נפט | ניתוח

שדה הקרב בין ממשל טראמפ לפוטין עבר לזירת הנפט, וכרגע הרוסים מובילים

בשבועות האחרונים המאבק בין שתי המעצמות התחזק, כאשר מוסקבה הקריבה את בעלות הברית הוותיקות ונצואלה ואיראן, בניסיון להתנגד למאמצי ממשל טראמפ לעצב מחדש את שוק הנפט לרעת רוסיה

נשיא ארה"ב דונלד טראמפ ונשיא רוסיה ולדימיר פוטין / צילום: רויטרס, Kevin Lamarque
נשיא ארה"ב דונלד טראמפ ונשיא רוסיה ולדימיר פוטין / צילום: רויטרס, Kevin Lamarque

התחרות המרה בין ממשל דונלד טראמפ ורוסיה של ולדימיר פוטין היא אולי האירוע החדשותי הגאופוליטי העיקרי בעולם, והוא סובל מתת-סיקור. דמוקרטים אמריקאים רבים משוכנעים עדיין שטראמפ נמצא בכיס של פוטין, אך הקרמלין אימץ אסטרטגיה יקרה ומסוכנת לריסון מה שהוא רואה כעלייה מסוכנת בכוחה של ארה"ב. בשבועות האחרונים, המאבק התחזק כאשר מוסקבה הקריבה את בעלות הברית הוותיקות ונצואלה ואיראן, בניסיון להתנגד למאמצי ממשל טראמפ לעצב מחדש את שוק הנפט לרעת רוסיה.

הפרק האחרון הזה החל כשסעודיה השיקה מלחמת מחירים בניסיון לשכנע את מוסקבה לשתף פעולה נגד קריסת מחירי הנפט. כשהקרמלין סירב לתמוך באסטרטגיה הסעודית של קיצוץ תפוקה, ריאד הכריזה על הגדלת תפוקה שוברת שיא כאש הביקוש לנפט נחלש. הסעודיים קיוו כנראה שירידת המחירים תאלץ את רוסיה לאמץ את קיצוצי התפוקה של אופ"ק.

התגובה של פוטין הממה את הסעודים וסוחרי הנפט ברחבי העולם: הרוסים הודיעו על הגדלת תפוקה משלהם. מאז, מחירי הנפט ירדו ל-20 דולר לחבית. בהתחשב בכך שהנפט מהווה 40% מתקציב המדינה הרוסית, זוהי הקרבה רצינית.

לאסטרטגיה הזו יש גם מחיר פוליטי. איראן ו-ונצואלה, שתיים מבעלות הברית החשובות של מוסקבה, תלויות אפילו יותר ביצוא נפט - והתרסקות המחירים היא מכה הרסנית לכלכלות השבריריות שלהן. שתי המדינות כבר סובלות מירידה בהכנסות. בוונצואלה, ניהול סוציאליסטי גרוע ושחיתות בחברת הנפט הלאומית הובילו לקריסה של שני שלישים בתפוקת הנפט בשנתיים האחרונות.

איראן, שייצאה מעל 5.5 מיליון חביות ביום לפני המהפכה של 1979, ספגה ירידה של היצוא היומי מ-2.3 מיליון חביות לפני שארה"ב חזרה והטילה עליה עיצומים ב-2018, לכ-250,000 חביות היום. כמו ונצואלה, היא חייבת למכור חלק גדול מהנפט שלה בהנחה בשוק השחור כדי לעקוף את העיצומים. בשעה הקשה ביותר שלה - תחת העיצומים של ארה"ב, ועם אחת מהתפרצויות הקורונה הקשות ביותר בעולם, וכלכלה שכבר קרובה לצניחה חופשית - מוסקבה דקרה אותה בגב.

