"בשביל אירופה, המאבק על אמון הציבור בתקשורת הוא קרב קיומי"

בסקר מקיף שנעשה באירופה, רק 44% מהנשאלים הצהירו כי הם "מאמינים לרוב החדשות מרוב מקורות המידע העיתונאיים" • העובדה שחוסר אמון זה מתגלה גם במדינות עם כלכלות משגשגות חושפת פרדוקס דמוקרטי מרתק ששווה להתעכב עליו • פרויקט מיוחד

שלטים נגד העיתונות בהפגנה נגד איסלמיזציה בגרמניה / צילום: Wolfgang Rattay
שלטים נגד העיתונות בהפגנה נגד איסלמיזציה בגרמניה / צילום: Wolfgang Rattay

בימים אלה שוב נשמעות בגרמניה קריאות ה"לוגנפרסה" (עיתונות השקרים). הן הופיעו לראשונה עם ההפסד הצורב של גרמניה במלחמת העולם הראשונה, ואז צצו מחדש שני עשורים לאחר מכן ברטוריקה של הנאצים במסגרת חתירתם האלימה לשלטון. בשנים האחרונות הן שבו ואומצו בהפגנות פוליטיות של הימין המתנגד להגירה במדינה, הן מתפרסמות בבלוגים וברשתות החברתיות, אך מכוונות כמו בעבר נגד התקשורת הממוסדת, נגד עיתוני ה"שמאל" ונגד ה"אליטות". ההבדל היחיד הוא שגרמניה נמצאת בתקופת שגשוג כלכלי חסר תקדים, עם תעסוקה כמעט מלאה ועודף תקציבי מדי שנה - רחוקה מאוד מההשפלה של מלחמת העולם הראשונה או מהפשיזם שהגיע לשיאו במלחמת העולם השנייה.

הפרדוקס הזה שב ומופיע ברוב מדינות המערב. כלכלות משגשגות, עם שיעורי אבטלה מזעריים, בלי עימותים צבאיים ובעלות דמוקרטיה מתפקדת, מפגינות בעקביות בחמש השנים האחרונות צניחה באמון הציבור בתקשורת. בגרמניה צנח האמון בתקשורת ב־13% בחמש השנים האחרונות, בבריטניה ב־11%, בצרפת ב־14%. זו אינה תופעה המוגבלת לאירופה - היא קיימת גם באוסטרליה, בברזיל ובאסיה - אך היא בולטת על רקע המצב הכלכלי הטוב של היבשת.

לאף אחד לא ברורה לחלוטין הסיבה לירידה הזו - שמלווה גם בירידה חדה באמון במוסדות הממשלה ובעלייה בכוחן הפוליטי של מפלגות פופוליסטיות מוצהרות שמביעות בפומבי את חוסר האמון הגובר במוסדות אלה. אבל היא מתועדת היטב. בממוצע אירופי, חלה ירידה של 5% בחמש השנים האחרונות באמון הציבור במדיה, ורק 44% מהנשאלים ביבשת, לפי סקר מקיף שכלל עשרות אלפי נשאלים, הצהירו כי הם "מאמינים לרוב החדשות מרוב מקורות המידע העיתונאיים". מנגד, רוב של 57% דווקא הסכימו עם המשפט "התקשורת שאני צורך מזוהמת במידע בלתי אמין". לפי סקר אחר, רוב התושבים בארה"ב מדרגים חברות כמו אמזון או גוגל כאמינות יותר מאשר כלי תקשורת או משרדי ממשלה.

ממה הכול התחיל: ממחאת האפודים בצרפת ועד תקיפה מינית בגרמניה

נדמה שלכל מדינה באירופה יש המקרה המכונן שלה, ולא מדובר בטענות תיאורטיות בלבד נגד התקשורת. בצרפת, למשל, מחאת "האפודים הזוהרים" בשנה שעברה תודלקה בהתחלה על-ידי טענות ברשתות חברתיות ובאתרים באינטרנט שלפיהם התקשורת הממוסדת מתעלמת ממנה במטרה לגמד אותה. עיתונאים של סוכנות הידיעות הצרפתית הותקפו על-ידי המפגינים, ואפילו בניין ההנהלה של הטלוויזיה הצרפתית הותקף ונבזז במהלך החודשים האלימים יותר של המחאה, בתחילתה.

