תרבות | פיצ'ר

ביכורים בתרבות: אלבומי בכורה ישראליים, סרטים, סדרה וספר

שלושה אלבומי בכורה חדשים של יוצרים מבטיחים, ספר ביכורים שבמיטבו כשאינו מנסה להצחיק, ארבע קומדיות קלאסיות שאפשר למצוא בנפטליקס וסדרת ביכורים אחת

תרבות G
תרבות G

מוזיקה ישראלית: השאפתן, המסקרנת והמחייך | תימורה לסינגר

"לגרש את הזאב" | אריק פלדמר

לאריק פלדמר יש קול יציב, בשל, בטוח בעצמו ומעורר אמון. אלבום הבכורה שלו, "לגרש את הזאב", הוא שאפתן (ולו במספר השירים הלא קצרים - 12). הרוק שהוא מחצין בועט היטב באוזניים ומתחשק לראות אותו ואת נגניו מופיעים על במה.

מי שמכור לעוצמות של להקת "אלגיר" ונגזרותיה (אלבומי הסולו של אביב גדג’ וגבריאל בלחסן) ימצא כאן הדהודים והשפעות מוצהרות שלהם - מוזיקלית וטקסטואלית, וניכרות גם השפעות של כנסיית השכל, משינה ואהוד בנאי. ועדיין, לפלדמר קול ועולם משלו: צעיר - וקיצוני בהתאם - שנודד בניגודיות שבין הרים לתהומות, שריפה וקיפאון, אורבניות מול טבע.

ניעור קל של קלישאות ייטיב איתו. פחות "קפא על שמריו" ו"בור ללא תחתית"; יותר "אבק ומאבק" ו"גן העדן שלה הוא הבדידות שלי". גם הידוק השירים באמצעות צמצום מספרם היה מחזק את האלבום. ועדיין, השירים מעניינים, והשיר "יריחו" נפלא במוזיקה ובאופן שבו פדמר מכניס אל הלב אקטואליות נפשית על מצע תנ"כי.

משפט לקחת: "הכינורות לא מנגנים פה, אך הקשתות עוד כאן".

"לשחות עמוק" | מיכל שחר

הקול של מיכל שחר עמוק ומעניין, והיא נשמעת רעננה, חזקה, מקורית ומודעת לעצמה. אלבום הבכורה שלה, "לשחות עמוק", מוכיח שהיא יודעת לשחות היטב, ושמים אכן מעסיקים אותה במובנים שונים (שתייה, צלילה, טביעה). כולל שיר אפוקליפטי על עיר שנעלמה מתחת האוקיינוס, ודווקא במצב הזה: "סוף סוף תרגיש אותו: סימן חיים".

ובשחר יש הרבה סימני חיים, שמעוררים רצון להמשיך לעקוב אחריהם. וגם מודעות עצמית, כולל לחסרונותיה - למשל בשיר "עוד שיר" שבו היא חושפת באופן מתוחכם את הקלישאות של השבר. "אבל את רוצה מזה עוד", היא מודה בכנות.

גם שחר לוקה מעט בתחלואי "האלבום הראשון", שמקורם ברצון להחצין במהלך הפריצה את כל הרגש שהצטבר במשך השנים, אפילו שחלקו אינו מעובד לגמרי. גם קיצור משך השירים, וסלקטור קשוח יותר בשער כניסתם לאלבום - היו מייטיבים איתם, ועדיין, כאלבום בכורה - הוא ממלא את שליחותו: לסקרן, לעניין ולהקשיב לו.

משפט לקחת: "מסירה את האיפור, מכבה את הפנים".

"שירים" | איציק פצצתי

איציק פצצתי (שם הבמה של עומר מור) הוא מפיק מוזיקלי מוערך בסצנת ההיפ-הופ הישראלי, שהפיק בין השאר את האלבומים של נֶצ'י נֶצ', פדרו גראס וג'ימבו ג'יי. באלבום הבכורה שלו, שנקרא בפשטות "שירים", שומעים את החיוך בקולו. הוא שר (וגם מנגן על כל הכלים, כולל מחבתות ומפתחות) שיר חמוד-כואב על חבורת שתיינים מזמרים, שיר מחאה - "התרוששות" - שהלחין למילים של דליה רביקוביץ', ושירי זוגיות ביתיים שאפשר לדמיין את נימתם כבר משמם: "דגדוגים בקצה האצבעות" ו"שיר לילד שלנו שעוד לא נולד". אלבום בכורה מרקיד, בועט ושוחר טוב.

