דעה - סין דרך ארה"ב ועד טורקיה: המנהיגים החזקים תמיד שנאו חדשות רעות, גם בימי קורונה

מדד מנהיגות של ימי הקורונה: שיעור ההכחשה, ההתכחשות וההשתמטות - מסין, דרך ארה"ב ועד טורקיה • רודנים ובעלי נטיות רודניות תמיד שנאו חדשות רעות

שי ג'ינפינג / צילום: AP - Li Xueren
שי ג'ינפינג / צילום: AP - Li Xueren

בתחילת השבוע נפלטו מילים לא-מוכרות מגרונו של דונלד טראמפ: הוא תיקן את עצמו, והודה שהחדשות הטובות יחסית היו טובות מדי. "נהגתי להגיד 65 אלף. עכשיו אני אומר 80 או 90, וזה עולה, וזה עולה במהירות".

"זה", זה מספר מתי נגיף הקורונה בארה"ב. הנשיא הושיב את עצמו לרגלי פסלו של לינקולן בהיכל הזיכרון הקרוי על שמו, במרכז וושינגטון. משם הוא ניהל "אסיפת עם וירטואלית על חזרה לעבודה", שהוקרנה ברשת פוקס.

להודאה בטעות, ולהזהרה ש"זה עולה במהירות", היה צליל כמעט-צ'רצ'יליאני, לפחות במובן של מנהיג המדבר בגילוי לב על החושך שבאמצע המנהרה. אבל טראמפ הוא טראמפ. הוא מפחד מפני החושך, והוא אסיר עולם של האגו שלו. הוא מיהר להתלונן שהוא זכה ביחס עוד יותר עוין מזה שקיבל לינקולן. זה לינקולן שנרצח.

טראמפ יקום או ייפול על יסוד התנהלותו במשבר הקורונה. כדאי לצפות בסרטון הקצר הזה, שהכינה רשת אי.בי.סי: אוסף של הצהרות טראמפ מן היום שבו נרשמה ההידבקות הראשונה על אדמת אמריקה (שלהי ינואר). הווידיאו אל-נכון יילמד עוד שנים רבות בכל קורס למנהיגים מתחילים.

אומנם כן, הנשיא רצה מאוד אוסף של חדשות טובות, עם מדדי בורסה גואים, ועם תעסוקה מלאה. בדרך לבחירות בנובמבר, חדשות טובות היו יעד לגיטימי, בייחוד כאשר הן שיקפו עובדות. המוטו של מסע הבחירות שלו עמד להיות, "גם אם אינכם סובלים אותי באופן אישי, ראו-נא מה עשיתי בשביל קרנות הפנסיה שלכם" (פרפרזה, לא ציטוט). הנגיף שמט את הקרקע מתחת לרגליו.

לא טקטית ולא אסטרטגית

אבל במקום להתכחש לחדשות הרעות, שהחליפו את החדשות הטובות, היה עליו לנכס אותן, את הרעות. היה עליו להפוך את עצמו בן-לילה למנהיג של אומה במשבר, בראש ובראשונה באמצעות הכרה בחומרת המשבר. היה עליו לפתוח את זרועותיו לרווחה במקום להיקלע למלחמות קטנות וקטנוניות עם מבקריו.

בהתכחשות השיטתית לחדשות הרעות לא הייתה שום חוכמה טקטית, בוודאי לא אסטרטגית. הרי לא היה אפשר לקיים לאורך ימים את העמדת הפנים שהכול-בסדר-ואין-מה-לדאוג, כפי שהנשיא חוזר ואומר בווידיאו המקושר למעלה.

אולי כדאי להתקין מדד מנהיגות, שיהיה מבוסס על הערכת התנהלותם של מדורגיו בימי הקורונה. אני חושב שמנהיגים סמכותניים, או בעלי נטיות סמכותניות, ידורגו במקומות נמוכים במיוחד על-פי נטייתם להכחיש, להתכחש ולהשתמט.