בגרמניה, מקרה שבו מבקשי מקלט ומהגרים בלתי חוקיים מצפון אפריקה תקפו מינית עשרות נשים במהלך חגיגות הסילבסטר של השנה החדשה בקלן ב-2016, הביא להתפוצצות סנטימנטים נגד מהגרים - ונגד התקשורת. בתחילה, המשטרה הפחיתה בחומרת התקרית - והתקשורת יישרה איתה קו - עד שהנתונים האמיתיים לגבי היקף התקיפות המיניות ומוצאם של התוקפים פורסם - והפכו לאחד מהכוחות המניעים של תנועת "פגידה" בדרזדן, שמאז התפשטה ברחבי גרמניה. מי שנטלה ממנה את הבכורה, נכון לעכשיו, בקריאות ה"לוגנפרסה" היא "אלטרנטיבה לגרמניה", שמיוצגת כיום בכל הפרלמנטים של מדינות המחוז במדינה.

אפילו בפינלנד - שעמדה במשך שנים בראש הטבלה של אמון הציבור בתקשורת - נרשמה צניחה משמעותית בשנים האחרונות - 13% בתוך חמש שנים בלבד, לפי דוח שפורסם בשנה שעברה על-ידי מכון המחקר של "רויטרס". במקרה הפיני, עם זאת, החוקרים סבורים כי אחת הסיבות המרכזיות לירידה באמון היא דווקא קמפיינים של הממשלה עצמה שמזהירה מ"פייק ניוז". פינלנד נחשבת לחלוצה בהתמודדות עם איומי מידע, אחרי שהיתה יעד לתעמולה שכוונה ממוסקבה, והיא אפילו מציעה שיעורים ב"בדיקת עובדות" בעשרות בתי ספר. אבל אווירת הספק שהממשלה עצמה יצרה, אחרי כמה סיפורים פיקטיביים שנשתלו בתודעה הפינית על-ידי כלי תקשורת אינטרנטיים, גרמו ככלל לירידת האמון בתקשורת. גם כשיש רצון ויכולת להיאבק בתופעה, נראה כי עצם העלאתה לסדר היום משרתת את הפחתת האמון במוסדות.

בבריטניה, משאל העם בנוגע לפרישה מהאיחוד האירופי ("ברקזיט") סייע גם הוא להפחית עוד יותר את האמון המידלדל בתקשורת הבריטית, שידועה בצהובונים שלה ובחוסר הגבולות שלהם, ובעבר גם בקשרי הון־שלטון הדוקים. הטענות על הטעיית בוחרים, על סיקור שגוי ועל אינטרסים חבויים סייעו לדרדר את האמון של הבריטים בעיתונות של הדמוקרטיה הוותיקה ביותר לתחתית הדירוג האירופי, איפשהו בין מלטה ליוון.

עיתונות במימון המדינה: איך השידור הציבורי קשור לתופעה

התופעה מפתיעה עוד יותר כשמביאים בחשבון את הכמויות העצומות של כסף שמדינות אירופה מוציאות על השידור הציבורי (Public Broadcast), שהוא בעצם עיתונות במימון המדינה. בגרמניה, למשל, הממשלה אחראית לתקצב 22 תחנות טלוויזיה, 67 תחנות רדיו וגם אתרי אינטרנט, בסכום כולל של יותר מתשעה מיליארד אירו בשנה. תקציב הבי־בי-סי הבריטי הוא 5 מיליארד ליש"ט (5.5 מיליארד אירו) ובכל רחבי אירופה זוכה התקשורת לסבסוד נאה דומה, שמתלווה גם לנאמנות למלה הכתובה ולשיעור מינוי-עיתונים גבוה יחסית למצב במדינות מתפתחות.

לפיכך, יש מי שאומרים כי הירידה באמון בכלי התקשורת - גם הציבוריים - במדינות אלה היא חלק מהירידה באמון בממשלה בכלל. ועם התגברות הקולות הסקפטיים, צומחת ההתנגדות להקצאת תקציבים כה גדולים לתקשורת. לא בדיוק "מה שווה התאגיד אם לא נוכל לשלוט בו", כפי שנאמר בעבר בממשלת ישראל, אלא יותר "מה שווים ערוצי הטלוויזיה אם אנחנו לא יכולים לסמוך עליהם". כרגע הדרישה הזו שמורה לאופוזיציה הפופוליסטית מימין. "אלטרנטיבה לגרמניה", למשל, הפכו את ביטול האגרה בגרמניה (17.5 אירו לחודש לכל דירה) לאחד מעיקרי הקמפיין שלהם. בשווייץ, שמוציאה סכום עתק של 4 מיליארד פרנק שווייצרי בשנה על השידור הציבורי (בעיקר בגלל הצורך לעשות זאת בארבע שפות במקביל), אפילו התקיים משאל עם בנושא. המשאל הסתיים בניצחון של השידור הציבורי, אבל לעובדים ברור כי התקציבים הולכים להצטמק.