משפט לקחת: "אנחנו כבר מחכים לחלוק איתך את האהבה שלנו, מיד אחרי שנבין מי אנחנו ומה אנחנו עושים, ואולי תוך כדי".

ספר ישראלי: "כאן לא בית קפה", ג’קי לוי | זהרה רון

קצת מצחיק לקשר דמות ידועה כמו ג'קי לוי - עיתונאי, מגיש תוכניות רדיו וטלוויזיה, ומספר סיפורים - למונח כמו ביכורים, אבל כן, רק בפברואר האחרון יצא לאור ספרו הראשון (למבוגרים. קדם לו ספר ילדים), "כאן זה לא בית קפה" בהוצאת כנרת זמורה-ביתן דביר.
זכור לטוב טורו המיתולוגי "סולם יעקב" במקומון הירושלמי "כל העיר", שבו כתב ביקורת בתי כנסת, המצאה מקורית שלו. במשך שש שנים ביקר במאות בתי כנסת ברחבי הארץ, ואת רשמיו עיבד לטורים ולמופעים. בתי הכנסת הללו מפרנסים גם את הספר החדש, הפעם כחומר גלם לסיפורים בדויים. ומה מתאים מזה לחג מתן תורה?

יודעי ח"ן ייהנו מן הסתם יותר, אבל גם החילוני המצוי יוכל להתענג על האנתרופולוגיה של בתי הכנסת - מבתי המדרש הקטנים, השטיבלך ("שאליהם הייתי מגיע כמו שגסטרונום מדופלם מגיע לדוכן של מזון מהיר בעטיפת נייר שמנונית"), דרך מניינים חצי-מחתרתיים של ספרדים בישיבה אשכנזית, קהילה ירושלמית "בנוסח דראמסאלה", בית כנסת של קיבוץ צעיר, שהמרתף שלו משמש כמזקקת אלכוהול מאולתרת ועוד.

ג'קי לוי - "כאן לא בית קפה" / צילום עטיפת הספר
 ג'קי לוי - "כאן לא בית קפה" / צילום עטיפת הספר

אז האם יש ללוי עוד מה לחדש לנו אחרי כל השנים האלה? התשובה המשמחת היא שכן. בעיקרון, ג'קי לוי הוא ג'קי לוי - העברית המשובחת שלו, שמשלבת פסוקי תנ"ך ושפת חכמים עם לשון רחוב, ההומור שלו עם ההתחכמויות המוכרות (והאהובות, על מי שהן אהובות), המבט האירוני, ה"טיפוסים" הצבעוניים, היידישקייט (לטעמי, אפשר היה לדלל קצת בבדיחות החמין והקוגל) והחיבה לסיפורי פואנטה ולשורות מחץ, שהתחדדו בשנים של טורים בעיתון וערבים של מספרי סיפורים.

הספר בנוי מתשעה סיפורים קצרים ואחד ארוך, נובלה בעלת אופי ואווירה שונים. חלק מהסיפורים ממשיכים את הקו הזה, של שנינות + צבע + פואנטה/ משפט מחץ, אבל חלק מהם מצליחים להמריא גבוה יותר, וזה קורה כשלוי מוותר על הדאחקה לטובת רגעים של כנות ואותנטיות, שלפעמים יש בהן אפילו עצב. אומנם גם בעצב של עצמו מביט לוי קצת מהצד, ומצליח לראות גם את הצד המצחיק והאבסורדי, אבל דווקא כשהוא לא מנסה להצחיק, הוא במיטבו.

כך למשל הסיפור "התפיליפיני שלי", המתאר מערכת יחסים בין חרדי קשיש והמטפל הפיליפיני שלו, או "זורח הבלש", שבמרכזו דמותו התמהונית של איש קפדן וגלמוד, שמצליח להיות מעצבן ומכמיר לב כאחד.

זה מצליח במיוחד בנובלה הארוכה, "גבע דגן", שמבוססת על שנות הנח"ל של לוי והשנים שעשה בקיבוץ. כאן חוברים כל המרכיבים המוכרים לשלם הגדול מסכום חלקיו, שמשאיר אפקט רגשי של ממש, אף שגם כאן לוי לא מתאפק ומסיים בפאנץ' שקצת מחליש את האפקט, כאילו חייבים לסיים בבדיחה לפני ששולחים את הקהל הביתה.