"לצעוד בכיוון הפיהרר"

איננו יודעים מה בדיוק קרה בסין בימי הקורונה הראשונים. האומנם הקודקוד הוא שהכתיב את הקצב מן היום הראשון, והורה לכפופים לו להתעלם ולהשתיק? או שההתעלמות וההשתקה היו תוצאה טבעית של אילוף ושל הפחדה?

ביוגרף מהולל של היטלר, איאן קרשו (Kershaw), גילה לפני 20 שנה ויותר את העיקרון המנחה של ממשלת גרמניה בימי המשטר הנאצי. מאחר שהיטלר לא היה מנהל ריכוזי, לא ניהל ישיבות ממשלה, לא העניק הוראות פרטניות, והיה נעלם לפעמים לחודשים, הכפופים לו נאלצו לנחש את כוונותיו. כך התפתחה נוסחת "לצעוד בכיוון הפיהרר". רוצה לומר, כל בורג קטן או גדול היה צריך לראות את עצמו כהשתקפות של רצון הדיקטטור, גם אם הרצון הזה לא הובע, וגם אם לא יובע לעולם.

כאשר הבוסים הקומוניסטים של ווהאן השתיקו את הרופאים, שהקדימו להזהיר מפני הנגיף, הם לא עשו בהכרח את רצונו המובע של הדיקטטור שי ג'ינפינג; אבל ברור בהחלט שהם הניחו כי הם עושים את רצונו. אפשר שהבוסים של ווהאן הניחו כי במהלכי ההשתקה והחיפוי שלהם הם "צעדו בכיוון היושב ראש", גם אם היושב ראש לא ציווה עליהם במישרים ובמפורש להשתיק ולחפות. סביר להניח שהם לא טעו.

אין זו דרכו של המשטר הסיני להישיר מבט אל עיני נתיניו ולהגיד להם את האמת ללא כחל וסרק. יש למשטר היסטוריה ארוכה של אי-אמיתות, בין שזו אי-אמת המשרתת מהפכה, ובין שזו אי-אמת המשרתת את שיורה של האוליגרכיה.

יותר בריאה מלוקסמבורג

גם משטר פוטין ברוסיה שונא חדשות רעות. למען האמת, ההחלטה להתנער מן הקקופוניה של תקשורת חופשית גמלה בלבו של המשטר לפני 20 שנה בעקבות עודף של אמירות אמת על אסון טביעתה של צוללת גרעינית.

עד זה לא כבר המשטר התפאר, שהוא חסך מרוסיה את ייסורי הקורונה (סי.אן.אן, 21 במארס: "פחות מקרי קורונה מאשר בלוקסמבורג"), שלח מומחים וציוד לאיטליה, ואפילו הציע עזרה לארה"ב. השבוע, רוסיה ציינה את מספר הנדבקים היומי הגדול ביותר באירופה (10,000 ויותר ביום ב').

גם טורקיה הכחישה, לפעמים בחמת זעם, שיש בה משבר. ביום ב' השבוע מספר ההידבקויות בה היה גדול מזה של איטליה או של ספרד.

הנה כי כן, מנהיגים חזקים, בלתי-מעורערים, עם פוטנציאל כמעט בלתי מוגבל של הישארות בשלטון, מגלים מידה מפתיעה של פחדנות לנוכח משבר.

שר התעמולה הנאצי גבלס חרק שיניים כאשר לא הצליח לשכנע את היטלר לדבר אל העם הגרמני בשעות הקודרות ביותר של תבוסה ושל הרג המונים. היטלר שנא חדשות רעות. אין מה להשוות, אבל פחדנותם של דיקטטורים אינה משתנה, והיא צריכה להזכיר לנו, דווקא בימים של ספקות עצמיים, כי לדמוקרטיה הליברלית רבת הפגמים עדיין יש יתרון או שניים.