בצר להם, גופי השידור הציבוריים נתמכים בסקרים שמראים כי הציבור מאמין להם יותר מאשר לתקשורת המודפסת או לאתרי אינטרנט, ומציגים את עצמם כפתרון לבעיית האמון המידרדר. אכן, לפי סקר כלל-אירופי, שיעור האמון ברדיו הוא הגבוה היותר (59% "נוטים להאמין"), אחריו הטלוויזיה (50%), אחריה העיתונות (47%) ואחריהם האינטרנט (32%) והרשתות החברתיות (19%).

למה זה קורה: שילוב של אינטרנט וטראמפיזם

יש כמה תיאוריות המנסות להסביר את חוסר האמון הגובר בתקשורת. כולן רואות בו חלק מחוסר אמון גובר בגופים מוסדיים. האחת היא של תנועת מטוטלת תרבותית, שלפיה התקשורת והמערכת הפוליטית התקדמו רחוק מדי ומהר מדי בהצגת ערכים ליברליים מאז שנות ה-80', כולל זכויות להט"בים, אג'נדה ירוקה ועוד, עד שמה שאנחנו חווים עתה הוא מעין ריאקציה לתופעה, שבירה ימינה לצד השני. חוקרים אחרים מאמינים שההסבר טמון באי-שוויון הגובר בכלכלה המערבית, אחד האינדיקטורים השליליים היחידים במה שנראה כמו שגשוג כלכלי רב-שנתי. אי-שוויון כזה, לפי המומחים, מייצר תחושת מרמור וחוסר סיכוי לעתיד, שמתבטאים בעמדות פופוליסטיות המביעות ספק בתקשורת הממוסדת.

אבל תיאוריות תרבותיות בצד, קשה להתעלם מהפיל דורש תשומת-הלב במרכז החדר - שהוא הטכנולוגיה. האינטרנט והרשתות החברתיות שינו את אופי צריכת המידע. מה שמשותף למדינות המערב שבהן אמון הציבור בתקשורת צלל הוא שיעור גבוה של חדירת אינטרנט, שיעור אוריינות גבוה וגם מעורבות רבה בפוליטיקה. "עשר השנים האחרונות אופיינו על-ידי שיבושים במקביל של הרשתות החברתיות והתקשורת הניידת, שתרמו לפצל את תשומת-הלב, לערער מודלים עסקיים שנסמכים על מודעות, ולהחליש את התפקיד של שומרי הסף העיתונאיים", כתב אחד מחוקרי מכון "רויטרס" שבדק את הסוגיה. מכיוון שהאינטרנט הוא גם הפלטפורמה שעליה צורכים התושבים את התקשורת הממוסדת, נמנעו החוקרים מלהאשים את המדיום באופן בלעדי, והוסיפו: "באותו הזמן, שיבושים חברתיים ופוליטיים השפיעו על האמון בעיתונות, והביאו למתקפה על כלי תקשורת עצמאיים במדינות רבות". כלומר, שילוב של האינטרנט וטראמפיזם הם אלו שפוגעים בתקשורת.

מבחינת המערכת הפוליטית המיינסטרימית באירופה, מדובר בקרב שיש לנצח בו. הספק בתקשורת הוא רע, הפופוליזם מאיים על הדמוקרטיה ושומרי הסף של העבר צריכים לחזור לתפקידם. חלק מהחקיקה האירופית מיועדת בדיוק לחזק אותם. כך לגבי האיומים כלפי פייסבוק על הצורך בבדיקת עובדות ובהסרה מיידית של סיפורים מזויפים או הסתה, כך לגבי החינוך לאוריינות דיגיטלית וכך לגבי המספר הגדל של כלי תקשורת המציבים חומות תשלום ומבטיחים איכות תמורתן. אבל קצב השבת האמון עשוי להיות אטי מהצפוי. "מבחינת אמון הציבור בתקשורת", סיכם אחד מחוקרי רויטרס, "המצב יהיה גרוע יותר לפני שיתחיל להשתפר".