סרטים:  4 קומדיות קלאסיות (זמינות בנטפליקס) שהן גם סרטי ביכורים של יוצריהן | אור סיגולי

"מונטי פייטון והגביע הקדוש"

לפני זמן-מה עלתה בנטפליקס הספרייה המלאה של מונטי פייטון, חבורת הקומיקאים הבריטים האגדית, על כל סרטיהם, תוכניות הטלוויזיה וההופעות המצולמות. אחד מהם הוא כמובן "הגביע הקדוש", ההרפתקה הקולנועית הראשונה של המצחיקנים, שיצאה לבתי הקולנוע ב-1975 וגם הייתה עבודת הבימוי הראשונה של טרי גיליאם, לימים, אחד הבמאים המעניינים ביותר של תקופתנו ("ברזיל", "12 קופים"). נדמה שאין צורך להרחיב את הדיבור על אחת הקומדיות הטובות ביותר בכל הזמנים, אבל למקרה שפספסתם - מונטי פייטון מחליטים לחזור אל ימי המלך ארתור ולהציג מחדש את המיתוס על אנגליה של האבירים והמכשפות, בהשתתפות ארנבים קטלניים, אנשים שהפכו ללטאה אבל החלימו, צרפתים עם פה מלוכלך וכמובן... שיח! לא בכדי מדובר בקלאסיקה מוחלטת, כזו שאפשר לראות מספר אינסופי של צפיות.

"לוק, סטוק ושני קנים מעשנים"

ב-1999, ללא ספק אחת השנים הטובות ביותר של הקולנוע, עולם האקשן זכה לשתי תפניות שישנו אותו לנצח: "מטריקס" ו"לוק, סטוק ושני קנים מעשנים". השני הגיע מאנגליה והיה סרט הביכורים של במאי צעיר בשם גאי ריצ'י, ואולי לא פחות חשוב: שחקן לא מוכר העונה לשם ג'ייסון סטיית'האם. שניהם מנפקים להיטים עד היום. קומדיית הפשע על קבוצת הצעירים שמסתבכת עם כל האנשים הלא נכונים, הפכה ב-1999 לשיחת היום (ואפילו הוקרנה מסחרית בארץ), קיבלה מאז מעמד של קאלט, ופתחה את הסכר לעשרות קומדיות אקשן שניסו לשחזר את הקסם, עם עריכה אקסטטית, פסקול משובח ואם אפשר גם במבטא קוקני כבד. "לוק סטוק" היה ברק בבקבוק, וגם אם מעט התיישן, תמיד כיף לחזור אליו.

"מאבדים את זה"

קיי קנון היא דמות ידועה בעולם הקומדיה האמריקאית החדשה, ולשמה קרדיטים של כתיבה והפקה ב"30 רוק", ""פיץ' פרפקט" ו"הבחורה החדשה". ב-2018 ביימה לראשונה סרט, שגם הופץ בארץ, אבל לא זכה להערכה הראויה לו. במרכזו, שלושה הורים יחדיניים (שני אבות ואם), שבנותיהן עומדות לצאת לקולג', והמחשבה על כך שהגוזלות שלהם עומדות לאבד את בתוליהן מוציאה אותם ללילה מטורף. זה אומנם נראה כמו עוד קומדיה וולגרית ומטופשת, והיא אכן כזו חלק משמעותי מהזמן, אבל יש פה הרבה יותר מזה. לא רק שזה סרט מצחיק נורא, עם הופעות נפלאות של לזלי מאן וג'ון סנה, אלא שגם לקראת הסוף הוא מתגלה כסרט מרגש מאוד וכסיפור מקסים על הקשר בין הורים וילדים באלף החדש.

"לא מרגישה בבית בעולם הזה"

הקומדיה השחורה הזו נחתה בנטפליקס משהו כמו דקה אחרי שזכתה בפרס חבר השופטים של פסטיבל סאנדנס 2017. סרט הביכורים של השחקן מייקון בלייר ("נקמה כחולה") מספר על אישה צעירה, העובדת כאחות רחמנייה בעיירה קטנה, שמגלה כי דירתה נפרצה וממנה נלקחו כמה פריטים יקרי ערך. המחשבה על חילול הפרטיות שלה שולחת אותה למסע של חיפוש ונקמה, שאליו מצטרף שכן אקסצנטרי (אלייז’ה ווד) ודי במהרה הדברים יוצאים משליטה. הוא אומנם אלים למדי, אז קחו בחשבון, אבל על פני שעה וחצי שעוברות במהרה הוא בידור מצוין, וגם נותן הזדמנות מצוינת לשחקנית מלאני לינסקי להוכיח כמה היא טובה, וכמה מגיע לנו הרבה יותר סרטים בכיכובה. 

