיגיו, יכולות, אם נבחר בכך כולנו, להתגלות כהזדמנות להעברת מסר עוצמתי במיוחד מהעם לנבחריו - מסר שיזכיר להם ש'בלי כללי משחק אין משחק' ושידרוש מהם לחזור ולשים בראש מעייניהם את רצונותינו וטובתנו.

במקביל, בראיה קצת יותר רחוקה, מן הראוי שנשכיל כבר כיום לאתר את אותם צעירים שיידרשו להוביל אותנו במהלך המשבר הגלובלי ולאחריו, אל עבר יצירת סדר חברתי חדש ומשופר, ונסייע להם להתכונן לקראת האתגר הכל כך מורכב שעתיד לעמוד בפניהם. 

הכותב הוא מומחה למנהיגות ומנכ"ל ארגון LEAD - המסלול לפיתוח מנהיגות בישראל