למה הקרמלין נושא בעלויות הללו ומקבל על עצמו כה הרבה סיכונים? צמיחת הפקת הנפט והגז האמריקאית היא איום ישיר על כוחה של רוסיה, ואפילו על יציבות משטרו של פוטין. ארה"ב של טראמפ מנצלת את היתרון הזה ללא רחמים. טראמפ לא רק קידם קידוחי פצלים, אלא גם הטיל עיצומים על צינור הגז נורד סטרים 2 - וחסם זמנית לפחות את מאמצי רוסיה לבנות צינור ישיר שני לגרמניה. מנובמבר 2019, ארה"ב היא היצואנית הגדולה ביותר של גז טבעי נוזלי לאיחוד האירופי, והיצוא שלה לסין וליפן (גם הן שווקים חשובים לרוסיה) ממשיך לגדול. בו זמנית, הממשל ממשיך לקדם שינויי רגולציה שמקלים על הפקת הנפט והגז והעברתם, עם בניית צינורות ומסופי יצוא גט"ן.

האסטרטגיה הסעודית של קיוצי תפוקה על ידי אופ"ק ורוסיה שמרה על המחירים, אבל המחירים הגבוהים הללו תדלקו את הפקות הפצלים בארה"ב. פוטין מקווה שמלחמת מחירים תשתק את מפיקות הפצלים בארה"ב, שהעלויות שלהן גבוהות בהרבה מאלו של רוסיה. מפיקות הפצלים כבר סבלות מנטל חוב גבוה. אם ההכנסות ימשיכו לרדת, חברות רבות יפשטו רגל, ומשקיעים חדשים יירתעו ממגזר הנפט.

לפי שעה, רוסיה נראית כמנצחת בהתגוששות האחרונה הזו. אנשי הנפט בטקסס מדברים על לבקש מנציבות הרכבות הטקסנית לקבוע תקרת תפוקה למגזר. טראמפ, שחזר בו מהצהרות קודמות שקידמו בברכה מחירי נפט נמוכים, טלפן לפוטין ושוחח איתו על ייצוב שוקי הנפט.

השאלה כעת היא מה צריכה ארה"ב עשות, אם בכלל, כדי להגן על מגזר מקומי חשוב שלה מכוח זר עוין עם אג'נדה פוליטית אפשרית. מבחינת הדמוקרטים שממשיכים לחשוב שטראמפ הוא בובה של פוטין וקידוחי פצלים הם פשע נגד הטבע, התשובה נראית ברורה: אם מוסבה תלחסל את תעשיית פצלים בארה"ב, היא תעשה לאמריקה ולכדור הארץ שירות גדול. הצעה בתמיכת הממשל לתמוך במפיקות מארה"ב על ידי הוספת 77 מיליון חביות לעתודות הנפט האסטרטגיות של ארה"ב במחיר של 3 מיליארד דולר לא הוכנסה לתוכנית העזרה לנפגעי הקורונה בהיקף 2 טריליון דולר, כי הדמוקרטים התנגדו למה שהם ראו כחילוץ של חברות הנפט הגדולות.

אבל הבעיה הזו אינה הולכת לשום מקום. מתנגדי הפצלים יצטרכו לחשוב יותר ברצינות על תפקיד האנרגיה במדיניות החוץ האמריקאית. לחששות משינויי האקלים ופגיעה סביבתית שקשורים לקידוחי הפצלים יש מקום בדיון הזה, אבל גם לחשיבות הגיאופוליטית של בום האנרגיה האמריקאי. אנחנו באמת רוצים עולם שבו מדינות כמו איראן, רוסיה וסעודיה מטות את השווקים לטובתן, ומשתמשות בהכנסות הנפט שלהן כדי לעצב את מסלול האירועים בעולם? אנחנו רוצים להיות קשורים לעולמים לספקי הנפט מהמזרח התיכון שהערכים והאינטרסים שלהם מנוגדים לעיתים קרובות לאלו שלנו?

יהיה אירוני אם ההתנגדות הדמוקרטית לקידוחי הפצלים תעניק לפוטין את השוט בתחרות שלו עם טראמפ.