בינג': "המכשף" - יצירת הביכורים של לורן שמיט היסריש
מספקת ומתגמלת למדי, אבל לא מרגשת ומסעירה | שי גולדן

הרבה מאוד אנשים חיכו לסדרה הזאת. מיליוני הקוראים של סדרת הספרים, בשם הזה, ברחבי העולם וכל אומת הגיקים באשר היא. נטפליקס חיכתה לה, כי כבר הרבה זמן לא הייתה לה סדרת להיט מדוברת ממש, סטייל "כתום זה השחור החדש" או "בית הקלפים". ומאז ש"משחקי הכס" השתלטה על השיח ועל התודעה של צופי הטלוויזיה בעולם, כולם מחפשים את חאליסי וג'ון סנואו הבאים. הכוונה הייתה שגראלט מריוויה (הנרי קאביל, "סופרמן") ויינפר הקוסמת יהיו הזוג שילכוד את דמיון הצופים בעולם. ומתוך הכוונה הזאת אישרה "נטפליקס" להפקה את "המכשף", השקיעה בה מעל מאתיים מיליון דולר (!), והחזיקה אצבעות שהקסם יתפוס.

"המכשף" / צילום: באדיבות נטפליקס
 "המכשף" / צילום: באדיבות נטפליקס

את הסדרה היא הפקידה בידיה של לורן שמיט היסריש הצעירה (41 בלבד), תסריטאית מיומנת ומנוסה ("הבית הלבן", "דרדוויל", "המגינים" ו"אקדמיית המטרייה" - כל האחרונות מבוססות על ספרי קומיקס של "מארוול" והצליחו מאוד אצל הצופים), אבל נעדרת ניסיון בהובלת תוכנית. אז להניח בידי יוצרת צעירה את הרישיון ליצירת הביכורים שלה, ולהוסיף לה על הדרך תקציב של 200 מיליון דולר כדי לעמוד במשימה - הנה לכם מבחן של ממש והימור לא פחות מענק.

איך הוא השתלם? ובכן: בסדר גמור, אבל לא יותר מכך.

כשהיא כורעת תחת נטל הציפיות, הדריכות שבהמתנה וקמפיין שיווק מאוד אגרסיבי - ל"המכשף" כמעט לא היה סיכוי מההתחלה. וזאת למה? מהסיבה הפשוטה שהיא לא "משחקי הכס". היא לא רעה, אפילו טובה, אבל היא לא "משחקי הכס". בכלל, תסריטים כמו זה של "חברים" שנכנסה לנעלי "סיינפלד" והצליחה מאוד - נדירים עד לזרא בתעשייה הזאת. סדרות להיט וסדרות פולחן, קל וחומר - סדרות שהופכות לתופעת תרבות - הן נדירות בערך כמו מלכה שרוכבת על דרקונים או מכשף שחי לנצח.

אבל נחזור לסדרה עצמה ולמה שעובד בה. נאותות ההפקה גבוהה וניכרת. רואים את הכסף על המסך, וזה דבר שקשה להישאר אדישים אליו, אפילו בסטנדרטים של ימינו. התסריט מפותל ומורכב, ונודד בין תקופות שונות ואירועים מקבילים, ולוקח מעט זמן להשתלט על סדר האירועים, אבל ברגע שהפאזל הורכב - פרקי הסיום טובים ומתגמלים.

בכלל, הסדרה מצולמת ומבוימת (אליק סחארוב הגדול, שביים גם כמה פרקים ב"סופראנוס" וגם ב"משחקי הכס", חתום על כמה פרקים) ממש טוב. הסיפור מתקדם. סצנות האקשן מפורטות וגרפיות כנהוג בימינו, כך גם העירום הכמעט הכרחי כיום. בתומן של שמונה שעות צפייה, החוויה מספקת ומתגמלת למדי, אבל לא מרגשת או מסעירה. הסדרה עוזבת אותך מיד אחרי שאתה עוזב אותה, בניגוד ל... ובכן, נו, אוף: "משחקי הכס".

איך הצליחה לורן שמיט היסריש במשימה? לא רע בכלל. היא עמדה במשימה להוציא תחת ידיה אחלה של סדרה מהנה. באמת: אחלה סדרה. אבל זהו. מי שמצפה ליותר מאחלה סדרה - יתאכזב. מי שייכנס ללא ציפיות מוקדמות לצפייה, ימצא שיצירת הביכורים של האישה המוכשרת הזאת היא הבטחה לעשייה טלוויזיונית טובה נוספת שלה בהמשך. אבל הליגה של הגדולים באמת? שמיט היסריש לא נראית כרגע כמי שמצויה בדרך לשם.